"עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם: תשעה לקחו נשים, ואחד שאר העולם", טוענים חז"ל, ולא מתוך הערכה לנשים, אלא מתוך ביקורת על פטפטנותן הריקה. המדע טוען כי בגיל הרך לבנות יש עדיפות על הבנים, בתחום המילולי. הן מתחילות לדבר בגיל צעיר יותר מבנים, ואוצר המילים שלהן גדול יותר. בנות משתמשות במבנים לשוניים מורכבים יותר והן עושות פחות טעויות דיבור. מאוחר יותר, טוען המדע, הפער מודבק, והבנים אינם נופלים מן הבנות בתחום הדיבור. האמנם?

נשיות מכווצת וקפואה (freedigitalphotos)

מרבית הנשים שפגשתי בחיי שיתפו אותי בחוויה של חוסר סיפוק עמוק בתחום התקשורת הזוגית, ובתחום הביטוי האישי שלהן בעולם. מהתבוננות עמוקה בנשיות למדתי שנשים  אמנם מדברות המון, אך הן שותקות את העיקר. את מה שהן באמת רוצות לומר, הן לא אומרות, או לא יודעות לומר; או חושבות שהן אומרות, כשבעצם הן הולכות סביב העיקר ולא מבטאות את מרכז העניין. לטענתן, למרות שהן חוזרות ואומרות את דבריהן, הדברים אינם חודרים לאוזני המאזין. איש לא מקשיב להן. הן מדברות אל הרוח, או אל הקיר, מרגישות שבן זוגן "חרש אילם".

הקשר בין נשיות לדיבור        

לנשים יש צורך עמוק בדיבור. זו אמת. זו לא "עלילה" גברית. אך הצורך שלהן הוא לדיבור אחר מזה שהן משתמשות בו. אילו הנשים היו מדברות את מה שהן רוצות באמת לומר, הן היו מדברות הרבה פחות, והן גם היו הרבה פחות מתלוננות. לנשים יש צורך לדבר, כי הדיבור מעצם מהותו הוא נשי.

הדיבור הוא אמצעי חיבור בין אנשים. בני אדם מתחברים לצורך עשייה משותפת; לצורך העברת מידע; לצורך קניה ומכירה; לצורך הגנה ועוד. אך הם מתחברים זה לזה בעיקר כי יש להם צורך להיות מחוברים; לא רק כדי להשיג מטרה מעשית, עניינית, חיצונית להם – אלא כי הלבבות שלהם זקוקים לקרבה.

דיבור שמחבר בין הלבבות במהותו הוא נשי, כי אנרגיית הנשיות היא אנרגיה פנימית ומחברת מעצם מהותה. כמו שמרכז האדמה מכיל כוח, המחבר את כל הגופים בעולם אל כדור הארץ – כך הנשיות היא כוח, המחבר בין מרכזי כל הישויות האנושיות, בצורה רוחנית/רגשית. והכלי לחיבור זה הוא הדיבור האוהב.

הנשיות היא מהות פנימית, במובן שהיא המרכז של הדברים. אבל זה מרכז שמבקש לחלחל ולשדר את תמציתו אל הדפנות והחוצה; כמו מעיין שרוצה לנבוע ממעמקים, לזרום על פני הקרקע ולהפכה מחול מפורד וצחיח, הנע עם כל רוח, לאדמה פורייה ומצמחת.

כשהנשיות קפואה בתוכנו היא לא מצליחה לחלחל אל הדפנות והחוצה. המעטפת נשארת יבשה כמדבר, והמים נשארים אגורים ככדור של קרח במרכז. זוהי תמונת מצב המדגימה את מערכת היחסים בין הראש לגוף, אצל כל אדם בתוך עצמו, בנפרד מן האחרים, ובין הגברים לבין הנשים בעולמנו.

נשיות מכווצת וקפואה

הנשיות בתוך כל אחד מאיתנו, ובעולם בכלל, מכווצת וקפואה בגלל פחד. התקשורת שהיא הייתה אמורה לתת לעולם האנושי משותקת. כבר עשרות אלפי שנים מנהלת את העולם האנרגיה הגברית, כשהיא אינה ספוגה בלחלוחית של מעיינות הלב. האנרגיה הגברית האנושית פועלת מתוך יובש ועודף חום, שהופכים להיות מלחמה בין חולות נודדים המבקשים לכבוש עוד ועוד שטחים. הנשיות, והדיבור שמקורו בלב, הם כוח מיימי, שיכול להפוך את האבק המכסה כל והצמא לדם – לאדמה רכה, פורייה ומניבה.

אלא שהנשים בעולמנו אוגרות את נשיותן ככדור קפוא במרכזן, והן מפחדות לבטא את מהותן ולהפוך להיות חומר מקשר, מרווה ומעורר חיים. הנשים מתנתקות מנשיותן במיוחד כשהן הופכות לאימהות, אז עולה מתוכן מהות שמשתלטת עליהן. מהות של שתיקה הישרדותית.

האישה שהפכה לאם ניתקת ממרכזה. היא חסומה מנשיותה המחברת וממעיינותיה. היא הופכת להיות זו, המוכנה להתאים עצמה לכל מצב, רק כדי שלא תיזרק מן הבית עם ילדיה, או תיזרק מן הבית לבדה ותנותק מילדיה. היא מוכת פחד גירוש, המוסתר אצלה במעמקים, והופכת להיות ישות שותקת שורדת. במקום להדביק את המשפחה בכוח נשיותה המחברת, ולהפכה ליחידה מאוחדת אוהבת, היא מחברת את המשפחה מתוך פחד. במקום לגרום לכך שהיא, ילדיה, אבי הילדים והבית, יהפכו ליחידה אחת – מכוח נשיותה ודיבור לבבה, היא נאלמת דום. היא חוששת מעצמה ומכוחה. היא מפחדת שאם היא תחשוף את ליבה ותדבר ממנו, דווקא אז היא תגורש. וכך היא הופכת לישות מתפקדת, למכונת אימהות.

גבריות חרדה

כשאישה הופכת לאם היא מדברת מסביב למרכזה, ולא מן המרכז שלה. המילים שלה אינן מחוברות לעצמי שלה ואינן משמשות כאמצעי חיבור, אלא כאמצעי תפקוד מתגונן ומגונן. האישה מתגוננת מפני כוחות שמחוץ לה, ומפני כוחו של מרכזה, בעת ובעונה אחת. בגלל שהגבר חרד תדיר מפני היותו "מורטב" ממי הרגש, האישה משתפת איתו פעולה. לגבר ישנה הרגשה שהחיבור הרגשי מכביד על תנועתו החיונית בעולם, לוקח ממנו את החופש לפעול. הגבר נאמן ליובש בו הוא נתון, כי הוא שמעניק לו לטענתו את תחושת העצמאות והתנועתיות. נשיות שמצויה ליד גבריות חרדה – קופאת. האישה, החיה עם גבר שמתפקד מתוך חרדת רגש, מבקרת את עצמה על היותה מי שהיא – אדם רגשי, אוהב-אהבה, הזקוק לתקשורת רגשית. היא רואה בבן זוגה דמות שיודעת את אמיתות החיים ומנסה לדמות לו.

אם, שמחנכת את ילדיה כשהיא מנותקת ממרכזה הנשי, מקימה דור שמשכפל את הפחד מפני הרגש ומפני התקשורת הרגשית. את בנותיה היא מחנכת לא לאהוב את תכונתן הבסיסית ביותר – יכולתן המולדת לתקשורת רגשית מחברת – ואת הבנים להיות "גברים" מחוספסים ויבשים. זו אחריות נשית להחזיר את הדיבור הרגשי, הנובע ממעיינות הנשיות, אל החברה האנושית. זו למידה לא קלה – אבל הכרחית להמשך קיומנו כחברה.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות", משדרת ברדיו החיים הטובים את התכנית "מועדון הלבבות הפתוחים"