ביום שני, שודר בארץ פרק הסיום של חלק א' של העונה השביעית של "מד מן", ונסגר עוד פרק בחייו של דון דרייפר. העונה השביעית, שחולקה לשני חלקים (בדומה למה שנעשה בעונה האחרונה של "שובר שורות"), סימנה את סיומו של עידן "המשפחה האמריקנית" של שנות ה-60, והתחילה להכין אותנו, הצופים, אל סיומו של עידן "מד מן".

לפני כשבע שנים "מד מן" התחילה עידן חדש, של טלוויזיה איכותית שלא מתביישת להתרחק מהמכנה המשותף הנמוך ביותר. היכולת להביא אל הצופה את התחושות, הרגשות וההוויה של שנות ה-60, הפכה את הסדרה למשהו שטרם נראה כמותו על מסכי הטלוויזיה. העובדה שכל זה לווה בעלילה מרתקת ומשוחקת היטב על אנשים מצליחים עם חיים מתפוררים, שכמו הפרסומות שהם יוצרים – משדרים חזית זוהרת שמתבררת כסלוגן ריק מתוכן, סימנה אותה כיצירת אמנות,

אחרי ארבע שנים טובות, הגיעה עונה חמישית מבולבלת ועונה שישית מקרטעת וגם חור שחור בעונות הפרסים. פרק הסיום של העונה השישית נטע תקווה בקרב הצופים לקראת העונה השביעית, כאשר דון דרייפר הסיר את המסכה, ונשלח ל"חופשה" מהמשרד שהיה חייו. פרק הבכורה של העונה השביעית, ששודר ב- 13 באפריל, היה השני הגרוע ביותר מבחינת נתוני רייטינג, מבין פרקי פתיחת העונה של הסדרה, אך עם התקדמות העונה, הרייטינג הלך והתחזק, והמשיך את נתוני הצפייה הגבוהים המאפיינים את הסדרה.

פרק הסיום, שהמחיש את עוצמת הטלוויזיה כמדיום, כשהראה לנו את כל הדמויות מרותקות למסך בעוד ניל ארמסטרונג עושה צעדים ראשונים על הירח, היה עוצמתי ומרגש, אבל לא הצליח לחפות על עונה (חצי עונה, ליתר דיוק) משעממת ומייגעת. קשה לכתוב את זה – אבל "מד מן" איבדה את הקסם.

הסדרה, שבלטה ככזו המצליחה להיות טובה גם בלי דרמות גדולות ותהפוכות נוראיות, חסרה עכשיו בדיוק את זה. נכון שהיופי ב"מד מן" הוא החלון לתקופה ההיסטורית, ההתבוננות בשינוי התפישה החברתית-פוליטית, והצפייה במבנה המשפחתי הקיים מתפורר ונבנה מחדש – אבל הגיע המקום הזה, רגע לפני הסוף, בו כל אלה כבר לא מספיקים. דון נופל, דון קם ואנחנו צריכים יותר.

בסצנת הסיום של פרק 6, מופיע שוט שמראה את מייגן ואת בוני יושבות על אותה טיסה. התחושה האינסטינקטיבית היתה שהמטוס הזה יתרסק, ושכל הקלפים ייטרפו מחדש. במקום זאת, כיאה ל"מד מן", נועד השוט על מנת להעביר מסר כלשהו, על עליות ומורדות, על משפחה ואהבה. המסרים האלה אכן עוצמתיים, מחנכים ומרתקים, אבל קצת אקשן, קצת התרחשות – ואולי היה כאן פחות משעמם.

 מעניין לראות איך דון ובטי מנסים, כל אחד בדרכו, לשמר את ערכי המשפחה המסורתיים (מרענן לאור הבגידות המרובות של דון עד כה), על רקע התפוררות המבנה המשפחתי הזה עם סיום שנות ה- 60. מעניין לראות גם את התפתחות עולם הפרסום עם כניסת המחשבים לשימוש ציבורי, וגם את הניסיון של פגי להיות אישה מצליחה בעולם של גברים. הבעיה היא שאת כל אלה ראינו בעבר בצורה זו או אחרת.

"מד מן" הגיע למקום, שבו התהפוכות בחיי הדמויות הפכו לשגרה משעממת. גם ההצצה להיסטוריה, שעוד החזיקה את הסדרה על הכתפיים בעונה הקודמת, כבר לא מספיקה. את הסצנה של נחיתת האדם על הירח ראינו כבר קודם, כשקנדי נרצח. גם את ההתבגרות של סאלי, ביתם של דון ובטי, כבר ראינו, וגם את פגי שמנסה להצליח כנגד כל הסיכויים, את ג'ואן שמחפשת אהבה, את דון שסובל ממשבר זהות, את מייגן המתוסכלת ואת רוג'ר ההולל. כל מעללי הסדרה עד כה, הוצגו שוב בשבעת הפרקים האחרונים, פלוס תלבושות שונות ופלוס מחשב גדול.

בתוך כל האכזבה בלטו לטובה שתי סצנות זכורות: האחת היא סצנת הסיום של העונה – ההזיה המוזיקלית של דון, בכיכובו של ברט המת. השנייה – הערב שמבלים דון ופגי ביחד, בסופו הוא מזמין אותה לרקוד. הסצנה הזו, בה פגי ודון נחשפים זו מול זה, מעודדים זה את זו ולא שוכבים בסוף – עשתה לי משהו בפנים.

ה"משהו" הזה פעם היה מורגש אצלי בכל פרק של הסדרה. הפעם, נאלצתי להסתפק רק בפעם אחת. נראה כי עם סיום עידן בסדרה, ועם סיום עידן הסדרה, נעלם גם הרגש שלה, היכולת לעשות משהו שאף סדרה אחרת לא עשתה. אולי כי מאז ש"מד מן" עשתה את זה, באו והלכו סדרות שלמדו ממנה איך. אולי זה פשוט כי הגיע הזמן לומר שלום.

בשנה הבאה יעלה החצי השני של העונה, ואז הכל יסתיים. כרגיל, היוצר מת'יו ווינר לא משחרר ולו את הספוילר הקטן ביותר, מה שאומר שנצטרך לחכות ולראות האם שנת 1970 תביא לצופים קצת יותר, רגע לפני שהכל נגמר.