כן, היה חם. מאוד מאוד. ומחניק. וצפוף. והבמה הייתה רחוקה. מאוד רחוקה. וחברי הלהקה מבוגרים. אפילו מבוגרים מאוד. קשישים כמעט. והם כנראה מעבר לשיאם. אפילו מעבר לשיאם.

ולא, הם לא הביטלס. גם בשיאם הם לא היו הביטלס.

ובהחלט אפשר לוותר על מופעי רוק. זה הרי האתוס הציוני. עד היום אנחנו זוכרים את ההחלטה המיתולוגית שלא לאפשר לביטלס להגיע לארץ הקודש. כאלה אנחנו: קדושים ותמימים. כי מה אתם יודעים, הם עוד עלולים לקלקל את הנוער. אותנו.

בהחלט אפשר לוותר על המופעים הגדולים בפארק. באיצטדיון. יש לנו כל כך הרבה סיבות טובות לוותר על המופעים האלה:

– הם נורא זקנים
– הם ממש מעבר לשיאם
– הם באו לעשות עלינו קופה
– הכרטיסים נורא יקרים
– המפיקים חמדנים (בברלין זה עולה הרבה פחות. אולי גם בלונדון)
– הפארק צפוף ומחניק
– החום נוראי
– וגם הלחות
– והפקקים
– והסאונד לעולם לא יהיה כמו ב-O2 או ברויאל אלברט הול
– ונורא קשה לעמוד כל כך הרבה שעות
– יש המון ברחשים בפארק
– ומיליון יתושים
– ויש שם עשרות אלפי ישראלים מזיעים
– בעיקר עשרות אלפי ישראלים. נקודה.

אפשר לוותר. אסור לוותר

הכל נכון. אפשר לוותר. על כולם אפשר לוותר. אפשר לראות אותם ב-די.וי.די במזגן. אפשר לחזור לדיסקים. אפשר גם ללכת לגנקי ולשיר עם עינת שרוף.

באמת אפשר לוותר.

אבל: הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, גם קית' ריצ'ארדס ורון ווד ומיק מיילור – אבל בעיקר מיק ג'אגר – מחק את כל הסייגים והתהיות. איש מבוגר, בן 72 כמעט, עם אנרגיות של נער היפר אקטיבי, עם גרון וקול שאולי נחלש עם השנים והסמים והעשן, ובכל זאת; עם רוב השירים שרצינו; עם כל מה שאנחנו אוהבים ברוקנרול.

בניכוי החום, הפקקים, הדשא היבש, הכסף וכל השאר – זה היה מופע רוקנרול כהלכתו. מדויק. מתוקתק. מלהיב.

נכון, הרמה לא הייתה אחידה לכל אורך השעתיים. ההתחלה הייתה מצוינת, הסוף היה פנטסטי, באמצע הם נחו קצת (בלוז לא ברור של קית' ריצ'ארדס ועוד סולו לא מוכר שלא דיבר אלינו או איתנו). הקונצרט גם היה טיפה קצר מדי (כמו אצל מקרטני – שעתיים נטו על הדקה), ובהחלט היה נחמד עם היו נותנים את Wild Horses, Harlem Shuffle, Ruby Tuesday, As Tears Go By והיו מביאים עוד קצת אושר. בעיקר אם הם היו בוראים מחדש את Mother's Little Helper.

אבל היי – You Can't Always Get What You Want . אז בהחלט יצאנו מסופקים.

הסאונד היה עצום – אבל מגיע לנו אתר הופעות ראוי לשמוע

ובעיקר יצאנו מאוד מאוד מסופקים מההפקה והסאונד. הסאונד היה עצום. כביר. כזה עוד לא היה לנו כאן. כי אם כבר להקת איצטדיונים, ואם כבר אגדה בת 50 שנה ויותר – זה הסאונד שהיא ראויה לו והוא ראוי לה. וגם לנו.

ובסוף, באמת בסוף, אחרי כל התירוצים וההסברים והשכנוע העצמי, אי אפשר היה לא ללכת. כי באמת סביר להניח שזו הייתה ההזדמנות האחרונה בהחלט. ולמרות כל החסרונות שלהם, הם עדיין הדבר האמיתי. רוקנרול נטו. מחוספס. נוקב. לא תמיד מדויק, אבל ככה ראוי שיהיה רוקנרול. רוקנרול שעוטף אותך לשעתיים ארוכות ולוקח אותך למקום אחר. וגם אם אלה היו רק השעתיים האלה, אז זכינו לא להיות כאן לשעתיים – ואתם יודעים כמה זה שווה לנו. היינו אחרים לפסק זמן חם ומזיע. היינו חלק ממשהו גדול מאיתנו.

היה שווה. שווה כל שקל וכל אגל זיעה וכל עקיצת יתוש וכל דקה ודקה בחיפוש החניה והזחילה בחזרה.

וזו גם ההזדמנות הנכונה להגיד שאחרי אלפיים שנה, הגיע הזמן שיהיה כאן אתר אחד ראוי למופעים מהסוג הזה. את יד אליהו בנו בשביל כדורסל והוא ממילא לא מכיל יותר מ-10,000 אנשים ביום טוב (בהופעות זה הרבה פחות, בגלל הבמה ורמקולים וכל מה שנלווה להם); איצטדיון רמת-גן צריך לההירס מן היסוד – גם לספורט הוא לא ראוי, לא כל שכן למופע מוזיקלי של פעם בדור. בקיסריה שומעים טוב, אבל זה בסך הכל מקום קטן למדי.

ויודעים מה? אם כבר פארק הירקון הוא המקום – ראוי היה שמישהו יתכבד ויתאים אותו, לפחות את חלקו, לצורך הזה. מגיע לנו. שיפוע נורמלי, תנאי ישיבה סבירים, דשא אמיתי ולא עפר מאובק ורוחש ברחשים ויבחושים, חניה זמינה – או לחלופין תחבורה ציבורית ראויה לשמה. הגיע הזמן שתעשו עם זה משהו.

והערת שוליים לתומכי ומתנגדי הליגליזציה: הרפו. הניחו. אם הייתם עומדים אתמול איתנו בשעות האלה באמצע העיר, הייתם מבינים שהמאבק מיותר. העשן המתוק שאפף אותנו – מעולם לא נרשם כזה אושר מעישון פסיבי – היה התשובה האולטימטיבית. והריח בחינם.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]