עזבו דמוקרטיה, אין לכם מושג ירוק מהי דמוקרטיה. מדינת ישראל היא דיקטטורה של גנבים ונוכלים. יד רוחצת יד והשניה שוחטת. הסכם זה לא הסכם, זכויות יש רק לאצולת הממון, והיא את הממון שלה בזזה מהציבור וחילקה ביד נדיבה לאלו שהציבור נתן בהם אמון, ואלו בתורם השתינו על ציבור בוחריהם והוסיפו שוד על גזל. ולציבור אפילו לא השאירו את הזכות לצעדי ייאוש.

הקול הבודד של פרופסור דן שכטמן

כנסת ישראל נתנה לפרופסור דן שכטמן קול בודד במירוץ לנשיאות. האיש היחיד שבקיא במדינאות, בדיוק כך. דן שכטמן רץ זה שנים ממדינה למדינה מסין ועד אפריקה כדי לקדם חינוך טכנולוגי לילדים, כדי לקדם חינוך בכלל. הוא נפגש עם ראשי ערים, ראשי מדינות ובעלי ממון בכל קצוות תבל, ולא כדי להאדיר את שמו כדי להבטיח (או לפחות לנסות) עתיד טוב יותר לעולם. אף מדינה לא מממנת לו את מסעותיו והוא חי ותורם מזמנו, מרצו וכספו.

בניגוד אליו, רובי ריבלין, אולי איש צנוע, אם כי צנוע זה מושג יחסי, אבל עם כל הכבוד לו – הוא לא ראוי להיות נשיא. מי ששהה קדנציה בודדת אפילו במשכן הכנסת, לא ראוי להיות נשיא. כי הוא חי על חשבון הציבור. גם הצנועים שבהם, כמו מר בני בגין (מר שר בלי תיק בלי עבודה אבל עם לשכה ומשכורת) קרסו ונכנעו לבזבוז כספי הציבור. אני לא מאמין לרגע שחבר כנסת יכול לרכוש בכזו קלות ארבע דירות כשכל עם ישראל מתקשה לשלם על הצירים של דלת הכניסה. ולא אכפת לי במה עובדת אשתו/בעלה של חבר/ת הכנסת.

כאן עולה שאלת הקול הבודד שקיבל פרופסור שכטמן. אז לעניות דעתי, או שמדובר בטעות, אחרי הכל רוב חברי הכנסת אינם מבריקים במיוחד, או שיש צדיק אחד בסדום, וגם הוא מעדיף להישאר אנונימי כדי שלא יעיפו אותו מהמועדון.

הלאה…

משרד האוצר חותם על ניירות טואלט

משרד האוצר הגיע להסכם עם עובדי משרד החוץ. ההסכם נחתם נסגר ובורך על-ידי בית המשפט. רק שבמדינת ישראל בה השליט היחידי הוא הכסף וכל גנב מלך. הסכם שמשמעותו תשלום הוגן לאנשי מקצוע הוא בלתי נסבל עבור אוסף הבלייזראים מדושני העונג של משרד האוצר. עד היום הם מורחים את הכנת הסכמי העבודה הקיבוציים ולא רק שלא שיפרו את תנאי העובדים אלא רק החמירו אותם. מי ישלם את המחיר? אף אחד, כי משרד האוצר מעל לחוק מעל לבתי המשפט ולבלייזר מהלך מותר לעשות ככל העולה על רוחו. וזה הפך למדיניות: "אני אבטיח לך אתה תחזור לעבוד ואז אדפוק אותך שוב. וחוזר חלילה".

למשרד האוצר לא אכפת אם יש למדינת ישראל שירות חוץ או לא, ליאיר לפיד אכפת עוד פחות – אם בכלל הוא מבין מה פירוש הדבר. ואני משוכנע שזה נשגב מבינתו. בעצם, על איזו בינה אני מדבר?

על עובדי משרד החוץ להיכנס לשביתה כללית עד שההסכמים יהיו מוכנים וחתומים, בלי מגבלות בלי הנחות בלי הטבות לנעול את השגרירויות והקונסוליות להפסיק לטפל בכל דבר שהוא ולחכות. ועל ראש הממשלה לערוף את ראשי הפקידים הללו מהאחראי וכל מה שמעליו, וזה כולל את שר האוצר. כי כשחתימה של משרד האוצר איננה שווה את הנייר עליו היא חתומה הרי שכל מערכת השכר במדינת ישראל איננה עניין מובן מאליו יותר. לו אני מזכ"ל ההסתדרות, הרי שהעניין הזה אמור היה להדיר שינה מעיני, אבל אני לא מזכ"ל ההסתדרות.

הלאה…

נאכיל אותך בכוח

מדינת ישראל ממשיכה ברצף חוקים שנוגדים את זכויות האדם. "מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת החוק המאפשרת האכלה בכפייה של אסירים שובתי רעב".
שביתת הרעב היא הכלי האחרון של המוחה. כשכבר אין לו מילים, כל מה שנשאר לו זה להקריב את עצמו, שביתת רעב היא האקט הקשה ביותר שיכול אדם לקחת על עצמו, וכשהוא מגיע לאקט הזה זה רק כשהוא נואש באופן מוחלט. אבל במדינה דמוקרטית זו זכותו.

לא במדינת ישראל. אפילו הזכות להיות נואש נגזלת מתושביה. אם כבר נואש, אז תשרוף את עצמך ונגמור את הסיפור. הרי במילא ישכחו ממך אחרי שנה שנתיים. למה למרוח את הסיפור?

צריך לשים לזה קץ, זה לא עניין של ימין ושמאל, דתי או חילוני, איש או אישה, ערבי או יהודי; דן שכטמן היה האיש הנכון ביותר, אבל אוסף של אינטרסנטים מבחילים החליט אחרת; משרד החוץ חייב לתפקד, ומשרד האוצר חייב לכבד הסכמים, והזכות להיות נואש בלי להצית את עצמך למוות היא זכות לגיטימית במדינה דמוקרטית.

והציבור, רק הציבור, יכול לשים לזה קץ.