★★★★★

תמיד טוב לפגוש את עמוס עוז גם בתיאטרון. ותמיד זו אינה משימה קלה. או כפי שעוז אומר: "לעבד יצירת ספרות לתיאטרון או לכל מדיום אחר זה כמו לנגן קונצ'רטו לכינור בפסנתר. אפשר לעשות את זה בהצלחה גדולה בתנאי אחד – אף פעם אל תנסה להכריח את הפסנתר להוציא קולות של כינור".

ההצגה "תמונות מחיי הכפר" על-פי ספרו של עמוס עוז בתיאטרון החאן היא עיבוד לספר, שיצא ב-2009. זוהי הצגה צנועה ופיוטית, ולא מבריקה, על אנשים תמימים ולא מאושרים, שמחפשים חום והבנה, ובעיקר נחמה באהבה. בינתיים הזמן עובר והדמויות, שמתהלכות כשעיניהן קשורות, מחמיצות את החיים. כולם מחפשים משהו שאבד להם, אך לא תמיד ברור מה ולמה, איפה ומתי אבד. אנשים מחפשים משהו לא ברור ולכן אינם יודעים היכן ואיך למצוא אותו. ורק השירה בציבור מלכדת אותם כל פעם מחדש.

במהלך ההצגה נזכרתי במחזות ובסיפורים של צ'כוב. עמוס עוז הוא צ'כוב שלנו. לא בדיוק, אבל נוגע ברגישות ובחוכמה בעצבים החשופים. כמו רופא מומחה הוא מחטט בפצעי הנפש בניסיון לתהות ממה הם נובעים וכיצד ניתן לרפא אותם, אם בכלל. החיטוט הזה מכאיב. האם הוא גם מרפא? נדמה לי שעמוס עוז אופטימי יותר מצ'כוב ומותיר איזו תקווה.

מיד אחרי שנדלקו האורות באולם שאלה אותי מישהי אם נהניתי. אלה מסוג השאלות שאף פעם אין לי תשובה עליהן כשהן נשאלות כמה שניות לאחר רדת המסך על הצגות מסוג אלה. "תמונות מחיי הכפר" אינה הצגה שנהנים ממנה. זו אינה קומדיה של טעויות או מסע דמיוני לגילוי ארצות. זו דרמה של תמונות אנושיות, שנארגות זו בזו ומספרות סיפור על אהבה וחושך עם נצנוצים של אור, שמפיחים איזו תקווה בלב. סיפורים על אהבה, בדידות, קנאה, ביישנות, מבוכה. ועל משפחות קרועות ולא מאושרות.

כמו הסערות שמטלטלות את נפשותיהם של הגיבורים, כך גם מתחת לפני השטח נחשפים מתחים ומאבקים, סודות ושקרים, יצרים ומאוויים, הקשורים לעתידו של הכפר ולגורל של כל אחד ואחת. וכל הדרכים מובילות אל דרך ללא מוצא, שבסופה תסכול והחמצה. לעמוס עוז אין פתרונות וזה נובע, לדבריו, מהידיעה הפשוטה, שהחיים אינם פתורים.

הבמאי והמעבד יורם פאלק ולהקת השחקנים של החאן לקחו על עצמם אתגר לא פשוט – והם עומדים בו יפה. לא שאין נפילות באמצע, קצב איטי ופתרונות בימוי ילדותיים, אבל בסך הכל ההצגה מצליחה לגעת בעצבים החשופים ולעורר למחשבה. רוב השחקנים עושים עבודה טובה ובעיקר אציין את כרמית מסילתי-קפלן, יהויכין פרידלנדר, אודליה מורה-מטלון וניר רון.

עמוס עוז מספר שכתב את הספר בעקבות חלום שחלם. ההצגה "תמונות מחיי הכפר" היא חלום על ארץ ישראל של פעם. חלום שנגוז.