כשהוא מקבל את הכדור, והוא תמיד מקבל אותו, אין דרך להוציא לו אותו מהרגליים. בדיוק מאותה סיבה קשה מאוד להוציא אותו מהמשחק עם רגל שבורה. לאנדראה פירלו יש יותר מזוג עיניים אחד.

לשים עליו שומר אישי זה בזבוז משווע של משאבים. כל שומר אישי שיוצב עליו ייאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי נגד הרהורי פרישה. כשהכדור אצלו הוא רואה הכל: מי מימינו, מי משמאלו ומי בא לכסח אותו מאחור. הוא יודע היכן כל שחקן שלו נמצא כרגע ועוד יותר מזה – היכן יהיו בעוד כמה שניות. ולשם יילך הכדור.

אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את פיפו אינזאגי, מגדולי החלוצים בהסטוריה של הכדורגל. אינזאגי הוא עוד שחקן איטלקי שמעולם לא קיבל את ההכרה לה הוא ראוי. עם זאת, הרבה שוערים ומגינים קיבלו פצעי לחץ רק מהרעיון שהוא יסתובב להם ברחבה. אינזאגי היה חלוץ ענק, אבל מי שמצא אותו פעם אחר פעם, בדיוק במקום בו הוא יהיה אוטוטו, היה פירלו. אין קשרים כמו פירלו. בהיסטוריה של הכדורגל היה רק אחד כזה: יוהאן קרויף הגדול.

אנדראה פירלו – הארכיטקט

למרות שכל התקפה מתחילה ברגליים שלו, פירלו אף פעם לא נראה עייף. הכדרור שלו משוחרר והוא מטייל בין שלושה-ארבעה מגנים שזוממים על הקרסול שלו כאילו מדובר באוסף של ילדים. הוא הבוס על המגרש. נכון, הוא כבר לא ילד ומאמניו כבר לא שולחים אותו למשימות הריסה – מומחיות נוספת בה שלט במשך שנים. במילאן, אחד מתפקידיו היה לחסל התקפות  ביחד עם ז'נארו גאטוזו. אבל בעוד שגאטוזו מפחיד ובדרך יכול להיכנס ברגל או שתיים, אצל פירלו לקיחת כדור מרגלי שחקן היריבה נראתה תמיד כמו פלירטוט עם איטלקיה יפה.

כשברלוסקוני החליט לשחרר אותו הפסקתי לצפות במשחקים של מילאן. זה לא עניין פשוט אוהד כמוני, אבל יש גבול לכל דבר. כשמילאן מכרה את קאקה לריאל מדריד בעל כורחו הייתי בדיכאון. כשהיא שיחררה שבעה מגדולי השמות שלה בסיבוב אחד בכיתי מתסכול. כשהיא עשתה קופה על זלאטן איברהימוביץ' כבר השלמתי עם העובדה שלא ממש אכפת להם מהקבוצה. אבל, כששיחררה את פירלו זה כבר היה בלתי נסבל: לקחת לי את הפירלו ממרכז המסך זה להרוס לי את שמחת החיים.

יובנטוס ידעה מה היא מקבלת. היא חטפה את פירלו בשתי ידיים והוא העניק לה שלוש אליפויות בליגה הקשוחה ביותר בעולם. אלו היו שלוש מהאליפויות היותר קלילות שלקחה "הגברת הזקנה" בהיסטוריה המפוארת שלה. וכולנו יודעים שבאיטליה אין אליפויות קלות. את ההבדל עשה אנדראה פירלו.

כשדנים בשאלה "מי הוא השחקן הטוב ביותר בעולם", השמות שצצים עושים לי פריחה. אף שחקן ספרדי לא ראוי לקבל את התואר הזה. אף אחד מהם לא מפגין אחידות בטיב ובאיכות המשחק: הם "נופלים על הפנים" לפחות פעם בשלושה משחקים. לאו מסי מעולם לא לקח קבוצה על הגב. הוא משחק עבור לאו מסי. הוא מוכשר, צעיר ומבקיע שערים, אבל זה לא עושה אותו לשחקן טוב במיוחד. אחרי הכל הוא מבקיע בליגה שלא שמעה על המילה הגנה. זלאטן איברהימוביץ' שחקן ענק, אבל בלי קשר שיפעיל אותו, הוא לא מסוגל לעשות הרבה. כריסטיאנו רונלדו גם הוא תופעה. אבל גם רונלדו משחק עבור רונלדו. הוא יכול לעשות את ההבדל במשחקים צמודים, אבל אין לו היכולות שיש לפירלו: לסחוב קבוצה על הגב; להטיל מרות על שחקנים מופרעים כמו קסאנו ובלוטלי בלי להרים ולו פעם אחת קול; להיות במקום כשצריך לשחרר כדור מפינה נידחת מוקפת כרישים בצבע שאיננו כחול בעליל; לפתוח משחק לרוחב ואז פתאום להעביר כדור אורך לחלוץ שכולם שכחו ממנו; ולכדרר את היריב למוות.

מה שפירלו עשה לאנגלים שרדפו אחריו היה פשוט מצחיק. וכל זאת בלי לומר מילה על בעיטות העונשין שלו. אין ספור פעמים ראיתי אותו בועט. לשוערים אין מה לעשות מול הבעיטות האלו. אין להם מושג ירוק היכן הכדור ינחת ואם הוא פוגע במשקוף הם כבר ינשקו את הצלב מאוחר יותר ויברכו על מזלם.

גם לג'ו הארט, השוער האנגלי, לא היה מושג להיכן הולך הכדור והוא מבני המזל.

העולם ימשיך לקשקש רונלדו, מסי, איברהימוביץ', אבל השחקן הטוב ביותר בעולם הוא אנדראה פירלו. הקביעה הזו שרירה וקיימת בין אם איטליה תזכה בגביע ובין אם לאו. כדאי לעקוב אחריו, כי הוא כבר לא ילד והטורניר הנוכחי יהיה כנראה גביע העולם האחרון בו ייקח חלק פעיל. אבל הוא רעב, וכשפירלו רעב הוא אוכל בפה סגור ולועס קבוצות שלמות ואפילו לא יורק את העצמות.