אולי לא כל מה שאני עושה הוא רע אם אני מחזיקה עכשיו תינוקת יפה כל כך בזרועותיי, היא חושבת, מנסה להתאים את קצב נשימותיה לאלה של הקטנטנה, מתמכרת לניחוח העדין והבלתי מוכר שהיתה מוכנה להמיר בכל הניחוחות שהכירה. היא עוקבת אחר רטט עפעפיה המוגפים על עיניה השחורות, לרגעים פוקחת אותן בחיוך שמעפעף בין עיניה לשפתיה הכתמתמות-ורודות שמעוצבות במכחול של יד מאומנת להפליא. היא מאמצת אותה אל לבה בתפילה. את כל הדברים הטובים שלא העזה לחלום היא מבקשת בשביל התינוקת. "ושלא תשגי בחלומות," היא לוחשת על אוזנה ללא קול, מוקסמת, מהופנטת, מקנאה.

"במקרה חירום," מסבירה לה הדיילת, "קודם את חובשת את מסיכת החמצן ואחר כך מטפלת בתינוקת. ברור?" היא מהנהנת לאישור, שומרת את הסוד הקטן לעצמה.

"זאתי התינוקת שלנו," מסב הגבר הזר את תשומת לבה של הדיילת.

"הגברת לא אמרה לי כלום," הדיילת מסוקרנת ונבוכה.

לורי שומרת על פנים נטולות הבעה, מתפללת שהרגע הגנוב הזה יימשך, שהתום ייספג לתוכה, שנקבוביותיה ינקו את נקטר הפלא של טרם ידיעת דבר. היא נרעדת. מנסה לשפר את תנוחת התינוקת בזרועותיה בלי להעירה, מופתעת לחוש את ההתמסרות מלאת הביטחון של היצור הקטן. הכול אני יכולה לעשות לה, היא מגלה כשהיא מרימה אותה באטיות ומערסלת אותה בתנוחה חדשה. "תישני קטנטונת, תישני,"היא לוחשת אל האוזניים הזעירות. עיניים שחורות ועגולות נפקחות אליה, חיוך מתפשט מחדש לאורך הציר הסמוי שבין העיניים לשפתיים שמתעגלות ונפרדות זו מזו בבת שחוק נטולת קול, ואחרי רגע של פיכחון תינוקי, השלווה הראשונית שבה לפנים הזעירות.

גם לורי עוצמת את עיניה ומשאירה חרכי הצצה צרים. לו היו לי ילדים, הכול היה אחרת. ועכשיו את לבד. לגמרי לבד. את טרקת את הדלת בפניו של ארג'ו. את אמרת, "אני נוסעת לבד ושלא תעז לבוא בעקבותיי." והוא, נבוך ומופתע מהזעם הבלתי מוכר לשניכם, אמר בתמימות רכה, "בסך הכול אמרתי שאני שמח שכבר מחר נפגוש את הִלה." ודווקא פגיעותו, במקום להרגיע אותך, הלהיבה את זעמך הבלתי מוכר והטחת לעברו בגסות חדשה, כאילו אישה אחרת דיברה מגרונך: "הלה, אתה רוצה לפגוש שוב את הלה," והוא שמט את זרועותיו באין אונים ובלחש מפייס אמר, "את יזמת את הכול, את ביקשת שאביא אותה אל המיטה שלנו." ודווקא בגלל שצדק, ודווקא משום שידעת שלא היו לו כוונות נסתרות, רתחת מזעם.

היא נאנחת ללא קול, מגניבה מבט אל הנוסע הנוסף בשורה, מרוצה שמושב ריק מפריד ביניהם ושהזר הזה פרוש בנוחות על מושבו, אוזניות לאוזניו ועיניו מכוסות ברטיית בד אטומה.

היא תוחבת את אפה בצוואר הקטנה ונושמת עמוקות, מנסה לאגור דבר-מה מוחשי, לשנן לתודעתה את רכות הניחוח, את מנעמי הסוד שמשדר היצור הבראשיתי שחַבוק אל לבה. את רואה, אמא, יכולתי להיות אמא טובה ולא כמו שאמרת, היא מטיחה ללא קול בזיכרון השיחה ההיא שהיתה רוצה לשכוח. היא מזדקפת. לא, אני לא אתן לך להיות כאן עכשיו. "נכון שלא ניתן," היא לוחשת על אוזנה של הפצפונת שפוקחת להרף עין חריצון נימי בעיניה ועוצמת מחדש. היא מהנהנת לעצמה. אני אזכור את הניחוח התינוקי הזה, הוא הראשית, תחילת הדברים כולם.

לאט ובזהירות היא משנה תנוחה, מנמיכה את זרועה כך שתוכל להשעינה על המסעד. כן,עם ארג'ו יכולנו לעשות ילד, אבל איך אבא היה אומר-עם עובדות לא מתווכחים. אבא. אתה דווקא עובדה שיש עליה סימן שאלה. ואם תהיי כנה עם עצמך, בזמן האחרון, גם את חדלת להבין את עצמך, גם את פגיעותך וגם את הכעסים הבלתי צפויים שכמעט אין לך שליטה עליהם.

התכווצות קלה ואחריה אחת נוספת בגוף הקט שחבוּר אליה מזרימות בה קנאת נעימות. "מה יש קטנטונת," היא לוחשת אליה, מעסה קלות את בטנה. כף היד שלי גדולה יותר מהבטן שלך, היא נפעמת מחדש מהמושלמות הזעירה שעדיין נמצאת בחסותה.

"הכול בסדר?" שואל אותה אבי התינוקת, "אנחנו כבר משחררים אותך," הוא קובע עניינית. היא מחייכת אליו בשתיקה. הוא משיב לה בחיוך תוקפני ואחרי כמה שניות נעמד לידה, זרועותיו מושטות לקבל את הפיקדון. "באמת תודה על העזרה. את יודעת, עם שני ילדים קטנים קשה לנו להסתדר בטיסה…"

"בטח, בטח. מתי שתרצו אני מוכנה להחזיק אותה. זה דווקא נעים." היא נפרדת בצער מצרור הנעימות שערסלה, נרעדת מצמרמורת קלה שכובשת את פיסת הנחלה שהיתה של התינוקת.

היא מתמתחת. טוב שלקחו ממני את התינוקת. שלא ארעיל את נשמתה. שתינק רק את נסיבות חייה.

היא לבד. מוזר לה שעליה לעשות הכול בכוחות עצמה. לא רק לדאוג למטען ולמונית. היא תצטרך לתכנן גם את ההוצאה הכספית. אינסטינקטיבית היא מרימה את ימינה בתנועת ביטול, מסרבת להתייחס לנושא. יהיה בסדר, היא אומרת לעצמה. היא תסתדר כמו שהסתדרה תמיד. בזכות הירושה שהשאיר להן אבא היא בהחלט יכולה להסתדר, בלי הטובות של ארג'ו.