לפני כשבועיים כשקראתי וצפיתי בכתבה על שרית בת השמונה, הסובלת מניוון שרירים ונאלצת לספוג את ההשפלה שבסחיבתה על כפיים כתינוקת לכיתתה, רק משום שבית הספר בו היא לומדת אינו מסוגל להבין כיצד להתאים את הבניין הישן לצרכיה, נזכרתי בילדה אחרת בת שמונה שסבלה מנכות גפיים.

השנה הייתה 1989 ואותה ילדה שסבלה משיתוק עצבי מולד הייתה מרותקת לכיסא גלגלים במשך חודשים ארוכים לקראת ניתוח מורכב. באותם השנים חוק השילוב (חוק שנחקק ב-1988 והתייחס לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במוסדות חינוך רגילים) עוד היה בחיתוליו, משרד החינוך טרם היקצה סייעות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, וילדים בעלי נכויות מוטוריות עדיין שובצו ללימודים בבתי-ספר טיפוליים (למרות רמת אינטליגנציה תקינה לחלוטין ובמקרים רבים אף גבוהה!). כתוצאה מכך, אותה ילדה ישבה בבית במשך כחצי שנה מצוידת במכתב מבית הספר, שמסביר למחלקת החינוך של העירייה כי התלמידה נעדרת באישור ביה"ס, משום שהיא גרה בקומה שלישית ללא מעלית והוריה אינם יכולים להוציא אותה מהדירה מדי בוקר. הילדה הזו הייתה אני.

בסוף אותה השנה עברתי ניתוח אורתופדי שהיה הראשון מסוגו בארץ, וכשנה לאחר מכן הגיעה כתבת של "7 ימים" לראיין אותי ואת הוריי בעקבות הניתוח. לצד תמונתי בעיתון התפרסם אז ציטוט של התפרצות זעם ילדותית שלי כלפי הרופאים בחדר הניתוח: "מה אני, חתיכת בד, שאתם תופרים ופורמים אותי כל הזמן?"

השנים חלפו, וביום הראשון של כיתה ט' הגעתי עם קביים וגבס לאחר ניתוח נוסף, וגיליתי למרבה ההשפלה שאינני מסוגלת להיכנס לכיתה משום שהמנהל דאז החליט למקם את כיתתי בקומה השנייה. מדובר כמובן בעידן שלפני המדיה החברתית. מקרים של הפלייה בבתי-ספר עוד לא הציפו את העיתונות של אמצע שנות התשעים, ולאמי לא נותר אלא להפשיל שרוולים, להיכנס למשרדו של המנהל ולומר לו בקול רגוע ושקול, שקיים ארגון שנקרא "ארגון הנכים בישראל"  וכי היא בטוחה שהוא אוהב את העבודה שלו. לאחר כשבועיים של טיפוס במדרגות עם קביים, הכיתה הורדה לקומת קרקע.

אולם הנזק כבר נעשה. למרות שידעתי על קיומם של ארגונים ואיגודים לקידום נכים בישראל, התבגרתי בתחושה שאני שקופה. קיבלתי כגזירה משמיים את מקומות הבילוי עם השירותים בקצה גרם מדרגות תלול, חרקתי שיניים לנוכח דלתות כבדות שלא נפתחות כלפי פנים, והעמדתי פני מגחכת כשאנשים זכרו אותי בתור: "זאת עם הקביים", למרות שהשתדלתי במשך שנים להתבלט בלבוש ובצבעי שיער מגוונים.

בעשור האחרון נכנסו הרשתות החברתיות לחיי ואורו עיני. נוכחתי לדעת כי ארגונים כגון אהב"ה ונגישות ישראל עברו גם לפעול במישור החברתי, וכי קמו להן קבוצות כגון "הורים רוצים לנשום לרווחה" ו"נכות ללא נראות" שעושות כול שביכולתן כדי שלא רק נהיה מוגנים מפני החוק, אלא גם שנפסיק להיות שקופים בחיי היומיום. כי מה שקיבלתי על עצמי כגזירה עוד בתחילת שנות האלפיים, כשנאלצתי להזמין מוניות רק כדי להגיע מקורס למשנהו, שנערכו בשני קצוות מנוגדים של קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, לא תקף עוד בעידן הדמוקרטיזציה הווירטואלית, ואין כל סיבה להטביע משפחה של ילד נכה בים של ביורוקרטיה ומס שפתיים במקום למצוא לו פתרונות פשוטים שאינם עולים הרבה כסף.

כך, למשל: אפשר להוריד את הכיתה לקומת קרקע, לשכלל חיישני דלתות אוטומטיות כך שיקלטו גם צעדים של קביים או חיכוך של גלגלי כיסא  ברצפה, להקפיד על שירותי נכים בקומה ראשונה או להתקין רמפה בכניסה למבנה ציבורי כגון בית ספר, בעלות שאינה עולה על אלף שקל, כפי שמתברר מחיפוש קצר באתרי קבלנים.

אכן, הכפר הגלובלי בו אנו חיים מאפשר כיום נראות ונוכחות לכל מי שמוכן להפגין מעט דעה מגובשת ומחשבה יצירתית. עובדה זו מעולם לא הובהרה לי בצורה כה מוחשית כמו ביום שבו טיילתי עם בעלי בנמל יפו ונכנסנו, ממש במקרה,  לתערוכה בשם "באמצע" של הסטודנטים  לעיצוב תעשייתי מהמכון הטכנולוגי בחולון.

בכניסה גיליתי להפתעתי כי חלק מהתערוכה נערך בחסות בית החולים השיקומי לילדים נכים אלי"ן בירושלים, המקום שהיה בית חם ותומך עבורי במשך שנות ילדותי בהן עברתי סדרת ניתוחים, וכי כמה מהעיצובים הבולטים נועדו לשפר את שגרת החיים של ילדים ומבוגרים הסובלים מפגיעות גפיים. אחד הדגמים שקסמו לילדה שבי היה דגם ה"נדנדה ההרמונית" בעיצובם של הסטודנטים מיכל אורמן ועומר לויה, המציג נדנדה רחבה בעלת יכולת התחברות קלה לכיסא גלגלים.

כמו כן, התרשמתי מפטנט משעשע במיוחד בשם "Wild Thing", בעיצובן של הסטודנטיות נתי שלזינגר ונועה קוריאל. מדובר בזוג רולרים בעלי תבליט של עקבות דינוזאור, המטביעים את העקבות באדמת עפר כל אימת שגלגלי הכיסא מסתובבים, ומשאירים אחרי הילד בכיסא עקבות של משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו.

לא יכולתי לעזוב את היכל התצוגה בלי להציץ גם בעיצובים של תיק פאוץ' קטן המתלבש על קב, קרש חיתוך בעל שקעים להשענת הסכין וקיבוע הירקות, המותאם במיוחד לקטועי יד, ומתקן שעשועים בשם "מגלשת התווים" בעיצובם של הסטודנטים יהודה הילמן ורווית צדיק. המגלשה מורכבת מרמפה ארוכה שבצדיה ידיות המפעילות חיישני תווים מוסיקליים, המאפשרים לילד הנוסע בכיסא גלגלים ליצור מנגינה משלו בעת הנסיעה.

בדיעבד, התברר לי כי בית החולים השיקומי אלי"ן הקים בשנים האחרונות מגרש משחקים בחצר בית החולים, והוא עובד עם הסטודנטים לעיצוב תעשייתי ליצירת עוד מתקנים שיעלו חיוך על פניהם של הילדים, כדי שגם הם יוכלו לקחת חלק בחוויות הילדות. ולאור כל ההמצאות המבריקות הללו והפעילות החברתית הענפה המתרחשת בחלל הווירטואלי, איני מסוגלת להפנים כיצד יתכן שילדה בישראל נותרה חסרת אונים בשל חוסר יוזמה בסיסי, בעידן שבו הטכנולוגיה עומדת בשירות אוכלוסיית הנכים ושבו אף אחד מאיתנו לא אמור עוד להרגיש שקוף.