פעם, כשעוד עשיתי מילואים, בכל פעם מחדש קיבלתי שיעורים בפרופורציות של החיים. תמיד לקראת מערכת בחירות היינו נפגשים, כמה וכמה מעגלי חברים, אנשים מהעבודה, חברי ילדות – יושבים ומדברים פוליטיקה. ואיכשהו תמיד הרגשנו שהנה מגיע המהפך. שהימין יתרסק. שכולם יבינו שהשמאל הוא קול ההיגיון. שהמתינות גוברת על הלאומנות. שלכולם נמאס מהמלחמות. מהכיבוש. מהרוע. כשישבנו בסלון, בדסק, בחדרי הישיבות, היינו משוכנעים שמרצ תרכיב את הממשלה הבאה. או לפחות העבודה. לא היה לנו ספק שהימין הולך להתרסק. היה לנו רוב מוצק.

ואז הייתי הולך למילואים, כי תמיד היו מילואים לפני בחירות. וכמעט תמיד זה היה בשטחים הכבושים. ואז יושבים בחדר. באוהל. באפסנאות. בחדר האוכל. על הבט"שיות בסיורים. יושבים ומדברים פוליטיקה. וגם בפורומים האלה היה רוב מוצק. מכריע. לא, לא לשמאל. ההיפך.

ואז הבנתי מאיזו בועה יצאתי ומה מחכה לי כשאשוב אליה.

והתוצאות בקלפי צרובות בהיסטוריה של כולנו.

אז גם עכשיו, אותו דבר בדיוק. כמה שנגחך על הפראבדה שלנו, ה"ישראל היום" המכונה "עיתון"; כמה שנפשנו תבקש למות מעוד תמונה מבוימת של הגברת הראשונה; כמה שנתפלץ מהאמירות הביביות הנבובות של הביבים ועושי דברם.

כמה שנבין שעובדים עלינו; שמשקרים לנו אשכרה בפנים.

כמה שנדע שהכל קומופלאש. שקר אחד גדול. כמה שנדע – בביטחון די מוחלט – מה בדיוק קרה שם, בטרמפיאדה בגוש עציון, ונבין היטב מה בדיוק הם מחפשים, אם בכלל מחפשים; כמה שנבין שאין שום קשר בין סיבה למסובב; בין הפשע לעונש; בין הפושעים האמיתיים לחפים מפשע – שכמו תמיד משלמים את המחיר.

כמה שנדע מה בדיוק המקור; עדיין אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו ועם בני מינינו.

כי אם יש משהו שכל תלמיד שנה א' יודע, זה שאי אפשר לנצח את המספרים הגדולים. שהמספרים הגדולים מנצחים תמיד. מי שלקח את הקורס הכי בסיסי בסטטיסיטקה, מבין בקלות את ההבדל שבין המיקרו של המעגל הקרוב שלך, למאקרו של המעגלים הגדולים. הרחבים.

בין המעגל הזכיר שלך למעגל האינסופי של ההמון.

והמספרים הגדולים קוברים אותנו. מאות אלפי אנשים לוקחים בפינת הרחוב את הנייר עם הלוגו האדום המכונה "עיתון", בחינם, ומשוכנעים שיש להם עיתון ביד. הם קוראים כותרת אחרי כותרת על נשגבותו של המנהיג, ואין להם ספק שיש להם מנהיג דגול. הם קוראים "תחקיר עומק" על הסתרת מעשיה הטובים, המדהימים, הפעולות שלא יאומנו של אשת המנהיג ועד כמה כוחות השחור מסתירים את טוב לבה מכולנו – ואין להם צל של ספק שמדובר בגלגול מודרני של הדרייפוס הנשי.

300,000 אנשים לוקחים את הדבר הזה ליד – מיליונים נחשפים אליו. הם מנצחים בכל סקר חשיפה. וזו כמובן חוכמה גדולה: תוציא מספיק מיליארדים בלי חשבון ובלי שום תכנית עסקית; בלי מדדים של רווח והפסד; בלי שזה יזיז לך; תדפיס כמה עותקים שבא לך – ויש לך חשיפה חסרת תקדים. בדיוק ככה עשו את זה בברית המועצות עם פראבדה ובעוד כמה מדינות נאורות בדרום אמריקה. רפובליקת בננות כבר אמרנו?

וזה לא נעצר בו. כי מאות אלפים נוספים קונים או מקבלים את הנגטיב שלו – את "העיתון של המדינה" – ומקבלים את מנת הדיסאינפורמציה הלאומית/לאומנית/לוחמנית שהם כל כך אוהבים. מהרופאה הקרבית הסקסית של יחידת דובדבן, דרך אהבותיו ואהובתו ההריונית של הזמר הלאומי, אליל הנערות, הסמל והמופת; דרך סמלי הטוהר אולמרט ואיציק ורמון וממשיכי דרכם. וגם הם משוכנעים שהם מחזיקים ביד "עיתון". אין להם ספק שהם צורכים מוצר עיתונאי. הם משוכנעים שהם מקבלים "מידע". שהם יודעים מה קורה.

ומי מהם ששורד את יום העיתון, מקבל מנה מרוכזת מאותו הדבר בדיוק ב-8 בערב, במהדורה הקרבית של המדינה. "הפרשנות שלך, פרשננו הצבאי"… ; "אומר לך כך, יונית: לנתץ, לנפץ, לכבוש, לכתוש, לצרוב, לחסל, להבעיר, להבהיר…". כן, צורבים את התודעה (טייק #2347).

וזו בדיוק אותה הבועה שממנה יצאתי אז לשירות המילואים ואליה חזרתי אחרי 30 יום. במיקרו, כולנו (ששת חבריי ועוד כמה) משוכנעים שכולם רואים את מה שאנחנו רואים; במאקרו – "צה"ל כולו מגויס למבצע עצום, ענק, נרחב, ממוקד, אמיץ, עושה ימים כלילות, חופר, לילות כימים, לא משאיר אבן על אבן…".

אה, ואסור לשכוח: תפילות. להתפלל הרבה. תפילות אישיות. תפילות קבוצתיות. תפילות ממלכתיות. מאוד חשוב, התפילות. בהחלט עוזר. פותר. יהודי, תפילין הנחת היום? אה, אתה לא יהודי?

במיקרו אנחנו רואים את הפוליטיקאים באפסותם; במאקרו העם רואה אותם בגדולתם; במיקרו אנחנו מבינים מה בדיוק הם מחפשים; במאקרו כולם מקבלים את המבצע האדיר המכונה "שובו בנים" (למרבה הצער, התברר לאנשי הרוח הצבאיים שאיזו ישיבה כבר לקחה את השם הזה – אז הלכו על "שובו אחים"…). במיקרו אנחנו רואים אנשים נבערים, רדודים, נבוכים, חסרי ביטחון; אנשים חסרי אומץ ונטולי חוט שדרה, שמלהגים דברי גבורה ובורחים מכל אחריות; ובמאקרו? במאקרו הם גיבורי התהילה.

במיקרו, בבועה שלנו, במעטים שאנחנו – אנחנו רואים פחדנות פוליטית, קוצר ראות מדיני, אפסות אישית, חמדנות אגואיסטית, קטנוניות ילדותית, עוול, טיפשות, כיבוש, רוע, אדנות, זלזול.

במאקרו, המיליונים מצביעים ברגליים.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]