כמה קל ופשוט להניח את כל הבעיות העולם לרגלי המשבר הכלכלי. אלא שמבט על המצב הכלכלי מוכיח שהמשבר הוא תוצאה של חמדנות הרסנית, קפיטליזם חסר בקרה ופוליטיקה מלוכלכת שלא סופרת את הציבור. המשבר הכלכלי הוא תירוץ שממשלות בכל העולם משתמשות בו בשביל להסביר לציבור מדוע הן הולכות לבזוז אותו שוב ושוב, וזה למרות ששינוי של 180 מעלות במדיניות של ממשלות העולם המערבי –  וישראל בתוכן – יוכח כפתרון ל"משבר" המדומה.

כאשר שר האוצר יורק את צירוף המילים "משבר כלכלי", הוא בעצם מצדיק את מעשה האונס הקבוצתי הבא והולך וחוזר באזרחי מדינת ישראל. כשהוא שואל "איפה הכסף?", הוא יודע בדיוק היכן הוא ולהיכן הוא הולך; כשהוא אומר "אין תקציב", הוא מצדיק עוד קיצוץ לאלה שאין להם ומזרים דלק לבעירת העוני, אבל מעשית יש כסף והוא יודע היכן הוא ויודע היטב כיצד אפשר וצריך לאזן את התקציב. אלא שהוא לא רוצה, כי הוא חלק מאלה שנהנים וייהנו מהעוול הנוראי, שיום אחד יסתיים בשפיכות דמים.

כוח קנייה נמוך?

כשנגמר לי הקפה, אני הולך לסופרמרקט ומחפש 500 גרם קפה לווצה. על מדפי הסופר, מחירו 3.5 אירו. כ-18 שקלים. אם אכתת את רגלי ואגש לאחד הבאזרים, מרחק 5 דקות הליכה, אמצא 2 חבילות – קילו –  בדיוק באותו מחיר (18 שקלים). משמעות הדבר שמחיר הקפה ברשתות השיווק בצרפת הוא לפחות פי שניים מהמחיר האמיתי. ובישראל? בישראל המחיר הוא יותר מ-40 שקלים לחבילה בודדת.

רשתות השיווק בוזזות את הציבור בכל העולם, והציבור חש את זה כפגיעה בכוח הקנייה שלו. אבל האמת היא שכוח הקנייה האמיתי של הציבור לא השתנה. מה שכן השתנה הוא יוקר המחייה, והוא על פי דוגמת הקפה, ואלפי דוגמאות אחרות, אינו ריאלי אלא תולדה של חמדנות וחוסר פיקוח מוחלט על המחירים. ובתרגום חופשי: קפיטליזם טהור וחזירי.

היום שבו הוסר הפיקוח מעל מחירים המזון הוא היום שבו החל המשבר הכלכלי באמת. נפילת הבנקים שנבעה מחמדנות עוד יותר גדולה רק החמירה את המצב, אבל אל הבנקים נגיע בהמשך.

קפיטליזם איננה שיטה כלכלית רלוונטית כל עוד אין עליה פיקוח. התאוריה שאומרת כי תחרות תביא להורדת מחירים, נרמסה ביום שבו הפיקוח הפסיק לתפקד. מי שיבדוק את המחירים ברשתות השיווק השונות, יגלה שמחירי המוצרים מרקיעי שחקים בכולן, וההבדלים אינם גדולים כל-כך. ובמליםי פשוטות וברורות: אין תחרות. מדובר במונופוליזם – מתואם או לא. זה לא ממש משנה אם מחירה של קופסת קפה הוא 40 שקלים או 42 שקלים; כך או כך, הוא מופקע ברמה שערורייתית. התניית רישיון עסק לרשת שיווק מזון בתקרת רווח סבירה, הייתה פותרת את הבעיה. (כמובן, בתנאי שיחד עם הרישוי היה מגיע גם פיקוח הולם, כולל סנקציה כואבת).

תעסוקה 

חברות בכל העולם מקבלות הטבות מס ומענקים על מנת שיפתחו מקומות עבודה. אלא שמעשית, איש לא בודק האם המענק וההטבות תואמים את המתבקש והצפי. הכסף נזרק, ולחברות יש מספיק זמן להטביע אותו בביצועים הכושלים שלהם ולדרוש עוד ועוד. הטענה שכל אותם טייקונים, שנופלים בזה אחר זה, מספקים מקומות עבודה, הוכחה כבר מזמן כבעייתית. בבעצם, רובם מגלגלים כסף שמוענק להם, אבל תרומתם לשוק העבודה נמוכה באופן מפתיע. גם התורה הקפיטליסטית מציגה את העסקים הקטנים והבינוניים כבסיס לכלכלה יציבה, אלא שבישראל – כמו בעולם כולו – הקטנים והבינוניים נושאים בנטל המיסוי, סובלים מקשיי מימון, נעדרי תמיכה וקורסים באלפים. וזאת, מאחר שהמענקים וההטבות הולכים לחברות הענק. מי שיבדוק את המענקים שמחלק המדען הראשי בשנים האחרונות יגלה ברשימת המוטבים חברות שעל הנייר אינן זקוקות לאגורה.

מס החברות המגוחך שממשלות העולם המערבי מתעקשות עליו, מעביר את נטל המיסוי לחברות הקטנות והבינוניות ולציבור, ואלה הולכים וטובעים. מאה חברות בנות 10 עובדים שנסגרו מייצרות 1000 מובטלים, אבל איש לא ישמע על זה; בעוד שחברת ענק, שתייצר בדיוק את אותו מספר מובטלים – תקרוס ברעש גדול, בעיקר כי פוטמה ללא חשבון וללא בקרה וההנהלה שלה תקבל מצנח זהב מרשים, שיכול היה להציל לפחות 50% ממקומות העבודה של החברות הקטנות והבינוניות.

המדינה כספסר

אם אדם פרטי מן היישוב ינסה למכור רכוש לא לו, ללא ידיעתו או בניגוד לרצון בעליו החוקיים, הוא יישפט וייכלא. המדינה, לעומת זאת, מרשה לעצמה למכור בגרושים את נכסי הציבור לכל דיכפין ללא בקרה על המחיר ותנאי התשלום, ללא מתן זכות הבעת דעה לבעלי הנכס האמיתיים  הציבור הרחב. התוצאה היא שלא רק שהציבור לא נהנה מהנכס שלו, הוא מוצא את עצמו משלם עליו כמה פעמים, וביוקר.

כך קורה שאנשי עסקים כושלים יושבים על מרבצי הגז של מדינת ישראל, מוזנים מלאכותית על ידי הבנקים (כן, שוב הבנקים) ומנסים להיפטר במהירות מנכסייהם כדי להציל את עורם. ממשלת ישראל עושה כמיטב יכולתה לסייע להם על חשבון עתידם של אזרחי המדינה – בעלי הנכס האמיתיים. ואתם, כרגיל, אף אחד לא שואל.

הבנקים 

בתחילת שנות ה-80 קרסו כל הבנקים הגדולים בישראל ומדינת ישראל נאלצה לרכוש את מניותיהם. מדינת ישראל זה אזרחי ישראל, שמישהו תחב יד לכיסם להעביר את כספם לבנקים. המפקחת על הבנקים דאז, מי שהיתה אמורה לעמוד לדין על חלקה בפיאסקו המטורף שעלה לאזרחי ישראל הון תועפות, לא רק שלא הועמדה לדין – היא נהפכה למנכ"לית של בנק לאומי. זה סיפורו של הפיקוח במדינת ישראל על רגל אחת. לא רק שאין פיקוח מעשי – המפקח התיאורטי לא מחויב לתת את הדין, גם אם התעלם מעבירות פליליות במהלך תקופתו. ובסוף? הוא מקבל אצל המבוקרים את ג'וב החלומות.

מאז ועד היום הפרקטיקה הבנקאית לא ממש השתנתה, היא רק השתכללה. רווחי הבנקים שמתפרסמים מדי שנה מוכיחים שהבנקים בישראל מנוהלים על ידי אוסף של מנהלים חסרי כשרון, ואלמלא העמלות המטורפות הנהוגות בישראל, אף אחד מהם לא היה שורד.

אם בכך היה מסתיים הסיפור, ניחא. הבנקים היום, שחלקם הגדול עדיין בידיים ציבוריות ברמה כזו או אחרת, הם המנוף הכלכלי של אוסף טייקונים לא יוצלחים, אבל מאוד  מקושרים. בלי שום הגיון כלכלי, סייעו הבנקים למינופה של קבוצה מצומצמת של אנשים – "החבר'ה". המינוף הזה התבצע על גבם של בעלי המניות וביניהם והציבור; על גב החסכונות של הציבור הנאיבי והמרומה. והכל – בלי שום ערבות מעשית.  אבל כשאחד כזה נקלע לקשיים, איש לא משלם את המחיר, איש איננו מפוטר ואיש איננו מתפטר. ומה עושים הבנקים? שוכרים משרד עורכי דין ביריוני שיפעיל עוד לחץ על בעלי החוב הקטנטנים. זה כן.  אחרי הכל, אם נזרוק מבתיהם 1000 משפחות קשות יום, אולי נוכל לכסות חלקיק מהנזק שגרם נוחי דנקנר למשל. והוא כמובן לא היחיד. והוא וחבריו ימשיכו להתגורר באחוזות המפוארות שלהם. הם לא משלמים את מחיר הכישלון. מעולם.

השיקולים של הבנקים לא תמיד זדוניים, אבל בהחלט אינם מקצועיים. אחרי הכל, המינוף עצמו איפשר לחבר'ה להיכנס לרשימת המוטבים, אלו שממשלת ישראל מחלקת להם בגרושים את נכסי הציבור, אז על פניו נראה היה שמדובר בהשקעה טובה. אולי לא זדוני – אבל בהחלט מטומטם. בעיקר נוכח מגדל הקלפים שקורס להם על הראש.

חברות הביטוח וקרנות הפנסיה – אותו דבר בדיוק. ניהול עלוב של חסרי כשרון או יכולת, שעיקר מטרתם לדאוג שחלק נכבד מהכסף שבניהולם יכנס לכיסים הנכונים. ושוב: חוסר פיקוח מוחלט.

דיור

הוויכוח על דיור בר השגה הוא עוד יותר פתטי. אם אפשר לבנות דיור בר השגה בהתנחלות, אפשר גם בתל-אביב. מחיר הדירות, כמו כל דבר אחר בישראל, גבוה לאין ערוך מעלות בנייתן, אבל הקפיטליזם חוגג. מגדלים נבנים עבור קומץ של בעלי הון, והשאר יילחמו על חורבה של חדר אחד במחיר של מכרה זהב. למה? כי איש אינו מפקח על הקצאת הקרקעות, כי לאיש אין תכנית לבנייה למגורים לציבור הרחב, כי הרווח מדבר. כאשר הדבר היחיד שנשחב הוא שורת הרווח הנקי, לא מפתיע שמרפסות נופלות. אם למשרד השיכון היתה תכנית מסודרת, שקובעת כמה דירות מכל סוג ניתן לבנות והיכן; מה יהיה מחיר המקסימום לכל דירה (ריאלי כמובן); אם היתה מגבלה על דירות יוקרה; אם מישהו היה מפקח על אחוזי הבנייה שמחולקים לקבלנים תמורת שוחד (ע"ע פרשת הולילנד) – אזי היה דיור לכולם וקבלנים לא היו חומדים עוד ועוד. ואם חס וחלילה נבחרינו היו נאלצים לדווח על הכנסותיהם, אולי דליה איציק הייתה מסתפקת בדירה אחת ומשאירה שלוש אחרות לשאר העולם.

ביטחון

צה"ל, שהיה במשך שנים רבות הפרה הקדושה של החברה הישראלית, נהפך להיות פרה חולבת עבור רבים ולא בהכרח טובים. וכאן אין אפילו מראית עין של בקרה. אף אחד באמת לא יודע להיכן הולך הכסף,  בטח ובטח לא שר האוצר. שר הביטחון והרמטכ"ל מנצלים את המצב הזה היטב, ובמקום להכריח אותם להכין פירוט מדוייק – עד לשקל האחרון – כיצד מחולק תקציב הביטחון, משאירים בידיהם את המפתח והשאלטר. צה"ל הוא מנגנון ענק, שרוב רובם של אנשי הקבע שבו הם עובדים ככל עובד אחר במשק. מדוע הם זכאים לפנסיה מגיל 45? אם גיל הפנסיה של איש קבע במקצוע סטנדרטי תואם אזרחות היה 67,  העומס הכספי על מערכת הביטחון היה יורד פלאים. אבל כאשר שר הבטחון והרמטכ"ל רוצים לחלוב כספים נוספים מהמדינה, הם מנופפים בדגל הכשירות הצבאית ומשביתים אימונים. וכל זה עוד לפני שהבאנו בחשבון את מאות אלפי העובדים בחינם למשך 3 שנים (גברים) ושנתיים (נשים). העסק הזה מעוות ומנוהל ללא שום בקרה ופיקוח.

ומה עוד…

וכל אלה בלי לומר מילה על ההקצבות לחרדים; בלי להתייחס במילה בודדת להשלכת הכספים המאסיבית על ההתנחלויות; בלי להזכיר במילה את משכורות העתק של המנהלים בשירות הציבורי, גם הם בלתי מפוקחים בעליל. וזה לא שאין מי שיפקח – המפקחים פשוט עסוקים באיתור הג'וב שמחכה להם עם סיום הקדנציה.

קפיטליזם זה לא מילה גסה. ביקום מקביל, יקום בו אנשים אינם תאבי כוח וחמדנים, ביקום שבו הכסף הוא  לא המטרה אלא רק אמצעי, ביקום שבו אדם יודע לומר "זה מספיק לי" – קפיטלזם עשוי להיות שיטה כלכלית סבירה והגיונית. אלא שלמרבה הצער, זה לא היקום שבו אנו חיים. למרות שכל העולם המערבי שוקע באותה הביצה, העם הנבחר מוכיח שוב שיש דברים שהוא עושה יותר טוב מכולם. ובהרבה פחות זמן.

הקיצוצים בתנאים הסוציאליים של השכבות החלשות מונעים מהן להרים את הראש כלכלית ומקשים מאוד את יכולתם לשרוד. אין דבר קל יותר מלשדוד אדם מוכה וחבול. אם היתה המדינה מעלה את שכר המינימום, היא היתה מוציאה ציבור לא מבוטל ממעגל העוני ומורידה מתקציבה עול לא קטן של סובסידיות סוציאליות. ההתנגדות להעלאת שכר המינימום והטענה של פגיעה בתעסוקה נשמעות לא טוב, כשבו זמנית המדינה עושה כמיטב יכולתה לא לגבות מס אמיתי והחברות ומעמיסה את כל עוולות העולם על הציבור. שישלם, הפראייר.

כמה זמן זה יימשך?  העוני בישראל גדל במהירות מטורפת, אנשים רעבים ואנשים רעבים יאבדו יום אחד את הכוח לצעוק "ביבי מלך ישראל"; אנשים רעבים יפסיקו יום אחד לשמוע את האיומים הביטחוניים; אנשים רעבים ישמעו רק בכיים קורע הלב של ילדיהם.

ואז יוצבו הבריקדות. ואז יוצבו הגיליוטינות.