איזו הרגשה טובה להתרווח במושב מרופד באולם ספון העץ של בית האופרה הישראלית בתל אביב. מאחוריך עוד 1,650 איש ואישה, גם כמה ילדים, ולא, הם לא ממתינים לטנורים או לבריטונים, הערב האופרה מארחת את מירי מסיקה, כוכבת אמיתית בצמרת המיינסטרים של הפופ הישראלי.

ילדה טובה הרצליה, המתהדרת במדף אלבומים שכולו פלטינה וזהב, והנה הערב היא חוגגת את השקת אלבומה החמישי "סימנים של חול", פרוייקט מוזיקלי בהפקתו ובעיבודו של בן זוגה אורי זך, תוך שיתוף פעולה עם שורת זמרים, יוצרים ומבצעים מהמערב עד המזרח, אף הם נמנים על המיינסטרים הישראלי: טל שגב, קובי אפללו, הצמד גיא ויהל, קרן פלס ואדיר גץ.

"סימנים על החול" מגיע אחרי ארבעה אלבומים מצליחים ואלבום הופעה אקוסטית, שהנפיקו להיטים רבים וקיבעו את מעמדה של  מסיקה כאחת הזמרות הפופולריות בארץ. למעשה, תשע שנים מאז שהיא נחשפה באוזני הציבור וזכתה בכל תואר אפשרי, הפכה מסיקה לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, עם רפרטואר עשיר ומגוון ואינספור הופעות מצליחות על הבמות הגדולות ביותר בכל רחבי הארץ.

מופע ההשקה נפתח בביצוע השיר "אשה חרסינה" הלקוח מאלבומה הקודם "מלך", שיר שיושב היטב בפלייליסט ואף טיפס למקומות ראויים במצעדים השנתיים בתחנות הרדיו. מיד אחריו השיר "טיפה, טיפה", הסינגל הראשון של מירי מאלבום הבכורה שלה משנת 2005. ואחר כך מעלה טורים בביצוע משכנע לשיר "מאמי" מאלבומה השני "שלום לאמונות".

אכן פתיחה מצוינת, שמחזיקה את הקהל קשוב ומחובר ללהיטים הכל כך מוכרים לו. זה הזמן להגיש את הדג'סטיפ הראשון – הסינגל החדש, פרי שיתוף פעולה עם קרן פלס שתמללה והלחינה עבורה את השיר הדי מיוחד, הנפתח במקצב אלקטרוני שהולך ומתעצם בהמשך בלוויית כלי מיתר דרמטיים, קליט, מרקיד, הנוסחה הנכונה. ובמבחן התוצאה – להיט.

מסיקה ממשיכה להכות בברזל החם ולוקחת את הקהל לריצה קלה – "רוץ ילד רוץ" למילותיו של אמיתי בן נון וללחן של אדיר גץ (זה החלק החזק לטעמי בגץ, הלחנים), מעין בלדה רומנטית עם קורטוב אתני, נגיעות של מסע אפי, ממש פסקול קולנועי. מירי אוהבת את הדרמטיות, יש לה את הקטע הזה, המשחק המודגש, דו שיח עם הקהל, אוהבת לשתפו בכאילו סודות מחיי היום יום, הקהל בכפיים, מתרגש מהמחוות האינטימיות שמסיקה מרעיפה, הוותיקים במעריצים כבר מכירים את השטיקים הקבועים, אבל, בינינו, כמעט כל אמן מחזיק כיום בכיסו סיפורים דומים.

כעת מראה מירי איך היא יכולה להגיש דואט לבד. את  "משיב הרוח" האפוף כלי מיתר בנימה אוריינטלית דרמטית וכובשת, שכתב קובי אפללו, מירי מגישה בעצמה, בקול אחד, היא יכולה לעשות זאת, יש לה את המנעד והנוכחות, אבל אני הייתי מעדיף לראות את שניהם על הבמה בדו שיח המזכיר מעין פיוט ותפילה אל אלוהים. מירי מזכירה את אפללו ואומרת שבעקבות השיר הזה היא מבינה איך קובי נעשה אדם מאמין.

אחרי שהיא מספיקה לרדת על עצמה ולאיים על הקהל בשורות הראשונות, שאוי ואבוי אם המחוך שלה יתפקע, הם יפוצו לכל עבר יחד עם אלפי הזכוכיות המשובצות בחלקה העליון של שמלתה. תסלחו לי אבל שכחתי את שמו של המעצב, זה באמת לא בין נושאי התמחותי, אבל גם עם התדמית העצמית הזו היא לא חוששת לענטז בפני הקהל במעין מחווה לצלילים האוריינטליים, בעדינות, לא ממש ריקודי בטן, ככה עם הידיים מושטות אל על והגב נע לצדדים אט אט.

המופע ממשיך כשהוא משובץ במיני שירים, שכולם להיטים מאלבומיה הקודמים לצד האלבום הטרי, הזמן רץ והשירים עושים טוב לקהל, אווירה של חגיגה באולם. אמנם רק חמישה אלבומי אולפן באמתחתה של מסיקה, אבל הם טעונים בלהיטים והפלייליסט רק מתעשר, הקהל מרוויח בגדול, פשוט תענוג. הם כבר מריחים את הדסרט, המעריצות והמעריצים מתחילים אט אט לנטוש את המושבים המרופדים ולרקוד ולפזז במעברים, הזרם הדקיק הופך לנחשול שמציף באחת את הרחבה מול השורה הראשונה, זהו, הנימוס תם, עכשיו רק חגיגה, הם והן שרים ורוקדות, אנחנו כבר ממש בקצה של הקצה עם "נובמבר", כאילו הלהיט האולטימטיבי, שם נרדף למסיקה.

היא יוצאת אל מאחורי הקלעים וחוזרת בהרף עין כדי להגיש את ההדרן, שכבר הופך למעין דו שיח די צמוד עם הקהל הנדחס מול הבמה. מירי משחילה עוד שיר, "עזור לי", מהאלבום החדש, ומבקשת לסיים עם "מלך", אבל היא פשוט נשמה, חוזרת שוב לבמה, מלווה באייל הלר עם גיטרה אקוסטית, מגישה שיר ספרדי – Gracias a La Vida. האמת, לא הבנתי את החיבור מהמופע הגרד דרמטי של מירי לשיר הצ'יליאני הזה, שחובר בשנות השישים ואומץ בחיבה רבה בידי שורת זמרות עם ידועות מג'ון באעז ועד מרסדס סוסה. וכך מגיע לסיומו הערב הראשון במסע ההשקה המפואר שמירי מסיקה מתכננת. בסוך החודש היא תחגוג באוויר הפתוח באמפי שוני, תחזור לתל אביב שוב, תדרים לעומר ותסיים בהיכל התרבות בראשל"צ. מיינסטרים אמרתי?