לפעמים אני מצטערת על כך שאני מבזבזת כל כך הרבה זמן (שאין לי) בפייסלנד – עושה לייקים, מגיבה, משתפת, מתעצבנת, מאשרת חברים, מאנפרנדת (נדיר), מתייגת – כאילו חסר לי מה לעשות בחיים.

אבל לפעמים הפייסבוק, כמו תיבת אוצר בלי תחתית, מגלה בפניי גיוון ומינעד אנושי רחב ומופלא, שמפתיע כל פעם מחדש. למעשה זה מסקרן כך-כך, מעניין ושווה השקעה, עד שאני מברכת בלבי בנוסח: "ברוך שעשני חבֶרָה בקהילת הפייסבוק".

כך למשל, לפני כשנה, אחת מחברותיי המדהימות והמעשירות ביותר בפייס, שרית כץ, שיש לה ידע בלתי נדלה כמעט בכל תחום, ובפרט בכל הקשור לעולם האסלאם, חשפה בפניי מעצם חברותנו עולם חדש ומופלא, שלא הייתי מודעת כלל לקיומו – עולמם של ערבים (מוסלמים, נוצרים), בדואים, דרוזים ומיעוטים אחרים בארץ ובעולם ש… הפלא ופלא, לא שונאים אותנו! נהפוך הוא. הם מעריכים מאוד את מדינת ישראל, את היהודים, את הנאורות, את הדמוקרטיה, וכן… גם מדברים על זה ומנסים להפיץ את הבשורה.

האמת היא, שנתקלתי בתופעה המלבבת בפעם הראשונה בעת כנס במקום עבודתי, כשאחד המרצים היה יו"ר התנועה הדרוזית הציונית. אמנם גלוי וידוע, כי האחווה שלנו עם העדה הדרוזית היא ארוכת שנים, אך בכל זאת שפשפנו, אנו המאזינים להרצאה, את אוזנינו שפשף היטב. הייתכן שילוב כזה: ציוני ודרוזי? לא כל שכן, הייתכן השילוב ציוני וערבי? ציוני ומוסלמי? האין כאן סתירה מעצם החיבור?

אז זהו, שלמרבה הפלא, אין כאן בהכרח אוקסימורון. נכון, מדובר במיעוט מבוטל לכאורה, אבל כמו שאני תמיד אומרת, גם נר קטן מגרש את החושך הכי גדול. וכפי שנוכחתי לדעת עם הזמן ועם היכרותי הווירטואלית עם אותם אנשים מופלאים, זוהי תופעה שהולכת ותופסת תאוצה. לכל חבר כזה יש עוד כמה וכמה חברים שחושבים כמוהו, והאפקט הוא בהחלט מתגלגל, ולטובה.

בימים של חושך גדול, כאשר התגלה גורלם של שלושת הבנים: נפתלי, גיל-עד ואייל, ואחרי שראינו כיצד האימהות האמיצות הופיעו בפני מועצת האו"ם לזכויות אדם בז'נבה וקיבלו כתף צוננת במקרה הטוב, מנחם בהחלט לדעת שיש חברים גם בצד האחר של המתרס. שהם לצדנו, שהם בהחלט איתנו. ראוי וכדאי שכולם ישמעו על אודות התופעה ויכירו אותה, עבורנו ועבורם.

אנט חאסכייה ושותפיה לדרך

חלקם פעילים במסגרת תנועות כגון "אם תרצו" או התנועה הציונית הדרוזית, וחלקם פשוט עומדים לבדם, תרתי משמע, מרימים את דגל ישראל אל על, ומעלים על נס את גאוותם להיות חלק ממדינת ישראל. ראו למשל את אנט חאסכייה, אישה מוסלמית גאה, ערביה מודרנית, חד-הורית, שגידלה לתפארת שלושה ילדים: בת ושני בנים, שלושתם שירתו בצה"ל. שני הבנים שירתו או משרתים ביחידות קרביות, והבת היתה המוסלמית הראשונה ששירתה בצה"ל. כיום אנט מרצה בפורומים שונים, ואף הקימה תנועה בשם "הקול האמתי", שמטרתו, להבנתי, לאגד את כל הגורמים שמעוניינים להביא לשוויון מגזרי, תוך הדגשת הישראליות המאחדת והתרומה למדינה.

את אנט וילדיה תמצאו בכל הפגנה בעד ארץ ישראל, ובכל מקום שמכפישים את שמה של המדינה היא תלחם כלביאה. לא פעם אף יצאה חוצץ בפורומים שונים נגד זועבי, טיבי ודומיהם. תמיד עטופה בדגל ישראל ענק ובשלטים מלבבים, שצריך לשפשף טוב טוב את העיניים כדי להאמין שהם נכתבו על ידי ערביה ומוסלמית. ואם אתם תוהים, אז כמובן שהייתה לאחרונה גם בעצרת תמיכה בחטופים שלנו בעיר נשר או בעצרת לזכרה של שלי דדון הי"ד.

או קחו למשל את מוחמד זועבי. בחור בן 16, תלמיד תיכון מנצרת, שאף הוא, כמו אנט חאסכייה, תומך במדינה ובמהלכיה, טוען כי ערביי ישראל צריכים להיות גאים במדינתם ולשרת בצה"ל, מניף את דגל ישראל בגאווה בכל הזדמנות, ומסיים כל פוסט שלו (שכל אחד מחמם את הלב יותר ממשנהו), ב"עם ישראל חי". וכן… ניחשתם נכון, הוא קרוב משפחתה של חברת הכנסת, ואינו מסמפט אותה, בלשון המעטה.

דוגמה נוספת הוא מ.פ, בחור צעיר מוסלמי המתגורר במרכז הארץ, משרת בצה"ל ומעריץ את ישראל ואת היהודים, אך לא מוצא מנוח, לא כאן ולא שם: "אצל היהודים אני ערבי; אצל הערבים, אני אוהב יהודים".

כפי שהבנתם, הוא איננו היחיד שחש כך. זו התחושה של רובם, שפוסחים על שני הסעיפּים. אצלנו הם "ערבים", אצל בני עמם לרוב מנודים, בוגדים. אף על פי כן ולמרות הכול, הם אוחזים בדעות אוהדות וחמות ובאהבת העם (שלנו) והארץ, דברים שחלקנו (בשמאל בעיקר) כבר שכח, עקב אותה נטייה ארורה שיש בקרבנו לאוטו-אנטישמיות ולשנאת העצמי. "תסמונת סיר הבשר של ברלין", אני קוראת לזה.

ואם כבר מדברים על כך, אי אפשר בלי להזכיר את האב גבריאל נדף, שעומד בראש תנועה המעודדת גיוסם של הערבים הנוצרים לצה"ל. גם הוא, כמו האחרים שהוזכרו לעיל, מרים על נס לא את השונות אלא את הדמיון בינינו, בעיקר לנוכח היחס המחפיר של האסלאם הקיצוני לנוצרים במהלך "האביב הערבי" באזורנו. אותו יחס שפוגע בהם השכם והערב והופך עבורם את האביב לחורף שחור. האב גבריאל סוחף אחריו צעירים רבים מהמגזר הערבי-נוצרי לסוגיו להתגייס לצה"ל, כשברור לכולם כי גיוס לצה"ל הוא אחד מן הקטליזטורים, אם לא העיקרי שבהם, להשתלבות בחברה הישראלית.

הדוגמאות שהבאתי לעיל הן רק מבחר. יש עוד רבים וטובים.  

לפידים בוערים בחשיכה

ערבים ומוסלמים שתומכים במדינת ישראל ברחבי בעולם, אך בעיקר בישראל, הם תופעה מרתקת, מחממת את הלב ומעודדת, שאין להקל בה ראש כלל ועיקר, בפרט מול האנטישמיות הגואה בעולם, שמקורה כידוע אינו רק באירופה, אלא גם בעולם המוסלמי שטוף השנאה.

על המדינה להתייחס לתופעה זו בכובד ראש, לחקור אותה, לעודדה ולסייע לאותם לפידים בוערים באפלה. אסור לנו לקבל זאת כמובן מאליו, או במקרה הגרוע יותר, להפקירם לגורלם.

[related-posts title="כתבות קודמות של נטלי שוחט:"]