"אני לוקחת את אמא ביד, מרגיעה אותה ורצה איתה לחדר המדרגות", מסבירה טוהר חלילי מנתיבות. ואני חושב שהיא זו שמפגינה את החוסן הלאומי שבו מתגאה ראש הממשלה בכל ראיון. ילדה בת שמונה וחצי מרגיעה את אמה ומכוונת אותה לממ"ד, שהוא בעצם חדר מדרגות קטן.

– ולמה אתם לא בונים ממ"ד? אין אישורים?

"יש אישורים", עונים במקהלה תושבי הרחוב הקטן בנתיבות, "כסף אין". יחיאל זהר, ראש עיריית נתיבות, התקשה לעמוד בלחצי התושבים והבטיח הם להעמיד כבר היום (ראשון) מיגוניות בטון ברחוב הקטן. אבל זה קרה בצהריים. נחזור אל הבוקר.

08:00

קיבוץ בארי. בלילה הקודם תקף צה"ל את הרצועה ללא הרף. 60 תקיפות של חיל האוויר. הבומים הרעידו את האוויר. בחישוב מהיר זה משהו כמו עשר תקיפות בשעה. יצאנו לשטח לפגוש את הכוחות.

 
08:45

על קפל קרקע פרושים חיילי גולני. "כנס חטיבתי", מחייך גולצ'יק ממוצא אתיופי. הוא יושב בהאמר וממתין לתנועה. – אולי בסוף לא תיכנסו ותחזרו הביתה לנוח? "הצחקת אותי" הוא אומר. "גולני פה וגולני יעשו את העבודה". הוא עוד לא ותיק מספיק ועדיין לא סופר פז"מ, בן 19 וקצת. גר בראשל"צ. שנה וארבע בצבא וכבר מורעל. – אז מה אתה חושב? הוא תוקע בי מבט מרחם: "כאילו, מה לא ברור? נכנסים, מנקים את כל החרא הזה ועושים סדר, פעם אחת ולתמיד". בצד יושבות קבוצת חיילות תחת צל, בידיהן מפות והן מדסקסות ביניהן. פעם גולני היה מקסימום  פקידה פלוגתית. היום יש לוחמות. נפרדנו מהחי"ר ונענו הלאה.

09:20

כרם שלום. המקום שבדרך כלל שוקק חיים עם מאות משאיות מזון וסחורות, סגור ומסוגר. ולא בגלל שבת. כך גם אתמול וגם שלשום.

 
09:45

ציר המערכת מול עבסאן הגדולה. ארז עולה על גבעונת לצלם ואני מביט על הבתים השקטים עם מגדל המים באמצע העיירה. "נראה שקט, אבל זה קן צרעות לא קטן", אומר הצלם. עניין של חמש דקות נסיעה ואנחנו שם, אני חושב. לא יותר מ-800 מטר. ועשרות שנות איבה ושנאה שבנו קיר חוצץ ובלתי עביר. בשדה שבין ישראל לעבסאן הגדולה רועים מספר צבאים. הם לא מבינים את חלוקת הגבולות. מתבוננים בחשדנות בהולכים על שתיים שמצלמים אותם. רק שריקת רקטה וקול הנפץ של נפילתה בשדה פתוח לא רחוק משם מבריחים אותם וגם אותנו מהשקט הפסטורלי שהופר.

10:05

הרכב טס וקופץ על רגבי הקרקע המאובקים, חוצה שדות ומגיע לשביל קטן שצמוד למטע רימונים צעיר. שלושה חיילי מילואים מאותתים לנו שלא להיכנס. אז נכנסנו. עצרנו 10 מטרים מהשדה הבוער. הלהבות מלחכות את הקוצים ושני עצי איקליפטוס.שרידי הרקטה טמונים בתוכן ומסך העשן מסתירן. מרחוק ראינו את כבאית האש מאיצה אלינו. נסענו הלאה.

10:25

מגיע מידע על נפילת רקטה בנתיבות. חתכנו לשם. הרקטה נפלה בחצר בית ברחוב קטן בעיר. האזעקה הריצה את דייריו לממ"ד. הם לא נפצעו אבל הבית ניזוק קשה. הבית שמולו ספג רסיסים. בינתיים המשטרה חוסמת את הרחוב, וראש העירייה, מלווה בשר לביטחון פנים ומפקד מרחב דרום במשטרה, בדרכם למקום. גם התקשורת. דיירי הרחוב עדיין המומים. "אין לנו ממ"דים", הם אומרים לי.  לחלקם הגדול אין. אישורים יש אבל כסף לבניית ממ"ד אין.

– מה עם מקלט? אני שואל. "הוא רחוק ואין לנו זמן להגיע אליו. כשעה וחצי מאוחר יותר יבטיח להם ראש העירייה למצוא פתרון להצבת מיגוניות בטון בסמוך לבתים.

מגיע יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים. נכנס לבית אחד, נכנס לאחר, מוקף בקציני משטרה בכירים וראש העירייה גם. מחפשים מקום מתאים לסטנד-אפ מול התקשורת. ושוב נשמעת  המנטרה הקבועה: "החמאס סופג מכות קשות… זה ייקח עוד זמן… לא נפסיק עד שלא יהיה שקט לתושבי הדרום… אני עוקב מקרוב אחרי המתרחש… העורף חזק".

– אדוני השר, רק כוח ועוד כוח ועוד כוח הם הפתרון?

"אין בררה", הוא משיב.

– ומה עם פתרון מדיני?

"אנו פועלים כרגע במצב מלחמה והחמאס ישלם את המחיר עד שיבין", הוא מתחמק. "כרגע צריך להמשיך ולכתוש אותם מהאוויר ולא להפסיק", אומר לי יחיאל זוהר, ראש העיר, ואז אומר בשקט: "אבל הפתרון חייב להיות רק פתרון מדיני. ואני אומר לך את זה כאיש ליכוד".

תושבי הרחוב מצטופפים ליד גדר ההפרדה שהציבו אנשי העירייה ליד הבתים הפגועים. "תעשה טובה תקרא ליחיאל", הם מבקשים ממני. קראתי לו והוא התקשה לסרב מול המצלמות. "יחיאל", אומרת לו אמא חלילי, "אנחנו לא מבקשים הרבה. צריך מיגוניות ברחוב. הממ"ד שלנו זה חדר מדרגות וזה לא מספיק. אנחנו מבוהלים". זוהר מנסה להסביר להם שהתקציב שייך לפיקוד העורף, אבל אותם זה לא מעניין. "יחיאל, אין לנו איפה להסתר. מיגוניות יעזרו", הם מסבירים לו בשקט. לא צועקים ולא מרימים קול, אבל מסבירים. "טוב" הוא נכנע, "מחר אדאג שיוצבו כאן כמה מיגוניות".

התושבים מחפשים את אנשי מס רכוש. אני שואל את גברת חלילי, זו שלחצה את ראש העיר והשיגה הבטחה למיגוניות, מה עשתה בזמן האזעקה. היא מספרת לי שבתה לקחה אותה לחדר המדרגות. לידה ילדה קטנה עם פנים רציניות ועיניים גדולות.

– את לוקחת את אימא?

"כן, לוקחת אותה ביד ורצה לחדר המדרגות".

– את לא מפחדת?

"מפחדת, אבל כשיש אזעקה אין זמן לפחד וצריך להרגיע את אימא". אמה מאשרת בחיוך.

13:00

נוסעים לצלם עוד טנקים, ואלה הצטברו ומצטברים בכמויות מרשימות. נוסעים ומעלים ענני אבק באדמת הלס והחול שעוטפת את יישובי עוטף עזה. קולות וריחות של צבא שנערך ללחימה. קבוצות הפקודות כבר ניתנו עד לרמת המפקד הזוטר. כעת צריכים רק אישר תנועה וצה"ל יזוז לתוך עזה.

  
19:20

חיכינו לערב ונסענו לבירת הדרום לשאול לשלום תושביה. בשמונה וחצי בערב פתח השומר את שערי הגראנד קניון שבעיר. מוצאי השבת של באר-שבע זה לא מוצ"ש רגיל של עיר. התושבים מתוחים. תשעי וחצי בערב, ויש אולי שלושים אנשים בקפה גרג בקניון. הבליינים הבודדים יושבים על המרפסת. רוח נעימה ואפשר לגנוב סיגריה עם עם הקפה. שני זוגות מבוגרים מגיעים לקפה. נראים מעט מתוחים. מתברר ששלושה מהגברים קיבלו צו 8. "הם בצפון", מסבירות הנשים, "החליפו את הסדירים שירדד דרומה". – אז אין לכן על מה להיות מודאגות; "הכל יכול להשתנות בתוך שנייה".

הן צדקו. פחות משעה אחרי כן הודיעו על נפילת שתי קטיושות 107 מ"מ בגליל המערבי. בדוכן הסיגריות והממתקים שבקניון מסבירים שני צעירים שלו העסק לא היה שלהם, הם היו שכירים. "הייתי אומרת לבעלים שאני מצטערת ואני לא מגיעה לעבודה", אומרת האשה, "אבל עכשיו זה העסק שלנו ואנחנו לא יכולים לא לפתוח". בעלה אומר שמאז שהתחיל המבצע נפלו ההכנסות ביותר מחצי. רוב החנויות בקניון סגורות. קב"ט הקניון מסביר שהגיע אישור מההנהלה לא לפתוח את החנויות במוצ"ש.

לקראת עשר בערב אזעקה מפלחת את האוויר  כל הקהל רץ מהר פנימה אל המרחב המוגן. בלי דחיפות ובלי דוחק. הם רגילים ומתורגלים. אחרי דקה – שני פיצוצים. אנחנו מחפשים יירוט בשמיים ולא מוצאים סימנים. הקהל חוזר לקפה, בשקט שמעיד כי שמצב הרוח לא ממש בשמיים. "בכיר בצה"ל אומר לתקשורת שצה"ל מתכוון להפוך שכונות וישובים שמתוכם נורות רקטות לערי רפאים" אני קורא את ההודעה בקול ופתאום שם לב שיש לי קהל קטן. שילמנו על הקפה ונסענו.

בלילה, ב-03:48, הודיע דובר צה"ל שבמהלך הלילה פשט כוח מיוחד על מתחם שממנו נורו רקטות ארוכות טווח רבות. במהלך הפעולה נפתחה לעבר הכוח אש והכוח, לוחמי שייטת 13 נתקלו באש ופגעו בהם. ארבעה לוחמים נפצעו קל.

שגרת מבצע.