במהלך מבצע "צוק איתן" פרסם מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, דף מפקד לקרב. המכתב גרר בעקבותיו סערה. טענות מטענות שונות הושמעו נגד מכתב המפקד ללוחמיו, החל מניסיונות לפרש מסמך זה כמשיחי, ככזה שהופך את הלחימה ללחימה דתית, ועוד כהנה וכהנה. על רקע דברים אלו דומה בעיני שהחברה הישראלית איבדה את היכולת שלה לקרוא מסמך כפשוטו, בלי לנסות ולדלות פרשנויות תלושות המנותקות מהמציאות, שהמרחק בינם ובין המציאות כמרחק מזרח ממערב. השוואה שיטחית בין הביקורת או הפרשנות לבין המקור מלמדת על ניסיון סרק של המבקרים לקרוא לצל ההרים – הרים.

במהלך שירותי הצבאי ובתקופות מילואים לא פעם שמעתי נאומי מפקד, בין אם של אלוף הפיקוד, מפקד אוגדה, מח"ט, מג"ד, מ"פ או מ"מ. חלקם זכורים לי יותר וחלקם פחות, בחלקם שולבו קטעים מנאומו של צ'רצ'יל, מדברי אחד העם, א.ד. גורדון, בן גוריון, משה דיין, עמוס עוז, יהודה עמיחי ואחרים. האם אי פעם עלה בדעתי שאם הם מצטטים קטעים אלו מדובר בכפייה חילונית? האם נפגעתי מכך שדבר המפקד עסק בציטוטים מפיהם של אנשי רוח חילוניים או לא יהודים כלל?

יתרה מזו, בשירותי בחטיבת הצנחנים במהלך המסלול, אחד מהמפקדים בפלוגה לא היה מסוגל לסיים משפט בלי קללה עסיסית. האם עלה בדעתי לבוא ולחנך אותו כיצד לדבר? וזאת בלי לדבר על תרבות הקללות המוכרת והמפותחת היטב לכל חייל ולעיתים אף שגורה בפיהם של מפקדים.

בל נשכח כי כל מפקד נושא עימו את מטענו התרבותי, הערכי, האישי. כל מפקד יכול לעטוף את הפקודות באופן שאלו יחלחלו אל לוחמיו. היציאה לקרב מפילה לא פעם מורך לב בקרב הלוחמים, שכן הפעם מדובר על יציאה אל הדבר האמיתי. כלוחם אתה מבין שהפעם אין מדובר באימון על מטרות קרטון אותם תמיד ניצחנו באימון, אלא הפעם ההתמודדות היא מול אויב חי, אמיתי, נושם, שמצויד בנשק וחדור מוטיבציה להקדים ולהרוג אותך פן תהרגהו אתה. תהיות אלו ודומות להם מתערבלות להן בנפש החייל ויש בהן כדי להביא לחוסר מוטיבציה.

ברגעים אלו מוטל על המפקד לגייס את כל כוחותיו האינטלקטואליים, את כל המטען הערכי אותו הוא נושא יעמו באפוד הלוחם, כדי לטעת מוטיבציה, כדי להביא את פקודיו לדבוק בערכי צה"ל, דבקות במשימה, אחריות, נאמנות, רעות, וברגע האמת, כשהוא יצעק "אחרי", אכן כולם יצטרפו אל קריאתו.

עיון בדף המפקד של מח"ט גבעתי, כפי שפורסם בכלי התקשורת השונים, בהשוואה לרוח צה"ל – ערכים וכללי יסוד, מלמד כי דף זה נכתב בדיוק בהתאם לרוח צה"ל. כך, למשל, רוח צה"ל שואב את ערכיו ואת כללי היסוד שלו מארבעה מקורות שונים. אחד מהם הינו "מסורת העם היהודי לדורותיו". הקריאה של 'שמע ישראל' הינה אחת מהפסוקים המוכרים ביותר ברחוב הישראלי על צבעיו וגווניו השונים. פסוק זה משמש מעין קוד לאומי המוטבע עמוק עמוק בגנטיקה של עמנו קוד המהווה סוג של תעודת זהות יהודית-ישראלית, ובוודאי שאין בו משום קריאה לקיצוניות. גם תפילה לצור ישראל שילחם את מלחמותינו אין בה כל פסול ותפקידה לזרוע מורל בקרב הלוחמים, יותר משיש בה משיחיות או קיצוניות. גם אזכורו של האל אינו צריך להפריע לחילוני, בדיוק כפי שסיסמת חיל השריון "האדם שבטנק ינצח" לא צריכה להפריע לאדם המאמין שהכל הינו תוצר של האל.

דומה בעיניי שהביקורת – יותר משהיא מהותית ועניינית יש בה כדי להפיל מורך על מפקדי צה"ל לבל יעודדו את לוחמיהםל. ביקורת זו תמנע בהכרח ממפקדים בכירים מלדבר עם הלוחמים, ובוודאי שלא יכתבו מכתבי מפקד – הרי ממילא הם אינם מחויבים לעשות כן, ולמה להתאמץ למען מורל החיילים שצריכים לצאת ולהגן על עם ישראל, אם כל מכתב יצא מחר אל התקשורת ויעורר גלי צנואמי ביקורתיים, שיבחנו את שאלת המינונים נכונים, מה נכון להגיד? איך להגיד? מה יהיה משקל מסורת ישראל בנאום? מה יהיה משקל מסורת המדינה על עקרונותיה הדמוקרטיים.

כלוחם וכאזרח אני סבור שדף המפקד כפי פורסם על ידי מח"ט גבעתי יש בו להועיל ללוחמים הנערכים לקרב, וכשם שהדתיים אינם צריכים לבקר מפקד שמצטט מנאומי צ'ירציל, בן גוריון, משה דיין, וכו' כך אל לחילוניים לפחד מציטוטים מהמקורות במסורת ישראל. לכו בכוחכם זה והושיעו את ישראל.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אלישי בן-יצחק"]