אני מאוהב בהתאהבות.
מאוהב בחוסר הזהירות,
בתחושה האינפנטילית הזו
שהכל כל כך לא ידוע
והכל אפשרי
העטופה זיעה קרה
וזיעה חמה
ונוטפת ריר
ושאר מיצים
מתוקים ומרים
כמו בתחילת עונה
כשהפירות עדיין חסרי טעם
ומתוקים לסירוגין.

אני נהנה ליהנות
מהיותך חדשה
וזרה
מוזרה ומופלאה,
בא אלייך כמו סטודנט נרגש
צמא לטעום,
נרגש מהלמידה
אך לא מן הידיעה.

אני מאוהב בזהירות הזו
בנגיעה הלא צפויה
בטעם המגע הלא נודע
שברגע אחד,
מתנדף,
מתנדף.

פודרה

האשה שלי חושבת שיותר טוב שהיינו מתים שלושתינו. אני, היא והילדה הגדולה שלנו, שלפני שש שנים, בזמן של המלחמה הגדולה, הייתה בת שנתיים. יכול להיות שהיא צודקת אבל אני לא מבין בשביל מה זה טוב לחשוב כל הזמן מחשבות כאלה. לפעמים אנחנו מדברים בשקט בשקט על הזמן שלפני המלחמה.
אני לוחש לה ממש לתוך האוזן והיא עונה לי בכוונה בקול קצת יותר חזק, להראות שהיא לא מפחדת, שלא אכפת לה למות. זה רק יוצא ככה שהשיחות האלה תמיד באות לנו כשאין ירח בכלל והמדבר חשוך לגמרי ולא רואים דבר כי אחרי עשר בלילה אסור לבזבז אנרגיה בכלל. לא נרות ולא פנסים. כלום. האשה שלי אומרת שאני חושב שבחושך שומעים אותי פחות. שבחושך אני תופס אומץ.
"אל תשכחי שגם אז לא היית כל כך מאושרת. אל תשכחי."
"בדיוק בגלל שאתה מסוגל להגיד דבר כזה אני חושבת שהיה עדיף שהיינו מתים."

אנחנו היינו בדרך לחופשה בדרום בזמן שנפלו הפצצות. ארבע פצצות שגמרו על כמעט שבעה מליון בני אדם, לא השאירו סימן לכלום. כל מה שהיה נמחק והמזל שלנו היה שכמעט שבועיים אחר כך היו רק רוחות דרומיות שנשאו צפונה את כל הנשורת הראשונית. גם כן מזל. היינו על הכביש הארוך ופתאום המנוע של האוטו שלנו פשוט הפסיק לפעול. כשיצאתי החוצה לבדוק מה קורה, להרים את מכסה המנוע, ראיתי שאותו הדבר קרה כמעט לכל המכוניות שהיו בטווח העין שלנו, למעט שתיים שהמשיכו לנסוע כאילו כלום לא קרה.
מאוחר יותר מישהו מהאו"ם הסביר לנו שהפצצות האלה גורמות לאיזה הדף אלקטרוני או דיגיטלי או משהו כזה, לא ממש הבנתי אותו, האנגלית שלי די חלשה, ולכן כל המכוניות החדשות יחסית, שהמערכות שלהן כבר ממוחשבות קיבלו איזה זץ חשמלי שהשבית אותן. אלו שהמשיכו לעבוד כרגיל פשוט היו מכוניות ישנות.

יש לנו אוהל לבד שזה נחשב למשהו יוצא דופן. זה בגלל שכוחות הסיוע הראשונים של האו"ם נחתו במסוקים ממש על יד הכביש שבו היינו תקועים. הם נתנו לנו ולעוד שתי משפחות אוהלים שהיו להם במסוק שכנראה נועדו לצוות המסוק במקרה של אסון.
בגלל האוהל הזה היתה לנו פרטיות יחסית ואני והאשה שלי יכולנו להמשיך לעשות אהבה. יותר נכון לשכב. היא לא רצתה. לא מצאה בזה טעם. אני חשבתי שזה סימן שאנחנו עדיין חיים. הייתי מפשיט אותה, לאט, בקושי, הגוף שלה כאילו התנגד, מסרב להישאר חשוף ללא בגדים, אבל לי לא היה אכפת, לי זה היה חשוב יותר מהמים המעטים מדי שקיבלנו, יותר ממנת הלחם חסר הטעם שהקציבו לנו. רציתי שהיא תשמח איתי מהמגע הזה שלנו, שהיא תצליח לחיות קצת. בסוף של העניין, כשהייתי נצמד אליה בכל הכח, מוצץ לאט פיסת עור שלה מהבטן ולפעמים מהכתף, הייתי ממלמל לה כל מיני מילים על אהבה. היא לא הייתה עונה. לפעמים היא הייתה בוכה בשקט. בפעם הראשונה שהיא בכתה ככה, ליטפתי לה את הראש וניסיתי למצוא עיניים. אבל לא הייתה בהן שום הבעה ולאט לאט הפסקתי לראות אותן. הפנים שלה נראו לי כמו מצח אחד גדול עם שפתיים קטנות מהודקות זו אל זו. יכולתי לדמיין איפה היו אמורות להיות העיניים כי במקום שלהן העור היה מעט כהה יותר, כמו פצע ישן שהגליד לאט מדי והותיר אחריו שינוי גוון, אפילו לא צלקת.
יום אחד היא בכתה למשך זמן יותר ממושך מהרגיל, בקול רם יותר והדמעות שלה היו גדולות ממש.
אחרי יומיים של שתיקה ואחרי שהתחלתי לחשוד במה מדובר בגלל ששמעתי אותה יוצאת מהאוהל בריצה בבקרים, היא סיפרה לי. היא כעסה שלא הגבתי כמוה למרות שידעה שאגיב אחרת.
"איך לא אכפת לך להביא ילד לעולם הזה, ככה?! אני לא מבינה אותך. להיות אופטימי זה בסדר, אבל במצב שלנו זן סתם קהות חושים."
עד הלידה היא עשתה כל מה שיכלה בשביל לא להגיע לרגע הזה או לא להגיע אליו עם תינוק חי.
היא כמעט לא שתתה , הכריחה את הילדה שלנו לאכול את כל האקסטרות שקיבלה בגלל ההריון: פירות וירקות וכל מיני ויטמינים שחילקו לנו מהסיוע ההומניטרי. פתאום היא התחילה ליפול כל הזמן. הייתה משתטחת קדימה על הבטן, מטיחה את עצמה  באדמה בגסות, אבל עדיין לא מספיק אמיצה בשביל להודות שזה בכוונה. הייתה אומרת שכל האבק הזה של המדבר בשילוב עם ההריון פגע לה בשיווי המשקל.
לפעמים, כשקיבלנו חלב, היא הייתה מוזגת מנה קטנה אבל לא שותה, מחכה שיחמיץ מהחום ואז שותה, כנראה קיוותה לאיזו הרעלת מזון. אבל כל המערכות שלה רק התחזקו מולה ושום דבר לא עזר.
שבועיים אחרי הלידה התעוררתי לילה אחד  בזמן שהאשה שלי היניקה את התינוקת. פתחתי את העיניים והיא לא הבחינה בי. לדקה או שתיים הייתי מאושר. חשבתי שאין מראה יפה מזה, למרות הכל. אבל אז פתאום שמתי לב שהתינוקת מנסה לקחת אוויר אבל האשה שלי המשיכה להצמיד אותה אל השד שלה בכוח. הקטנה הזאת התחילה להשמיע חרחורים ואני זינקתי מהמקום.
"מה את עושה, היא תיחנק." היא נבהלה. אני יודע שהיא נבהלה אבל היא עשתה כל מאמץ להראות אדישה.
"רק נרדמתי לשניה, תחזור לישון." לא חזרתי לישון.
בימים שבאו אחר כך הייתי פוקח עין, מנסה להגן על התינוקת. אחרי כמה זמן התייאשתי. אם היא תרצה לעשות לה משהו אף אחד לא יוכל לעצור אותה.

פעם היא הביטה עלי בלילה והיה נדמה לי שהיא מחייכת, האשה שלי.
"אני אוהבת לראות אותך כותב, אפילו שאתה לא מספר לי על מה."
"אל תדאגי, אני כותב עלייך רק דברים טובים."
"אתה כותב דברים על המלחמה?"
"אני לא יכול לענות על זה."
"אתה מזכיר שמות?"
"עדיין לא."
"את יודעת שחלמתי אתמול בלילה? חלמתי עלייך. שאני מוצא שואב ענק עצום ואני מסתובב חודש או שנה ושואב את כל החול הדקיק הזה, מנקה לך הכל, ברדיוס של כמה קילומטרים."
"פודרה."
"מה?"
"קוראים לחול הזה פודרה. כי הוא כל כך דק, מעלה ענני אבק בכל מקום. אי אפשר להיפטר ממנו. הוא כל הזמן איתי, באף, בעיניים, באזניים, על הלשון. הוא בתוך החלב שלי. על הנרתיק. בכל מקום.
אחר כך היא נרדמה ואני קצת אחריה, אבל בבוקר התעוררתי ממגע ידה, ליטוף נדיר על פניי.
"החלום שלך שימח אותי. זה חלום יפה. אתה יודע שאם יכולתי לבחור רק דבר אחד, בקשה אחת, זה מה שהייתי רוצה. לא להחזיר מישהו מהמתים, לא שיהיה לנו יותר אוכל. לא שנהיה בריאים. רק שהפודרה הזו תעלם.

[related-posts title="שיר אחד'"]