* הערת אזהרה: את המאמר הזה תקראו דקה אחרי הפסקת האש

(ואם בכל זאת קראתם אותו, אז עשו טובה לעצמכם ותחזרו אליו אחרי שהפסקת האש תיכנס לתוקפה)


נתחיל בשורה של עקרונות

– אני עומד על זכותה של מדינה ריבונית להגן על עצמה, על האינטרסים שלה ובראש ובראשונה על אזרחיה. קודם כל על אזרחיה.

– אני עומד על זכותה של המדינה – כל מדינה, ובוודאי המדינה שבה אני חי – להחזיק, לממן ולאמן צבא חזק, מודרני, מאומן היטב, מצויד היטב, צבא נחוש וחותר להכרעה בכל מחיר.

– אני עומד על זכותה של מדינה, כל מדינה – ובוודאי המדינה שבה אני חי – להפעיל את צבאה בכל כוח שיידרש במטרה לשמור על עצם קיומה, על זכויותיה, על גבולותיה, על שלום ועל חיי אזרחיה.

– וזה בדיוק מה שממשלות ישראל בעשור האחרון, אפילו בשני העשורים האחרונים – לא עשו. הן לא זיהו ולא עשו ולא סיכלו את איום המנהרות. הן לא פעלו לסיכול האיום הרקטי (ולא, מערכת הגנה שעולה מיליארדים – מדהימה ככל שתהיה – היא לא סיכול איום; היא כשמה: מערכת הגנה).

ממשלות ישראל בעשורים האחרונים העדיפו לשפוך את מיטב כספנו על מסע רכישות מטורף ומופקר של מטוסים שיכולים להגיע לירח ובחזרה; של מערכות נשק יקרות שממש – אבל ממש לא עוזרות לחיילי גולני וגבעתי בסמטאות סג'עייה; השקיעו הון עתק בשמירה על התנחלויות, על אבטחת יישובים בשטחים כבושים, בתחזוקת מחסומים, בסגרים, בשיטור – ובעיקר בשליטה והנצחת הכיבוש על מיליוני אנשים, שאף אחד לא היה מסוגל להחליט האם לבלוע אותם או להקיא. ובעיקר איך.

ושיא השיאים: השקעה מטורפת, פסיכוטית, בבניית כוח דימיוני, מנותק מכל מציאות, מול איום גרעיני מרוחק, שיש אפשרות סבירה שכלל לא היה וספק אם יהיה;  עוצמה שכל בר דעת ידע בכל רגע נתון שלא הייתה, אין ולא תהיה שום דרך להפעיל אותה, לעולם.

ובמקביל, בשם הנצחת הכיבוש, בשמירה על השטחים, על ההתנחלויות, על המתנחלים – טרחה אותה הנהגה בדיוק להשמיד ולחסל כל סיכוי להסדר מדיני. להסכמה כלשהי. יום אחר יום, בהתמדה ראויה לכל גנאי, הרסה ההנהגה הישראלית כל אפשרות, קלושה ככל שתהיה, להגיע להסדר כלשהו, לשביב של משהו, להתחלה של משהו, עם הפרטנר הכי נוח שהיה כאן מעולם וכנראה שכבר לא יהיה לעולם. העיקר ששערה לא תיפול מראשו של מתנחל זקוף קומה אחד.

כל הרקטות, כל המנהרות, כל הכאוס הזה שגלום במושג "רצועת עזה" – הם על ראשם של האנשים נעדרי הכישרון וחסרי אחריות שהעם הזה בחר לשלוט בו. זה לא שהם לא ידעו; זה לא שהם כשלו; זה לא שהם ניסו ולא הצליחו – הם פשוט סובבו את ראשיהם לצד השני.

אז מה מחכה לכולנו ביום שאחרי כניסת הפסקת האש לתוקפה

אז אם עשיתם כפי שביקשתי בכותרת, ואתם קוראים את המילים האלה אחרי שהרעש נדם, אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה והארץ שקטה – אתם בוודאי יודעים שגם המדינה הכי צודקת, גם הצבא הכי חכם, גם העם הכי נחוש, בסך הכל יצא להפוגה נוספת. כי הפסקת האש כשמה כן היא: הפסקה. וכמו שלמדנו אז בבית הספר, בילדותנו שהייתה יפה, גם ההפסקה הגדולה נגמרת בסוף.

כי עכשיו, כשאתם קוראים את המילים האלה, אתם יודעים שכאשר אנחנו מביטים דרומה – עזה ובנותיה עדיין עומדות שם. עם כמעט 2 מיליון האנשים שמתגוררים בה. בצפיפות הגדולה ביותר בעולם. על אותה האדמה. בלי מוצא דרומה. בלי שערים צפונה ומזרחה. בלי מוצא לים. בלי מסלול המראה. בלי כלום. 2 מיליון בני אדם.

ועכשיו, רגע אחרי הפסקת האש, אתם יודעים שמעל ובעיקר מתחת לאדמה של עזה ובנותיה, עדיין מצויות אלפי רקטות. ועשרות אלפי עזתים, אולי מאות אלפים, מחזיקים בבתיהם מאות אלפי רובים. טילי נ"ט, טילים מכל הסוגים והמינים, מאות טונות של חומר נפץ, מטעני חבלה. טונות על טונות של כלי הרג והרס.

וגם עכשיו, רגע אחרי הפסקת האש, אתם יודעים שגם אם חשפנו והשמדנו ופוצצנו 15, אולי 20, או 50 מנהרות – יש עדיין מספר כפול של מנהרות כאלה. ואחרות. ועוד לפני שנדמו קולות הפיצוצים, ריח אבק השריפה וענני האפר והעפר, אלפי כורים עמלנים וחרוצים כבר זוחלים עמוק מתחת לאדמה וחופרים. ויחפרו. ועל כל מנהרה שהושמדה – שתיים חדשות כבר נחפרות. וזה קורה כרגע. בזמן שאתם קוראים את המילים האלה.

ברגעים האלה, דקה אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, אתם יודעים שאין לכם – אין לנו – תמונת ניצחון. לא הייתה ולא תהיה. ששוב שילמנו בחייהם ובבריאותם ובשלמותם הגופנית, ובוודאי בשלמותם הנפשית, של טובי בנינו. והחמאס לא נעלם. לא עזב לשום תוניס. גם לא לקטאר. וגם אם הרגנו את כל המג"דים שלהם, ואת כל המח"טים שלהם; וגם אם חיסלנו את כל ראשי הנחש – את כולם עד האחרון שבהם – לכולם כבר יש מחליפים. כמו שהיה תמיד.

וגם עכשיו, רגע אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, ממשיכים הצווחנים לצרוח שאסור היה לעצור; שחייבים היינו להמשיך. ולכתוש. ולנפץ. ולנתץ. ולכבוש. ולשלוט. ולמוטט. ויעלה כמה שיעלה. כי לא יעלה על הדעת. וכל זה.

אבל כשאתם קוראים את השורות האלה, אתם יודעים שלא המשכנו ולא כבשנו ולא השמדנו ולא כתשנו. רק יצאנו להפסקה. להפסקת אש.

ולמה? כי חיים שם 2 מיליון בני אדם. ואנחנו לא נשמיד מיליוני בני אדם

למה? כי לא. כי זה לא אפשרי. כי זה לא יקרה. כי אין לנו את היכולת ולא את הרצון להשמיד 2 מיליון אנשים. נכון, זה כבר קרה בהיסטוריה – אנחנו אפילו מכירים את ההיסטוריה הזאת על בשרנו – אבל זה לא קרה כאן ולא יקרה.

אז מה כן יקרה? העם הזה ימשיך לתת את הכוח בידי האנשים שאולי ידעו ואולי לא ידעו על המנהרות – אבל אפשרו להן לזמזם מתחת לרגליים שלנו ושלכם במשך שני עשורים. ושוב ייבחרו אותם האנשים, בדיוק אותם אנשים, שהשקיעו עשרות מיליארדים על התעצמות מול איום רחוק והכנות למשהו שמעולם לא היה יכול להתממש. ושוב יקבלו את האמון שלכם אלה שמעבירים הון עתק לחיזוק התנחלויות שכל כולן נזק לאומי מתמשך; אלה שמוסרים נכסים לאומיים, חינם אין כסף, לקבוצה זעירה של טייקונים מושחתים ומופקרים; אותם אנשים שמספסרים באדמות ובנכסים הלאומיים שלנו ושלכם לצרכי התעשרות של אותם עשירים ומתעשרים.

והכל על חשבונכם. על חשבוננו. על חשבון הבריאות שלנו. על איכות חיינו. על רמת החינוך של ילדינו. על חשבון רמת שירותי הבריאות והרווחה שמגיעים לנו.

וכמו שאתם רואים כרגע, דקות אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף – גם על על חשבון ביטחוננו, חיינו וחיי ילדינו.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]