תשכחו מכל החבורה העלובה, דברו בלי מתווכים אלה עם אלה

אין זו מלחמה בטרור. המלחמה הזאת עצמה היא טרור. לאף אחד משני הצדדים אין אסטרטגיה מלבד הפעלת טרור נגד האוכלוסייה האזרחית של הצד האחר

תשכחו מכל החבורה העלובה, דברו בלי מתווכים אלה עם אלה

אין זו מלחמה בטרור. המלחמה הזאת עצמה היא טרור. לאף אחד משני הצדדים אין אסטרטגיה מלבד הפעלת טרור נגד האוכלוסייה האזרחית של הצד האחר

במלחמה זו יש לשני הצדדים אותה המטרה: לשים קץ למצב שהיה קיים לפני שהתחילה. אחת ולתמיד! לשים קץ לשיגור הטילים מרצועת עזה ולחפירת המנהרות, אחת ולתמיד! לשים קץ למצור על רצועת עזה מצד ישראל ומצרים, אחת ולתמיד!

אז מדוע שני הצדדים אינם נפגשים בלי התערבות זרה ומסכימים לעסקה – זה תמורת זה? הם לא יכולים, מפני שהם אינם מדברים זה עם זה. הם הורגים זה את זה, אך הם לא יכולים לדבר זה עם זה. חס וחלילה!

אין זו מלחמה בטרור. המלחמה הזאת עצמה היא טרור. לאף אחד משני הצדדים אין אסטרטגיה מלבד הפעלת טרור נגד האוכלוסייה האזרחית של הצד האחר. הארגונים הלוחמים הפלסטיניים בעזה מנסים לכפות את רצונם באמצעות שיגור טילים לעבר היישובים בישראל, מתוך תקווה שזה ישבור את המוראל של האוכלוסייה ויכריח את הישראלים לשים קץ למצור ההופך את הרצועה ל"בית הסוהר הגדול בעולם".

צה"ל מפציץ את אוכלוסיית עזה והורס שכונות שלמות מתוך תקווה שהאוכלוסייה (זו שתשרוד) תסלק את ההנהגה החמאסית.

שתי התקוות הן מטופשות. ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שהטלת אימה על אוכלוסייה גורמת לה להתאחד מאחורי מנהיגיה ולשנוא את האויב ביתר שאת. עכשיו זה קורה בשני הצדדים.

כשמדברים על "שני הצדדים", קשה להימנע מליצור רושם של סימטריה. אך מלחמה זו רחוקה מאוד מלהיות סימטרית. המכונה הצבאית של ישראל היא אחת הגדולות והיעילות בעולם. לחמאס ולשותפיו המקומיים יש כמה אלפי לוחמים, ואולי פחות.

טנקים בשטחי הכינוס. אין סימטריה (צילום: נירה ידין)
טנקים בשטחי הכינוס. אין סימטריה (צילום: נירה ידין)

האנאלוגיה הקרובה ביותר היא הסיפור המיתולוגי של דויד וגוליית. אלא שהפעם אנחנו גולית, והם דויד. בדרך כלל אין מבינים את הסיפור הזה כראוי. נכון, גוליית היה ענק ודויד היה רועה קטן. אך גוליית היה חמוש בנשק מיושן – שריון כבד, חרב ומגן – והיה קשה לו לזוז, ואילו דויד היה חמוש בנשק חדיש ומתקדם – קלע אבנים שבו אפשר להרוג את האויב ממרחק.

חמאס קיווה להשיג את אותה המטרה באמצעות הטילים שלו, שהטווח הגדול שלהם גרם להפתעה. חמאס הפתיע גם במספר הרב של המנהרות שלו, החודרות לתוך שטח ישראל. אולם הפעם גם גוליית הוא חדשני, וסוללות "כיפת ברזל" ירטו כמעט את כל הטילים שהיו מכוונים למרכזי אוכלוסייה ישראליים, כולל השכונה שלי בתל אביב.

אנחנו כבר יודעים היום ששום צד אינו מסוגל להכניע את הצד האחר. אז לשם מה להמשיך בהרג ובהרס? ובכן, יש בעיה. איננו מסוגלים לדבר זה עם זה. אנחנו זקוקים למתווכים. קריקטורה שפורסמה השבוע ב"הארץ" מראה את צה"ל וחמאס מתקוטטים זה עם זה, כשמסביבם רוקדת חבורה של מתווכים במעגל.

כולם רוצים לתווך. המתווכים נאבקים זה בזה מפני שכל אחד מהם רוצה לתווך לבדו. מצרים, קטאר, ארצות הברית, האו"ם, תורכיה, אבו מאזן, טוני בלייר ועוד ועוד. מתווכים בשפע. כל אחד מהם רוצה, כמובן, להרוויח משהו ממצוקת המלחמה. כל אחד רוצה חלק מעוגת הדם. חבורה די עגומה. רובם עלובים, אחדים מגעילים ממש.

קחו את מצרים, הנשלטת בידי דיקטטור צבאי שידיו מגואלות בדם. הוא משת"פ מלא של ישראל, כמו שהיה חוסני מוברק לפניו – רק יותר. מכיוון שישראל שולטת בכל שאר הגבולות של הרצועה ביבשה ובים, הגבול בינה למצרים הוא המוצא היחיד שלה לעולם.

אבל מצרים, שהייתה פעם מנהיגת העולם הערבי, היא עכשיו קבלנית משנה של ישראל. היא משתדלת עכשיו, אף יותר מישראל עצמה, להרעיב את הרצועה ולהרוס את חמאס. הטלוויזיה המצרית מלאה ב"עיתונאים" המקללים את הפלסטינים בשפה הגסה ביותר והמתפלשים בעפר לרגלי פרעה החדש. אך מצרים מתעקשת להיות המתווכת הבלעדית.

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, מתרוצץ מכאן לשם. ארצות הברית בחרה אותו לתפקידו הרם מפני שאינו חכם מדי. עכשיו הוא נראה מסכן.

לא יותר מסכן מאשר ג'ון קרי, דמות פתטית שטסה ממקום למקום ומקווה לשכנע את העולם שארצות הברית ההיא עדיין מעצמה עולמית. עברו הימים כאשר הנרי קיסינג'ר נתן פקודות לישראל ולמדינות הערביות ואמר להן מה לעשות ומה לא (ובעיקר לא לדבר זה עם זה, אלא רק עם אמריקה).

ומהו, בדיוק, תפקידו של אבו מאזן במשחק הזה? מבחינה רשמית הוא גם נשיא רצועת עזה. אבל הוא נראה כמי שמתווך בין הנהגת הרצועה לבין העולם. הוא יותר קרוב לתל אביב מאשר לעזה.

וכך נמשכת הרשימה. טוני בלייר המגוחך. שרי החוץ האירופים המשתוקקים להצטלם בחברת עמיתם הישראלי הניאו פאשיסטי. כולם ביחד – מראה מבחיל. הייתי רוצה לצעוק לממשלה שלי ולמנהיגי החמאס: למען השם, תשכחו מכל החבורה העלובה, דברו בלי מתווכים אלה עם אלה!

כושר הלחימה הפלסטיני מפתיע את כולם, ובייחוד את צה"ל. במקום להתחנן עכשיו להפסקת אש, חמאס מסרב להפסיק כל עוד לא מולאו דרישותיו. ואילו בנימין נתניהו ויועציו משתוקקים להפסקה, לפני שהם שוקעים עוד יותר בבוץ העזתי – דבר שהוא סיוט בעיני הצבא.

המלחמה הקודמת התחילה ב"חיסול הממוקד" של אחמד אל ג'עברי. יורשו הוא מכר ותיק, מוחמד דף, שישראל ניסתה לחסל אותו כמה פעמים, ושנפצע קשה. נראה שהוא הרבה יותר מוכשר מקודמו. רשת המנהרות, פיתוח הטילים, הלוחמים המאומנים – כל זה מראה שדף הוא מפקד מוכשר יותר. (זה כבר קרה לנו בעבר. הרגנו את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה, ובמקומו קיבלנו את חסן נסראללה, מנהיג הרבה יותר מוכשר).

בסוף תושג הפסקת אש כלשהי. אבל זה לא יהיה "אחת ולתמיד".

מה יישאר?

השנאה בין שני הצדדים גדלה. היא תישאר.

השנאה של ישראלים רבים לאזרחים הערביים במדינה גדלה מאוד, וזה לא יבוא על תיקונו בקרוב. הדמוקרטיה הישראלית נפגעה קשה. חבורות ניאו פאשיסטיות, שנמקו פעם בשוליים, חוגגות עכשיו במרכז. מספר שרים בממשלה וחברי הכנסת מדברים ומתנהגים עכשיו בגלוי כפאשיסטים גמורים.

המנהיגים האלה מקובלים עכשיו על רבים משועי העולם, החוזרים כתוכיים על סיסמאות התעמולה החלולות של נתניהו. אך מיליוני בני אדם מסביב העולם ראו יום יום את התמונות המזוויעות של הרג והרס ברצועת עזה. הם לא ישכחו אותן ביום הפסקת האש. מעמדה של ישראל בעולם, שהיה נמוך בלאו הכי, ישקע עוד יותר. החלטת האו"ם להקים שוב ועדת חקירה לבדיקת פשעי המלחמה של ישראל ברצועה, שרק ארצות הברית לבדה הצביעה נגדה, מבשרת רעות.

בתוך ישראל עצמה חשים יותר ויותר בני אדם באי נוחות. יש הרבה אנשים טובים שהתחילו פתאום לדבר על ירידה מהארץ. האווירה החונקת במדינה, הקונפורמיזם הנורא של כלי התקשורת (מלבד החריג הזוהר של "הארץ"), הוודאות שאחרי מלחמה זו תבוא עוד מלחמה ועוד מלחמה – כל זה גורם לכך שצעירים וצעירות חולמים על חיים שקטים עם משפחותיהם בלוס אנג'לס או בברלין.

בעולם הערבי תהיינה התוצאות חמורות עוד יותר. אמנם, הפעם הראשונה חיבקו רוב הממשלות הערביות בגלוי את ישראל במלחמתה בחמאס. אך בעיני ערבים צעירים בכל הארצות זוהי השפלה בזויה. "האביב הערבי" היה התקוממות נגד צמרת ערבית מושחתת, מדכאת וחסרת בושה. הזדהות הצעירים עם מצוקת העם הפלסטיני הייתה חלק חשוב מההתקוממות.

בעיני הנוער הערבי החדש, מה שקורה עכשיו גרוע פי כמה. גנרלים מצריים, נסיכים סעודיים, אמירים כווייתיים ועמיתיהם במרחב עומדים מול הדור הצעיר שלהם בכל ערוותם ובושתם, בעוד שלוחמי חמאס נראים כאנשי מופת. למרבה הצער, תגובה זו עלולה להגביר את הקיצוניות האסלמיסטית בכל הארצות.

כאשר עמדתי בהפגנה נגד המלחמה בתל אביב ניגש אלי צעיר ושאל: "או קיי, נניח שזוהי מלחמה רעה, מה היית עושה אחריה?"

ובכן, קודם כל הייתי מסלק את כל המתווכים ומתחיל לדבר עם הלוחמים בצד השני. הייתי מסכים לסיום מידי של המצור ביבשה, בים ובאוויר, ומאפשר לעזתים לבנות נמל ים ונמל תעופה. אפשר לכונן פיקוח יעיל שימנע בכל הנתיבים הברחת אמל"ח. הייתי דורש מחמאס לפרוק את הטילים ולסלק את המנהרות, בשלבים סבירים, אחרי שיקבל ערובות בינלאומיות לביטחון הרצועה.

בוודאי הייתי משחרר את אסירי עיסקת שליט, שנאסרו מחדש בראשית הסיבוב הנוכחי. התחייבות היא התחייבות, גם כשהיא ניתנה תחת לחץ. הפרת התחייבות של ממשלה היא מעשה מכוער.

הייתי מכיר, וקורא לעולם להכיר, בממשלת האחדות הפלסטינית, ונמנע מכל הפרעה לבחירות הפלסטיניות, תחת פיקוח בינלאומי, הן לנשיאות והן לפרלמנט. הייתי מתחייב מראש לכבד את התוצאות, תהיינה אשר תהיינה.

הייתי פותח מיד במשא ומתן הוגן עם ההנהגה הפלסטינית המאוחדת, על בסיס יוזמת השלום הערבית. עכשיו, כאשר ממשלות ערביות כה רבות מחבקות את מנהיגי ישראל, קיימת הזדמנות מיוחדת במינה להשגת הסכם שלום.

בקיצור, הייתי שם קץ למלחמה.

אחת ולתמיד.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אבנרי"]

5 Comments

  1. ניר
    29 ביולי 2014 @ 19:51

    האם מר אבנרי קרא את האמנה של החמאס

  2. עפר
    26 ביולי 2014 @ 18:53

    אורי יקר! אתה מתאלם מכך שהחמס בכלל לא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים וזהו אחד הדברים המהותיים באמנה שלהם. הסכסוך הרבה יותר מורכב ועמוק, בעיקר השנאה בין שני הצדדים. במיוחד אני חייב לציין את החינוך לשנאה בבתי הספר הפלשתינים והשנאה שהם יונקים בבית הוריהם. אם אתה באמת רוצה שלום אתם, אתה חייב לפרוס את התהליך על פני שנים רבות. בכדי שיקומו דורות חדשים (בשני הצדדים) שנפשם פחות או יותר נקיה משנאות ומריב ומדון. בסוף התהליך תוקם מדינה פלסטינית בגבולות כאלו או אחרים. לצערי זה יקרה רק אחרי מלחמה הרבה יותר קשה (לנו בעיקר), עם אבדות רבות (לא כמו עכשיו) משהו שירכך אותנו להתראות

  3. אחד שבאמת מנסה להבין
    26 ביולי 2014 @ 15:33

    קשה להבין קודם כל איך אפשר לדבר עם צד שטוף-מח שמשתייך לקטגוריה של איסלאם קיצוני – אני מבין שלא יצא לך לראות סרטונים "אותנטיים" המראים טבח של ערבים/מוסלמים בידי בני עמם הרדיקלים שטופי המח. נשמע שהנחת היסוד שלך מופרכת.

    בהקשר לזה, בעניין המו"מ, על איזה דברים תוכל לוותר? הרי ברור לך ששטחים (ראה ערך 'עזה') להחזיר זו טעות בלתי הפיכה שרק מקצצת ומסרסת את בטחון המדינה שאני ואתה חיים בה, הרי ברור שחזרה לקווי 67 לא בא בחשבון, במיוחד שיש לנו עסק עם שכנים לא יציבים. (לפחות לא בעידן הזה שהאיסלאם הקיצוני מתפשט במהירות ביבשת ובכלל)
    באמת מנסה להבין איזה מו"מ הולך להתנהל אם תהיה בשולחן הזה, ותהייה ריאלי בבקשה.
    מצפה לתשובה ממך אורי ולא מטוקבקיסטים

  4. נילי רייך
    26 ביולי 2014 @ 14:37

    אני חושבת שאורי אבנרי בין השמאלנים היחידים שמסרבים לראות את המציאות כפי שהיא. העובדה ששמונים אחוז מהאוכלוסיה מאמינה שזו מלחמה צודקת בחמאס לא מזיזה לך אורי אבנרי. למה חמאס חפרו כל כך הרבה מנהרות? למה בנו עיר תחתית מבוצרת בעזה ? כדי להסיר את המצור עליהם? האם אנחנו הטלנו עליהם את המצור? האם לא היינו במצב של סכנת איום קיומי ולזה אתה קורא מלחמת חרבות? לפני היציאה למבצע, כמה פעמים בנימין נתניהו פנה לחמאס ואמר ששקט יענה בשקט. החמאס כפה עלינו את המלחמה. ולטעמי צריך להוריד את כל הבתים של הפלשתינים הקרובים לגבול. עם ארגון טרור לא מנהלים דו שיח. ארגון טרור שהוא החמאס וכך הוא מוכר בעולם צריך לחסל אותו ולא לנהל אתו שיחות.

    • מנצל
      1 באוגוסט 2014 @ 8:37

      יש פתגם, לעוס לעייפה, בעברית שאומר "הפוסל במומו פוסל". מדהים לראות אותו מתקיים פעם אחרי פעם.
      האם אנחנו הטלנו את המצור? כן! והוא מתקיים כבר 8 שנים ברצף (עם הקלות פה ושם, תמיד אחרי פעולות אלימות של הפלשתינים – קרי הטרור משתלם) האם היינו במצב של סכנת איום קיומי? אולי בכותרות של וואיי-נט, וגם הן היו רק בהקשר של איראן. לפני היציאה למבצע ביבי הספיק לטרפד מו"מ עם הרשות תוך כדי הפרת הסכם כתוב, להטיח בחמאס האשמות חטיפה\רצח (ללא הוכחות ותוך כדי התעלמות מהכחשותיהם) ולצאת למבצע (שובו בנים) שכלל פלישות ליליות לבתים ומעצרים במאות של אנשי חמאס (נזכיר, בלי כל קשר לאירוע חטיפת הנערים). בל נשכח את החרם המפורסם על ממשלת הטכנוקרטים הפלשתינית ואת ההפגזות הבלתי פוסקות של חיל האוויר על עזה, אלה שהן "רגילות" מדי בשביל להיות חלק ממבצע ו\או להופיע בכותרות העיתונים. אז שום שקט ושום נעליים. אולי יש פה מקום לעוד פתגם עברי לעוס ורצוץ – "טלי קורה מבין עינייך".

במלחמה זו יש לשני הצדדים אותה המטרה: לשים קץ למצב שהיה קיים לפני שהתחילה. אחת ולתמיד! לשים קץ לשיגור הטילים מרצועת עזה ולחפירת המנהרות, אחת ולתמיד! לשים קץ למצור על רצועת עזה מצד ישראל ומצרים, אחת ולתמיד!

אז מדוע שני הצדדים אינם נפגשים בלי התערבות זרה ומסכימים לעסקה – זה תמורת זה? הם לא יכולים, מפני שהם אינם מדברים זה עם זה. הם הורגים זה את זה, אך הם לא יכולים לדבר זה עם זה. חס וחלילה!

אין זו מלחמה בטרור. המלחמה הזאת עצמה היא טרור. לאף אחד משני הצדדים אין אסטרטגיה מלבד הפעלת טרור נגד האוכלוסייה האזרחית של הצד האחר. הארגונים הלוחמים הפלסטיניים בעזה מנסים לכפות את רצונם באמצעות שיגור טילים לעבר היישובים בישראל, מתוך תקווה שזה ישבור את המוראל של האוכלוסייה ויכריח את הישראלים לשים קץ למצור ההופך את הרצועה ל"בית הסוהר הגדול בעולם".

צה"ל מפציץ את אוכלוסיית עזה והורס שכונות שלמות מתוך תקווה שהאוכלוסייה (זו שתשרוד) תסלק את ההנהגה החמאסית.

שתי התקוות הן מטופשות. ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שהטלת אימה על אוכלוסייה גורמת לה להתאחד מאחורי מנהיגיה ולשנוא את האויב ביתר שאת. עכשיו זה קורה בשני הצדדים.

כשמדברים על "שני הצדדים", קשה להימנע מליצור רושם של סימטריה. אך מלחמה זו רחוקה מאוד מלהיות סימטרית. המכונה הצבאית של ישראל היא אחת הגדולות והיעילות בעולם. לחמאס ולשותפיו המקומיים יש כמה אלפי לוחמים, ואולי פחות.

טנקים בשטחי הכינוס. אין סימטריה (צילום: נירה ידין)
טנקים בשטחי הכינוס. אין סימטריה (צילום: נירה ידין)

האנאלוגיה הקרובה ביותר היא הסיפור המיתולוגי של דויד וגוליית. אלא שהפעם אנחנו גולית, והם דויד. בדרך כלל אין מבינים את הסיפור הזה כראוי. נכון, גוליית היה ענק ודויד היה רועה קטן. אך גוליית היה חמוש בנשק מיושן – שריון כבד, חרב ומגן – והיה קשה לו לזוז, ואילו דויד היה חמוש בנשק חדיש ומתקדם – קלע אבנים שבו אפשר להרוג את האויב ממרחק.

חמאס קיווה להשיג את אותה המטרה באמצעות הטילים שלו, שהטווח הגדול שלהם גרם להפתעה. חמאס הפתיע גם במספר הרב של המנהרות שלו, החודרות לתוך שטח ישראל. אולם הפעם גם גוליית הוא חדשני, וסוללות "כיפת ברזל" ירטו כמעט את כל הטילים שהיו מכוונים למרכזי אוכלוסייה ישראליים, כולל השכונה שלי בתל אביב.

אנחנו כבר יודעים היום ששום צד אינו מסוגל להכניע את הצד האחר. אז לשם מה להמשיך בהרג ובהרס? ובכן, יש בעיה. איננו מסוגלים לדבר זה עם זה. אנחנו זקוקים למתווכים. קריקטורה שפורסמה השבוע ב"הארץ" מראה את צה"ל וחמאס מתקוטטים זה עם זה, כשמסביבם רוקדת חבורה של מתווכים במעגל.

כולם רוצים לתווך. המתווכים נאבקים זה בזה מפני שכל אחד מהם רוצה לתווך לבדו. מצרים, קטאר, ארצות הברית, האו"ם, תורכיה, אבו מאזן, טוני בלייר ועוד ועוד. מתווכים בשפע. כל אחד מהם רוצה, כמובן, להרוויח משהו ממצוקת המלחמה. כל אחד רוצה חלק מעוגת הדם. חבורה די עגומה. רובם עלובים, אחדים מגעילים ממש.

קחו את מצרים, הנשלטת בידי דיקטטור צבאי שידיו מגואלות בדם. הוא משת"פ מלא של ישראל, כמו שהיה חוסני מוברק לפניו – רק יותר. מכיוון שישראל שולטת בכל שאר הגבולות של הרצועה ביבשה ובים, הגבול בינה למצרים הוא המוצא היחיד שלה לעולם.

אבל מצרים, שהייתה פעם מנהיגת העולם הערבי, היא עכשיו קבלנית משנה של ישראל. היא משתדלת עכשיו, אף יותר מישראל עצמה, להרעיב את הרצועה ולהרוס את חמאס. הטלוויזיה המצרית מלאה ב"עיתונאים" המקללים את הפלסטינים בשפה הגסה ביותר והמתפלשים בעפר לרגלי פרעה החדש. אך מצרים מתעקשת להיות המתווכת הבלעדית.

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, מתרוצץ מכאן לשם. ארצות הברית בחרה אותו לתפקידו הרם מפני שאינו חכם מדי. עכשיו הוא נראה מסכן.

לא יותר מסכן מאשר ג'ון קרי, דמות פתטית שטסה ממקום למקום ומקווה לשכנע את העולם שארצות הברית ההיא עדיין מעצמה עולמית. עברו הימים כאשר הנרי קיסינג'ר נתן פקודות לישראל ולמדינות הערביות ואמר להן מה לעשות ומה לא (ובעיקר לא לדבר זה עם זה, אלא רק עם אמריקה).

ומהו, בדיוק, תפקידו של אבו מאזן במשחק הזה? מבחינה רשמית הוא גם נשיא רצועת עזה. אבל הוא נראה כמי שמתווך בין הנהגת הרצועה לבין העולם. הוא יותר קרוב לתל אביב מאשר לעזה.

וכך נמשכת הרשימה. טוני בלייר המגוחך. שרי החוץ האירופים המשתוקקים להצטלם בחברת עמיתם הישראלי הניאו פאשיסטי. כולם ביחד – מראה מבחיל. הייתי רוצה לצעוק לממשלה שלי ולמנהיגי החמאס: למען השם, תשכחו מכל החבורה העלובה, דברו בלי מתווכים אלה עם אלה!

כושר הלחימה הפלסטיני מפתיע את כולם, ובייחוד את צה"ל. במקום להתחנן עכשיו להפסקת אש, חמאס מסרב להפסיק כל עוד לא מולאו דרישותיו. ואילו בנימין נתניהו ויועציו משתוקקים להפסקה, לפני שהם שוקעים עוד יותר בבוץ העזתי – דבר שהוא סיוט בעיני הצבא.

המלחמה הקודמת התחילה ב"חיסול הממוקד" של אחמד אל ג'עברי. יורשו הוא מכר ותיק, מוחמד דף, שישראל ניסתה לחסל אותו כמה פעמים, ושנפצע קשה. נראה שהוא הרבה יותר מוכשר מקודמו. רשת המנהרות, פיתוח הטילים, הלוחמים המאומנים – כל זה מראה שדף הוא מפקד מוכשר יותר. (זה כבר קרה לנו בעבר. הרגנו את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה, ובמקומו קיבלנו את חסן נסראללה, מנהיג הרבה יותר מוכשר).

בסוף תושג הפסקת אש כלשהי. אבל זה לא יהיה "אחת ולתמיד".

מה יישאר?

השנאה בין שני הצדדים גדלה. היא תישאר.

השנאה של ישראלים רבים לאזרחים הערביים במדינה גדלה מאוד, וזה לא יבוא על תיקונו בקרוב. הדמוקרטיה הישראלית נפגעה קשה. חבורות ניאו פאשיסטיות, שנמקו פעם בשוליים, חוגגות עכשיו במרכז. מספר שרים בממשלה וחברי הכנסת מדברים ומתנהגים עכשיו בגלוי כפאשיסטים גמורים.

המנהיגים האלה מקובלים עכשיו על רבים משועי העולם, החוזרים כתוכיים על סיסמאות התעמולה החלולות של נתניהו. אך מיליוני בני אדם מסביב העולם ראו יום יום את התמונות המזוויעות של הרג והרס ברצועת עזה. הם לא ישכחו אותן ביום הפסקת האש. מעמדה של ישראל בעולם, שהיה נמוך בלאו הכי, ישקע עוד יותר. החלטת האו"ם להקים שוב ועדת חקירה לבדיקת פשעי המלחמה של ישראל ברצועה, שרק ארצות הברית לבדה הצביעה נגדה, מבשרת רעות.

בתוך ישראל עצמה חשים יותר ויותר בני אדם באי נוחות. יש הרבה אנשים טובים שהתחילו פתאום לדבר על ירידה מהארץ. האווירה החונקת במדינה, הקונפורמיזם הנורא של כלי התקשורת (מלבד החריג הזוהר של "הארץ"), הוודאות שאחרי מלחמה זו תבוא עוד מלחמה ועוד מלחמה – כל זה גורם לכך שצעירים וצעירות חולמים על חיים שקטים עם משפחותיהם בלוס אנג'לס או בברלין.

בעולם הערבי תהיינה התוצאות חמורות עוד יותר. אמנם, הפעם הראשונה חיבקו רוב הממשלות הערביות בגלוי את ישראל במלחמתה בחמאס. אך בעיני ערבים צעירים בכל הארצות זוהי השפלה בזויה. "האביב הערבי" היה התקוממות נגד צמרת ערבית מושחתת, מדכאת וחסרת בושה. הזדהות הצעירים עם מצוקת העם הפלסטיני הייתה חלק חשוב מההתקוממות.

בעיני הנוער הערבי החדש, מה שקורה עכשיו גרוע פי כמה. גנרלים מצריים, נסיכים סעודיים, אמירים כווייתיים ועמיתיהם במרחב עומדים מול הדור הצעיר שלהם בכל ערוותם ובושתם, בעוד שלוחמי חמאס נראים כאנשי מופת. למרבה הצער, תגובה זו עלולה להגביר את הקיצוניות האסלמיסטית בכל הארצות.

כאשר עמדתי בהפגנה נגד המלחמה בתל אביב ניגש אלי צעיר ושאל: "או קיי, נניח שזוהי מלחמה רעה, מה היית עושה אחריה?"

ובכן, קודם כל הייתי מסלק את כל המתווכים ומתחיל לדבר עם הלוחמים בצד השני. הייתי מסכים לסיום מידי של המצור ביבשה, בים ובאוויר, ומאפשר לעזתים לבנות נמל ים ונמל תעופה. אפשר לכונן פיקוח יעיל שימנע בכל הנתיבים הברחת אמל"ח. הייתי דורש מחמאס לפרוק את הטילים ולסלק את המנהרות, בשלבים סבירים, אחרי שיקבל ערובות בינלאומיות לביטחון הרצועה.

בוודאי הייתי משחרר את אסירי עיסקת שליט, שנאסרו מחדש בראשית הסיבוב הנוכחי. התחייבות היא התחייבות, גם כשהיא ניתנה תחת לחץ. הפרת התחייבות של ממשלה היא מעשה מכוער.

הייתי מכיר, וקורא לעולם להכיר, בממשלת האחדות הפלסטינית, ונמנע מכל הפרעה לבחירות הפלסטיניות, תחת פיקוח בינלאומי, הן לנשיאות והן לפרלמנט. הייתי מתחייב מראש לכבד את התוצאות, תהיינה אשר תהיינה.

הייתי פותח מיד במשא ומתן הוגן עם ההנהגה הפלסטינית המאוחדת, על בסיס יוזמת השלום הערבית. עכשיו, כאשר ממשלות ערביות כה רבות מחבקות את מנהיגי ישראל, קיימת הזדמנות מיוחדת במינה להשגת הסכם שלום.

בקיצור, הייתי שם קץ למלחמה.

אחת ולתמיד.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אבנרי"]

5 Comments

  1. ניר
    29 ביולי 2014 @ 19:51

    האם מר אבנרי קרא את האמנה של החמאס

  2. עפר
    26 ביולי 2014 @ 18:53

    אורי יקר! אתה מתאלם מכך שהחמס בכלל לא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים וזהו אחד הדברים המהותיים באמנה שלהם. הסכסוך הרבה יותר מורכב ועמוק, בעיקר השנאה בין שני הצדדים. במיוחד אני חייב לציין את החינוך לשנאה בבתי הספר הפלשתינים והשנאה שהם יונקים בבית הוריהם. אם אתה באמת רוצה שלום אתם, אתה חייב לפרוס את התהליך על פני שנים רבות. בכדי שיקומו דורות חדשים (בשני הצדדים) שנפשם פחות או יותר נקיה משנאות ומריב ומדון. בסוף התהליך תוקם מדינה פלסטינית בגבולות כאלו או אחרים. לצערי זה יקרה רק אחרי מלחמה הרבה יותר קשה (לנו בעיקר), עם אבדות רבות (לא כמו עכשיו) משהו שירכך אותנו להתראות

  3. אחד שבאמת מנסה להבין
    26 ביולי 2014 @ 15:33

    קשה להבין קודם כל איך אפשר לדבר עם צד שטוף-מח שמשתייך לקטגוריה של איסלאם קיצוני – אני מבין שלא יצא לך לראות סרטונים "אותנטיים" המראים טבח של ערבים/מוסלמים בידי בני עמם הרדיקלים שטופי המח. נשמע שהנחת היסוד שלך מופרכת.

    בהקשר לזה, בעניין המו"מ, על איזה דברים תוכל לוותר? הרי ברור לך ששטחים (ראה ערך 'עזה') להחזיר זו טעות בלתי הפיכה שרק מקצצת ומסרסת את בטחון המדינה שאני ואתה חיים בה, הרי ברור שחזרה לקווי 67 לא בא בחשבון, במיוחד שיש לנו עסק עם שכנים לא יציבים. (לפחות לא בעידן הזה שהאיסלאם הקיצוני מתפשט במהירות ביבשת ובכלל)
    באמת מנסה להבין איזה מו"מ הולך להתנהל אם תהיה בשולחן הזה, ותהייה ריאלי בבקשה.
    מצפה לתשובה ממך אורי ולא מטוקבקיסטים

  4. נילי רייך
    26 ביולי 2014 @ 14:37

    אני חושבת שאורי אבנרי בין השמאלנים היחידים שמסרבים לראות את המציאות כפי שהיא. העובדה ששמונים אחוז מהאוכלוסיה מאמינה שזו מלחמה צודקת בחמאס לא מזיזה לך אורי אבנרי. למה חמאס חפרו כל כך הרבה מנהרות? למה בנו עיר תחתית מבוצרת בעזה ? כדי להסיר את המצור עליהם? האם אנחנו הטלנו עליהם את המצור? האם לא היינו במצב של סכנת איום קיומי ולזה אתה קורא מלחמת חרבות? לפני היציאה למבצע, כמה פעמים בנימין נתניהו פנה לחמאס ואמר ששקט יענה בשקט. החמאס כפה עלינו את המלחמה. ולטעמי צריך להוריד את כל הבתים של הפלשתינים הקרובים לגבול. עם ארגון טרור לא מנהלים דו שיח. ארגון טרור שהוא החמאס וכך הוא מוכר בעולם צריך לחסל אותו ולא לנהל אתו שיחות.

    • מנצל
      1 באוגוסט 2014 @ 8:37

      יש פתגם, לעוס לעייפה, בעברית שאומר "הפוסל במומו פוסל". מדהים לראות אותו מתקיים פעם אחרי פעם.
      האם אנחנו הטלנו את המצור? כן! והוא מתקיים כבר 8 שנים ברצף (עם הקלות פה ושם, תמיד אחרי פעולות אלימות של הפלשתינים – קרי הטרור משתלם) האם היינו במצב של סכנת איום קיומי? אולי בכותרות של וואיי-נט, וגם הן היו רק בהקשר של איראן. לפני היציאה למבצע ביבי הספיק לטרפד מו"מ עם הרשות תוך כדי הפרת הסכם כתוב, להטיח בחמאס האשמות חטיפה\רצח (ללא הוכחות ותוך כדי התעלמות מהכחשותיהם) ולצאת למבצע (שובו בנים) שכלל פלישות ליליות לבתים ומעצרים במאות של אנשי חמאס (נזכיר, בלי כל קשר לאירוע חטיפת הנערים). בל נשכח את החרם המפורסם על ממשלת הטכנוקרטים הפלשתינית ואת ההפגזות הבלתי פוסקות של חיל האוויר על עזה, אלה שהן "רגילות" מדי בשביל להיות חלק ממבצע ו\או להופיע בכותרות העיתונים. אז שום שקט ושום נעליים. אולי יש פה מקום לעוד פתגם עברי לעוס ורצוץ – "טלי קורה מבין עינייך".

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן