Skip to content

הדמוקרטיה הישראלית נגד ח"כ חנין זועבי

חרף מעמדו הרם של חופש הביטוי, וחרף החסינות המאפשרת לחבר הכנסת לפעול בצורה חופשית לקידום אינטרסים, עלינו לזכור ולהזכיר כי חסינות אינה הפקרות, וחבר הכנסת אינו יכול להפוך את חופש הביטוי לגיליוטינה באמצעותה הוא מבקש לערוף את ראשה של הדמוקרטיה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

במהלך מבצע צוק איתן, נקשר שמה של ח"כ חנין זועבי (בל"ד) במספר התבטאויות ומעשים המדיפים ריחות באושים של הסתה, דברי שבח ועידוד לפעולות החמס וירי הרקטות לעבר יישובי ישראל, ניסיונות לזרוע מורך בלב הציבור והתעמתות עם שוטרים. בגין מעשיה או חלקם ובעקבות בקשות שהוגשו ליועץ המשפטי לממשלה, הורה היועץ, יהודה ויינשטיין, על פתיחת חקירה באזהרה כנגד ח"כ זועבי וזאת בחשד להעלבת עובד ציבור והסתה לאלימות.

אישורו של היועץ המשפטי לממשלה נחוץ בין היתר נוכח החסינות העומדת לחבר כנסת מפני העמדה לדין. אלא שהחלטה זו של היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה באזהרה כנגד חבר כנסת מכהן הינה בין השעות הקשות לדמוקרטיה. רגעים אלו בהם הדמוקרטיה לובשת את אפוד הקרב המשפטי ומחמשת את נשקה באמצעים עונשיים שמטרתם להגן על הדמוקרטיה עצמה מפני הקמים עליה, אינה מן המחזות המיוחלים, ויותר מאשר היינו רוצים להיתקל בהם הלכה למעשה היינו מעדיפים לעסוק בהם בבחינת דיון תיאורטי, אקדמי.

עבורי ההתעסקות בסוגיה זו הינה בבחינת התעסקות בפצע פתוח מדמם וכואב אליה נקלעה החברה הישראלית במהלך הלחימה עם אויב אמיתי שמבקש את חיינו וחיי ילדינו. וכל כך למה?

ח"כ חנין זועבי (צילום: נירה ידין)
תאונה דמוקרטית. ח"כ חנין זועבי (צילום: נירה ידין)

חוק יסוד הכנסת קובע כי לחברי הכנסת, הרשות המחוקקת של מדינת ישראל, עומדת חסינות משפטית. מוסד החסינות מבקש להעניק חופש פעולה מרבי למפלגות ולחברי כנסת ויש בה כדי להביא את חבר הכנסת להגשמה ולמילוי תפקידו הציבורי בצורה הטובה ביותר, וזאת ללא כל חשש שמא התבטאותו, התנהגותו או מעשיו יעמדו כנגדו. ודוק: חסינות זו אין משמעותה זכות יתר המוענקת לאנשים מיוחדים אלא, וכפי שניסח זאת בית המשפט העליון, "חסינות זו לא הוענקה להם (=לח"כ, א.ב.יצחק) בשל תכונתם האישית המיוחדת, כאילו הם מעמד של אנשי סגולה, אלא כדי להבטיח את פעולתה התקינה של הכנסת (השופט לנדוי, בג"ץ 507/81 אבוחצירה נ' היועמ"ש) ומכאן שזכות החסינות המוקנית לח"כ אין משמעותה הפקרות, וזו רחוקה שנות דור ממתן היתר לעבור על החוק. שכן לא יהיה זה מוגזם אם הדרישה לכיבוד חוקי המדינה תחול בראש ובראשונה על המחוקק עצמו, כפי שהורה לנו השופט ברק באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה… ומשמשת היא בפעולתה דוגמה לכל אזרחי המדינה ורשויותיה. כשם שדורשת היא מהם לכבד את חוקיה שלה, כן חייבת היא לדרוש מעצמה לכבד את חוקיה שלה… (בג"ץ 73/85 סיעת כך נ' יו"ר הכנסת).

במקום אחר עומד בית המשפט העליון על תמיכת חבר כנסת בגוף עוין למדינת ישראל וכך הוא גורס: "התנהגות המביעה תמיכה בהנהגתו של ארגון עוין, השואף להרוס את מדינת ישראל, ומחזקת את ידיה, אינה מתיישבת עם הנאמנות שחב חבר הכנסת למדינה" (השופטת בן פורת בבג"ץ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת).

אכן, תאונה דמוקרטית לא פשוטה מונחת לפתחנו שעה שעל מאזני הדמוקרטיה מונח אחד מהסממנים המובהקים של דמוקרטיה, ולא רק סממן אלא נשמת אפה של הדמקרטיה ואחד מכלבי השמירה החשובים שבה, וכוונתי לחופש הביטוי. זכות זו מהווה סממן חשוב לדמוקרטיה בריאה, אשר מסוגלת להכיל בתוכה פרטים להם דעות שונות, לעיתים רחוקות מלב הקונצנזוס, לעיתים דעות שהנפש סולדת מהן, אך בכל זאת כחברה מוכנים אנו לשיגורן של דעות אלו אל המרחב הציבורי עד שזו שוקעת לה בחלקת הדעות הטמונות מחוץ לתחום.

אלא שחרף מעמדו הרם של חופש הביטוי אין מדובר בזכות מוחלטת, אלא יחסית. ועל חופש זה לעצור מקום הוא נוגע בסדין האדום אותו פורשת הדמוקרטיה והנמצא כמלוא הנימה מליבה של הדמוקרטיה עצמה, באמצעותו היא חוסמת דעות שיש בהם כדי להביא לחיסולה שלה. "אין הדמוקרטיה חייבת לאבד עצמה לדעת כדי להוכיח את חיותה" (השופט ברק, ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית), ובמילים אחרות: "הדמוקרטיה אינה מרחיקה לכת בהגנה על ערכיה, עד כדי שיתוף פעולה עם המבקשים להרוס אותה. אדרבה, על דגלה חרותה זכותה הטבעית להגן על קיומה מפני אלה המבקשים את נפשה, באופן שמוקיריה יוכלו להמשיך ולהתברך בפירותיה (השופט קדמי ע"ב 2600/99 ארליך נ' וועדת הבחירות), ו"כדרך שאין אדם חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה" (השופט זוסמן 1/65 ירדור נ' ועדת הבחירות לכנסת ה-6). כך על דמוקרטיה לנהוג בכלל וכך גם יש להחיל מקום שחופש הביטוי הופך למוטציה של  חופש השיסוי,  או חופש ההסתה, ובוודאי שאין משמעותו דיבור חופשי מכל ריסון עצמי. "יש להבחין בין חופש להפקרות" (השופט אגרנט בג"צ 75/53 קול העם נ' שר הפנים).

חרף מעמדו הרם של חופש הביטוי וחרף החסינות המאפשרת לחבר הכנסת לפעול בצורה חופשית לקידום אינטרסים, עלינו לזכור ולהזכיר כי חסינות אינה הפקרות, וחבר הכנסת אינו יכול להפוך את חופש הביטוי לגיליוטינה באמצעותה הוא מבקש לערוף את ראשה של הדמוקרטיה. בנסיבות אלו וחרף התוצאה הקשה שנושאת עמה ההחלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד ח"כ זועבי, צודק היועץ המשפטי בהחלטתו.

הכותב הוא עורך דין, מרצה בפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון ובעלים של משרד עורכי דין.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אלישי בן-יצחק"]

7 Comments

  1. לאה
    17 באוגוסט 2014 @ 9:28

    דמוקרטיה עלובה ואביונה שלנו. ציבור יהודי חשוך חטף אותה ועושה בה מעשים מגונים ואת הכותב מטרידה חנין זועבי?

  2. בני
    16 באוגוסט 2014 @ 0:14

    איני נכנס לפלפולי הסוגיה מי אמר ,למה ומדוע .והאם זה שפיט או לא .לדעתי האישית יפה היה אם כל התקשורת תתעלם ממנה ולא יפרסמו עליה דבר וחצי דבר .ןלא תיפול המלכודות של הפרובוקציות שלה .

  3. מיכל
    1 באוגוסט 2014 @ 18:13

    מה היא אמרה? שלדעתה הם לא טרוריסטים. אני לא מסכימה אתה אבל אינני מסכימה עם רוב הדברים שאומרים חברי הכנסת.
    אחרי סילוק חנין זועבי מישיבות הכנסת, ישראל היא מדינה פאשיסטית למהדרין.

    • בני
      16 באוגוסט 2014 @ 0:15

      גברתי היא היגזימה והיא פוגעת בנו .שלצערי התקשורת נופלת בפח פעם אחרי פעם .

  4. ניר
    30 ביולי 2014 @ 20:12

    יפה גם ערבי ישראל הקוראים להרוג יהודים לא העמדו למשפט

    • בני
      16 באוגוסט 2014 @ 0:16

      אולי נכון אבל דברי אזרח אינם כדברי ח"כ .חוץ מזה שמתם לב כמה קיבלה חנין זועבי בריצתה למועמדות לראשות עיריית נצרת .מעט מאוד .וזה אומר הרבה .

  5. יפה
    30 ביולי 2014 @ 2:29

    אתה רציני?

    עד היום לא הועמד לדין אף לא אחד מאלה שקראו במפורש לרצוח את רבין , אף לא אחד שקרא לרצח ערבים , אף לא אחד שקרא לרצח שמאלנים. ובמקרים אלה אפילו לא היה צורך בהסרת חסינות.

    אני מסכימה שזועבי מאוד מרגיזה , אבל באמת – הצביעות זועקת לשמים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן