Skip to content

מטרו עזה

הפרנויה הישראלית העכשווית נוגעת לחמאס. ההנחה היא שחמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי טרוריסטי מרושע, שכל מטרתו להשמיד את ישראל. כל המדיניות של ישראל מבוססת על הנחה זו. כך גם המלחמה הזאת. הרי ברור שאסור לדבר עם חמאס. צריך פשוט להשמיד אותו. אלא שאין קשר בין תמונה דמונית זו ובין המציאות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בתל אביב אין מטרו. דנו בכך במשך עשרות שנים. ראשי עירייה באו והלכו, וכולם הבטיחו לבנות אותו. אבל מטרו עדיין אין. כאשר נכנס צה"ל לרצועת עזה ומצא שם רשת מדהימה של מנהרות, התבדחנו: למה לא להזמין את חמאס לבנות את המטרו בתל אביב? הרי יש להם המומחיות, הטכנולוגיה, המתכננים וכוח האדם.

אבל מלחמה זו אינה בדיחה. המלחמה היא טרגדיה נוראה.

אחרי 29 ימים של לחימה (עד כה) אפשר כבר לשאול: מי ניצח?

מובן שמוקדם מדי להסיק מסקנות סופיות. הפסקת האש התפוצצה. דרושים חודשים או שנים לסיכום כל התוצאות. אבל החוכמה העממית הישראלית כבר הסיקה את המסקנה שלה: זה תיקו.

המסקנה עצמה היא מעין פלא. במשך חודש שלם הופצצו אזרחי ישראל במטח בלתי פוסק של תעמולה. בכל יום, בכל שעה, הם נשטפו בזרם אינסופי של שטיפת מוח. המנהיגים הפוליטיים והצבאיים הכתיבו תמונה של ניצחון. טנקים ונגמ"שים שיצאו מהרצועה הצטוו להניף דגלים גדולים, כמו ביום העצמאות. כל התצלומים של הגדודים היוצאים מהרצועה הראו לוחמים זורחים מאושר. בדמיוני אני רואה את הפלוגות המתאמנות לקראת היציאה, כשהרב סמל צועק: "אתה שם, כהן, שפר חיוך!".

לפי הקו הרשמי, הצבא שלנו השיג את כל המטרות. המשימה הושלמה. חמאס הוכה שוק על ירך. כפי שאמר אחד הכתבים הצבאיים בטלוויזיה: "חמאס זוחל להפסקת האש על ארבע!"

לכן זה די מפתיע שבסקר הראשון אחרי הפסקת האש, 51% מהאוכלוסייה היהודית בישראל השיבו שהמלחמה הסתיימה בתיקו. רק 36% השיבו שניצחנו, ואילו 6% האמינו שחמאס ניצח.

כאשר ארגון גרילה, בעל 10,000 לוחמים לכל יותר, משיג תיקו מול אחד הצבאות האדירים בעולם, המצויד בנשק החדיש והמשוכלל ביותר, הרי זה כשלעצמו מעין ניצחון. אנשי החמאס לא הציגו רק אומץ לב, אלא גם כושר המצאה מפתיע בהכנת המערכה. הם עמדו עדיין זקופים, ואף סירבו להאריך את הפסקת האש, כדי להבליט זאת.

(צילום: נירה ידין)
המלחמה הזו אינה בדיחה (צילום: נירה ידין)

צה"ל, לעומת זאת, הציג מעט מאוד כוח דמיון. הוא היה בלתי מוכן לגמרי למבוך המנהרות. "כיפת הברזל" הנהדרת הומצאה על ידי אזרחים והוכנסה לשירות על ידי שר ביטחון אזרחי (עמיר פרץ) חרף התנגדותו המפורשת של הצבא. בלי אמצעי הגנה זה הייתה המלחמה נראית אחרת לגמרי.

אכן, כפי שאחד הפרשנים (נחמיה שטרסלר) העז לכתוב, צה"ל הפך לגוף כבד תנועה ושמרני, כבול לשגרה. תורת המלחמה היא, בפשטות, לכתוש את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית עד שתיכנע, ולגרום לה כל כך הרבה הרג והרס עד שתיווצר "הרתעה". בישראל לא עוררו התמונות הנוראות של מוות וחורבן שום חמלה. להיפך, הציבור ממש התגאה בהן. תראו כמה שהטייסים והתותחנים שלנו יודעים לכוון!

אך בסוף היו שני הצדדים תשושים. בכל זאת לא נכנע חמאס במשא ומתן בקהיר.

בצד הישראלי, החלופה היחידה לנסיגה הייתה כיבוש רצועת עזה כולה. מצב כזה היה מאפשר להשמיד את חמאס מבחינה פיסית ולפרק את התשתיות. אך הפיקוד הצבאי התנגד לכך בתוקף ושיכנע גם את ההנהגה הפוליטית. לא מבחינה מוסרית, חלילה. אלא שלפי ההערכה, כאלף חיילים היו נהרגים במבצע זה, והרצועה כולה הייתה הופכת לעיי חרבות.

לפני 32 שנה עמד הצמד בגין שרון בפני אותה הברירה. כיבוש ביירות המערבית היה עולה, לפי ההערכה, בחיי כ-800 חיילים. כמו הצמד נתניהו-יעלון עכשיו, הם החליטו נגד.

החברה הישראלית אינה מוכנה לקורבנות כה רבים והמחאה העולמית על הפגיעה באזרחים הייתה עוברת על גדותיה.

עכשיו עושה נתניהו מה שהוא נשבע שלא לעשות לעולם: הוא מנהל משא ומתן עם "ארגון הטרור המתועב" – חמאס.

יש מחלת נפש הקרויה "פרנויה ורה". התסמין העיקרי: החולה לוקח הנחה מטורפת לגמרי (העולם שטוח, הנשיא קנדי נרצח על ידי חוצנים, היהודים שולטים בעולם) ובונה סביבה מערכת הגיונית שלמה. ככל שהמערכת הגיונית יותר, כך החולה חולה יותר.

הפרנויה הישראלית העכשווית נוגעת לחמאס. ההנחה היא שחמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי טרוריסטי מרושע, שכל מטרתו להשמיד את ישראל. עיתונאי ישראלי הגדיר אותו השבוע כ"חבורה של פסיכופטים". כל המדיניות של ישראל מבוססת על הנחה זו. כך גם המלחמה הזאת. הרי ברור שאסור לדבר עם חמאס. אי אפשר לעשות איתו שלום. צריך פשוט להשמיד אותו. אלא שאין קשר בין תמונה דמונית זו ובין המציאות.

אני לא אוהב את חמאס. אני לא אוהב בדרך כלל מפלגות דתיות – לא בישראל, לא בעולם הערבי, לא בעולם בכלל. לעולם לא הייתי בוחר באחת מהן. אבל חמאס הוא חלק בלתי נפרד מהחברה הפלסטינית. בבחירות הפלסטיניות האחרונות, שהתנהלו תחת פיקוח בינלאומי קפדן, חמאס השיג רוב. נכון, את השלטון ברצועת עזה תפס בכוח, אבל רק אחרי שהשיג שם רוב מכריע בבחירות.

מפלגת חמאס אינה "ג'יהאדיסטית" כמו אל קאעדה ו"ארגון המדינה האסלאמית". מפלגה זו לא נלחמת למען הקמת "ח'ליפאת עולמית". חמאס הוא מפלגה פלסטינית, המסורה כולה לעניין הפלסטיני. היא קוראת לעצמה "ההתנגדות". שלטון חמאס בעזה גם לא הטיל על האוכלוסייה את חוקי ההלכה האסלאמית (ה"שריעה").

כן, אומרים אנשי ההסברה, אבל מה ביחס לאמנה של חמאס, הקוראת להשמדת ישראל והכוללת התבטאויות אנטישמיות חריפות?

זה מזכיר לי נשכחות. ה"אמנה הפלסטינית" של אש"ף קראה גם היא להשמדת ישראל. היא צוטטה בתעמולה הישראלית עד בוש. יהושפט הרכבי, פרופסור מכובד שהיה בעבר ראש אמ"ן, לא דיבר במשך שנים על שום נושא אחר. רק אחרי החתימה על הסכם אוסלו בין ישראל ואש"ף נמחקו הסעיפים האלה בטקס חגיגי, בנוכחות הנשיא ביל קלינטון.

בגלל מגבלות דתיות אין מפלגת החמאס יכולה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. אבל כמו אנשים דתיים בכל העולם (ובייחוד אצל היהודים) חמאס מצא דרכים לעקיפת המצוות של הקדוש ברוך הוא. מייסד חמאס, אחמד יאסין, (השייח' המשותק שכתב את האמנה ושנרצח בידי ישראל) הציע "הודנה" בת 30 שנה. הודנה היא שביתת נשק מקודשת, שאפשר להאריך אותה עד לאחרית הימים.

התנועה שאני שייך אליה, "גוש שלום", דרשה מהממשלה כבר לפני שמונה שנים להתחיל לדבר עם חמאס. אנחנו עצמנו ניהלנו דיונים ידידותיים עם כמה ממנהיגי חמאס. הקו הרשמי הנוכחי של חמאס הוא שאם אבו מאזן יצליח לחתום על הסכם שלום עם ישראל, חמאס יקבל את ההסכם, בתנאי שיאושרר במשאל עם.

למרבה הצער, אין הרבה סיכויים שממשלתנו תירפא ממחלת נפש זו בעתיד הנראה לעין.

בהנחה שהמלחמה תסתיים בקרוב, מה יישאר ממנה?

ההיסטריה המלחמתית ששטפה את ישראל במהלך המערכה הזאת הביאה עימה גם נחשול פשיסטי עכור. אספסוף של לינץ' שוטט ברחובות ירושלים כדי לצוד ערבים, כמו שפעם צדו יהודים ברחובות ברלין. עיתונאי כמו גדעון לוי זקוק לשומרי ראש. פרופסורים שהטיפו לחמלה ננזפו (דבר העשוי להצדיק חרם אקדמי עולמי). אמנים פוטרו.

יש המאמינים שזהו סימן דרך בדברי ימי המדינה, שלב נוסף בשקיעת הדמוקרטיה הישראלית. בכל זאת אני מקווה שהגל העכור הזה ייסוג. אבל משהו בוודאי יישאר. הפאשיזם חדר לשיח הזרם המרכזי במדינה.

אחד מסימני הפאשיזם הוא אגדת "הסכין בגב". אדולף היטלר השתמש בסיסמה זו לכל אורך דרכו לשלטון. הצבא המפואר שלנו היה על סף הניצחון, כאשר כנופיה של פוליטיקאים (יהודים) תקע סכין בגבו. חיילינו האמיצים יכלו לכבוש את רצועת עזה כולה, אלמלא היו נתניהו ועושי דברו – שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל בני גנץ – נותנים את הפקודה לנסיגה מבישה.

אמנם, ברגע זה נהנה נתניהו מפופולריות מרקיעת שחקים. 77% של האזרחים היהודים שהשתתפו בסקר מרוצים כעת מהתנהלותו במלחמה. אבל זה יכול להשתנות בן לילה. הביקורת המושמעת עכשיו בלחש, גם בתוככי ממשלתו, עלולה לפרוץ החוצה. בסוף עלול נתניהו להיבלע באותן הלהבות הסופר פטריוטיות שהוא ליבה בעצמו.

התצלומים מעזה השאירו רושם עמוק בהכרה העולמית. אי אפשר למחוק אותו בפשטות. הרגשות האנטי ישראליים יישארו, ויתערבבו עם רגשות אנטישמיים. הטענה (הכוזבת) של ישראל שהיא "מדינת הלאום של העם היהודי" וההזדהות המוחלטת של כמעט כל יהודי העולם עם ישראל יגרמו בוודאות לכך שיאשימו את כל היהודים במעשי ישראל.

ההשפעה על הערבים חמורה עוד הרבה יותר. על כל ילד שנקרע לגזרים, על כל בית שנחרב עד היסוד, יגדלו תריסר שאהידים חדשים.

יכלו להיות למלחמה גם תוצאות חיוביות. המלחמה יצרה קואליציה די מוזרה בין ישראל, מצרים, סעודיה והרשות הפלסטינית. לפני חודשיים בלבד התייחס נתניהו לאבו מאזן בבוז ובאיבה. עכשיו אבו מאזן הוא שותף מבוקש, ערבי המחמד של נתניהו ושל דעת הקהל הישראלית. באותה העת, באורח די פרדוקסלי, עבאס וחמאס התקרבו זה לזה.

זאת יכלה להיות הזדמנות מיוחדת במדינה לפתוח בתהליך שלום משמעותי, שיתחיל בפיתרון הבעיות של עזה.

אילו….

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי:"]

1 Comment

  1. ניר
    9 באוגוסט 2014 @ 6:21

    http://www.forbes.co.il/news/new.aspx?Pn6VQ=M&0r9VQ=EDJKJ
    כיוון שהשמאל הדוגמטי מסרב לראות במלחמתו של החמאס מלחמה תרבותית, הוא נוטה להתעלם מהמכנה המשותף האידיאולוגי והארגוני בין הפונדמנטליזם העזתי לבין הפונדמנטליזם העולמי. לפי תפישתם, החמאס והג'יהאד האסלאמי הם ארגוני טרור מקומיים, עם מטרות מקומיות (לאומיות) ולא סניף ברשת רשע עולמית. עד כדי כך גדול עיוורונו של השמאל הרדיקאלי, שאפילו האמנה של החמאס, שאינה מסתירה את מטרותיו הגזעניות, נתפסת על ידו כלא יותר מהצהרה אוטופית חסרת חשיבות ("אוטופיה" שבה ישראל והמערב לא קיימים על המפה).

    ואז בא "צוק איתן" ושם לראשונה זרקור ממוקד על ההזיה הזאת. פתאום נעשה יותר קשה לעגל קצוות, ליצור סימטריה מופרכת, ללכלך על ישראל ולזלזל בתבונה ובמוסריות של הנהגתה, צבאה ורוב אזרחיה. למרבה צערו של השמאל הרדיקאלי, החמאס גם פתח במתקפת הטילים (למעשה עוד קודם לכן באירוע החטיפה ורצח הנערים); גם חשף ארסנל נשק עצום שנאגר במטרה לרצוח המוני ישראלים (תוך בזבוז מיליארדים שהיו אמורים לשפר את רמת החיים בעזה); גם המחיש את שיקוליו הלא רציונאליים עד כדי טירוף והתאבדות (הרי ברור שבלתי אפשרי להכריע את ישראל באמצעות טילים ועוד יותר ברור שהתגובה תגבה מחיר כבד מהתוקפן); וגם הראה שתנאיו להשבת השקט על כנו אינם כוללים שום סעיף של משא ומתן על שלום.

    באופן עקיף נחשפה גם דמותו של הציבור הפלסטיני, שחלקו הגדול תומך בחמאס ובמטרותיו. בעוד שבישראל שוקלים ומתייסרים בנושא המידתיות ובמחיר חיי אדם, אצל הפלסטינים (גם בגדה) לא נצפו הפגנות מחאה נגד המתקפה הרצחנית מעזה (למרבה הצער והאכזבה, גם רוב ערביי ישראל דוממים, כהרגלם). אפילו אבו-מאזן, יקיר השמאל, לא נשא נאום תוכחה תקיף המגנה מכל וכל את המתקפה האלימה על ישראל.

    אבל מה שהכי כואב לשמאל הקיצוני, זה שביבי, שנוא נפשו, נוהג במתינות ובאחריות ממלכתית ומוסרית, נענה בחיוב לכל קריאה בינלאומית להפסקת אש ודחה את הפלישה הקרקעית של צה"ל לדקה התשעים, תוך עמידה נחושה מול מבקריו מבית.דיסוננס הקשה שאליו נקלע השמאל הדוגמטי מייצר את טיעוני ה"אבל": החמאס מתנהג אמנם לא יפה – אבל זה באשמת ישראל הכובשת והכולאת; הם באמת קצת אלימים – אבל למה להעליב ולכנות אותם "מדינת טרור"? מותר לנו להגן על עצמנו – אבל מדוע להרוג כל כך הרבה חפים מפשע? אתם טובים רק במלחמות – אבל מה עם השלום? היום אתם תוקפים – אבל מה יהיה מחר? אפשר להרוג אויבים – אבל למה לשמוח לאיד? מותר התקפה אווירית – אבל למה גם קרקעית? החמאס באמת שונא יהודים – אבל מה עם כל הפלסטינים המתונים?

    ומה עושים אנשי השמאל האולטרה-רדיקאליים (מי שמכונים "פעילי שמאל") לנוכח מצוקת הדיסוננס? רובם נכנסו למנהרה הפרטית ונאלמו דום. הם ימתינו עד יעבור זעם, כאשר הזיכרון התקשורתי הקצר יעלים את המשמעות הרחבה של "צוק איתן" וכאשר יצוץ איזה אירוע פוליטי חדש שיסיט את תשומת הלב ויאפשר להם לחדש את המנטרות האנטי-ישראליות. ברבים מהם מפעמת התקווה (במודע ושלא במודע), שיופיע בעתיד הקרוב איזה "פשע מלחמה" מפוברק, שיאפשר להם להגדיר את מלחמת המגן הישראלית כמתקפה יזומה שנועדה בעיקר לתחזק את הכיבוש.

    העובדה שתמונת "הרעים" ו"הטובים" במלחמה הזאת כל כך ברורה (אפילו נשיא מצרים גינה את החמאס) מקשה במיוחד על השוליים הקיצוניים של השמאל. הם כל כך נואשים לנוכח המציאות הטופחת על פניהם, שהם נגררים למעשים הזויים – עוד יותר הזויים ממה שהורגלנו מהם בעבר. הנה כי כן, ההפגנות האנטי ישראליות בלב תל אביב בזמן שמטחי טילים רצחניים נשלחים אליה מעזה, הן כל כך פתטיות ומרושעות, שהמטרה היחידה שהן משיגות היא שנאה גוברת כלפי המפגינים וכלפי האג'נדה הצבועה והאלימה שהם מייצגים.

    גם הפרובוקאטור המקצועי גדעון לוי, נביא השמאל הרדיקאלי, שרוי במצוקה. כשהוא כותב על טייסנו "הרעים לטיס" הוא לא נלחם על חיי הפלסטינים חסרי הישע בעזה, אלא על "חייו האידיאולוגיים". הוא חייב לייצר איזו סימטריה מלאכותית בינינו לבין לוחמי החמאס (הטייסים הישראלים מושווים בעצם למשגרי הטילים והפיגועים מעזה), כדי לגונן על תמונת העולם שהוא בנה לעצמו ולאחרים מזה שנים. המציאות מחוררת לו את המיתוס השקרי ומאלצת אותו להפוך את המגינים הזהירים (הטייסים) לתוקפנים משולחי רסן (למרבה הצער התקשורת הישראלית מסייעת לו באמצעות מתן במות נוספות לדברי הבלע).

    תגובתו של השמאל הקיצוני במלחמה הזאת חושפת באופן מחודד את חוסר היושר האינטלקטואלי המאפיין אותו. היושר להכיר במציאות התרבותית במזרח התיכון ובמאפייני הכוחות הפועלים בזירה. השמאל הקיצוני מסרב להודות בטעותו לא רק משום שבאופן כללי קשה לאנשים (בעיקר אנשים חדורי להט אידיאולוגי ושנאה) להודות בשגיאותיהם, אלא משום שהוא יודע שהמלחמה הזאת חושפת את קלונו המוסרי".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן