יותר מ-13 וחצי שנים של ירי לעוטף עזה

במשך יותר מ-13 וחצי שנים שחלפו שוגרו אלפי רקטות ופצצות מרגמה על יישובי עוטף עזה ללא מענה הגנתי כלשהו. מסביר את הסיבה ד"ר מתן פרבר: "במקום לנסות ולנצל את הפוטנציאל ההגנתי המהפכני שטמון במערכות הלייזר, החליטו אנשי משרד הביטחון/מפא"ת על פיתוח מערכות טילים נגד טילים בלבד, ובהן כיפת ברזל. בדיעבד התברר, שאת הייעוד העיקרי שלשמו פותחה, הגנת היישובים הסמוכים לגבול, כיפת ברזל אינה מסוגלת כלל למלא".

פטנט כיפת ברזל לא פועל בטווחים קצרים

לדבריו, בעוטף עזה פטנט כיפת ברזל לא פעל ולא מנע בעיות עם פצמ"רים ובעיות ביירוט רקטות קצרות טווח של עד 4 ק"מ, בגלל חוסר אפשרות ליירטם בגלל זמן תגובה ארוך יחסית. זו הסיבה שמתן וילנאי, מי שהיום שגריר ישראל בסין, החליט, בעת ששימש שר הגנת העורף, למגן את כל הישובים הנמצאים עד טווח של 15 ק"מ מגבולות רצועת עזה. המשמעות של החלטתו – מדינת ישראל אולצה להשקיע מיליארדים נוספים במיגון פסיבי של היישובים, אם מחוסר תקציב מוגנו רוב הבתים רק עד טווח של 4.5 ק"מ. יעילותו של מיגון זה חשובה אך עדיין רבת סכנות, כי לנמצאים באזור ישנם רק 15 שניות להגיע לאזור הממוגן. הנפגעים בעוטף עזה בצוק איתן הוכיחו זאת יותר מכל.

במאמר תחת הכותרת "הלייזר רב העוצמה – האם ישראל מנסה ליצור את הכשל הטכנו-פוליטי הבא?", שפורסם בזמנו באתר מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מסביר ד"ר עזריאל לורבר, כי כיפת ברזל אינה מסוגלת ליירט רקטות קצרות-טווח (מסוג הקאסם) בטווחים הפחותים מכארבעה ק"מ, וזאת בגלל סיבות טכניות. טפטוף של שניים או שלושה קסאמים ביום יחזיר את הגיהינום של שדרות. גם ידוע כי אין כיפת ברזל יכולה ליירט פצצות מרגמה". המציאות הוכיחה עד כמה הוא צדק.

הבעיה – פסילת מערכות הלייזר

עוד טען בזמנו לורבר, כי "הבעיה היא כי הגישה של מערכת הביטחון, לפסול את הלייזר מכל וכל כדי להעלות את קרנה של כיפת ברזל, מקבעת גם גישה שלילית אל מערכות לייזר רב-עצמה באשר הן, וציבור 'מקבלי ההחלטות' בישראל, שאיננו מבין בטכנולוגיה ואינו מסוגל להגיע להחלטה עצמאית בעניין, ניזון רק בביקורת על חסרונותיהן של מערכות כאלה. אחרי שישקע האבק סביב הוויכוח הזה, ואם כיפת ברזל תהיה אכן היחידה שתיבחר בסופו של עניין להגן על תושבי הפריפריה, תהיה זו גם קבורתה בישראל, להרבה שנים, של טכנולוגית הלייזר רב-העוצמה. זה יהיה כשל טכנו-פוליטי שקשה להעריך את נזקיו העתידיים; במילים אחרות בכייה לדורות". המשך הירי לעבר יישובי עוטף עזה מראה עד כמה שהוא צדק.

ד"ר עודד עמיחי, טוען במאמר שפרסם באתר Mews 1, כי "לאחר חודש של לחימה במבצע צוק איתן ועוד ירי מסיבי על יישובי עוטף עזה, בשבועיים שקדמו למבצע, צה"ל השיג כוחותיו מרצועת עזה, בתקווה להפסקת הירי גם של הצד השני. אך בינתיים אין שקט בדרום. כפי שלא היה שם במשך יותר מ- 13 שנים".

שקט וביטחון מדומה

לדבריו, "כיפת ברזל הייתה כוכבת המבצע. מהפרסומים שהופיעו בתקשורת היו 587 יירוטים באמצעות מערכת כיפת ברזל, ו- 116 החטאות, המסתכמים ב-83% הצלחה. אלה מהווים ללא ספק הצלחה טכנולוגית מרשימה, שנתנה שקט וביטחון מדומים לרבים מתושבי המדינה". אך הוא שואל: "האם הצלחה זו שינתה את יחסי הכוחות? האם היא הסירה את איום הרקטות והפצמ"רים? האם העניקה שקט וביטחון לתושבי הדרום ועד בואך גוש דן וצפונה? האם נתנה לממשלה את הגמישות המדינית, לה ציפו?"

כמה איומים יורטו?

באשר ליירוטי כיפת ברזל מסביר עמיחי, כי "גם אם אחוזי היירוט שמפרסמת מערכת הביטחון נכונים, מערכת כיפת ברזל מעניקה הגנה מקומית מוגבלת, ותרומתה להסרת איום הטילים, הרקטות והפצמ"רים היא חלקית בלבד, מערכת הביטחון עושה במספרים מניפולציה סטטיסטית. אחוזי היירוט המתפרסמים, שעליהם מתנהל הויכוח, הם של מספר היירוטים המוצלחים מתוך מספר ניסיונות היירוט של כיפת ברזל (וזאת כאשר ברוב המקרים נורים שני טילי טמיר אל כל מטרה).

"אלה חשבונות שצריכים לעניין את מהנדסי הפיתוח של הפרויקט. לא את הממשלה, לא את מערכת הביטחון, ולא את הציבור הרחב. מה שצריך לעניין אותם הוא כמה איומים יורטו מתוך סה"כ האיומים ששוגרו. כאן האחוזים נמוכים בהרבה.

"במהלך המבצע שוגרו לעבר ישראל 3,356 רקטות, שמתוכם 119 היו כושלים ונפלו ברצועת עזה (ידיעות אחרונות, 6.8.2014). מתוך 3,237 שהגיעו לשטח ישראל, 587 יורטו על פי הפרסומים ע"י מערכת כיפת ברזל. כלומר יורטו רק כ- 18%מהרקטות שהגיעו לשטח ישראל. בנוסף נורו להערכתנו אל יישובי עוטף עזה בעת המבצע כ- 700 פצמ"רים, שלגביהם אין כיום הגנה.

"לסטטיסטיקה זו יש להוסיף גם את כ-500 הרקטות והפצמ"רים (ביחס משוער של 1:1) שנורו על ישובי עוטף עזה בשבועיים שבטרם המבצע, עם מעט יירוטים מעל אשקלון. אחוזי היירוט של הרקטות ירדו לכ- 15% (מבלי לספור את הפצמ"רים, המהווים כ- 17% מכלל הירי על ישראל).
הצלחה? מוגבלת. בעיקר תורמת להעלאת המורל הציבורי. האם זה מרתיע את החמאס? בספק".

"כיפת ברזל מערכת טובה, אבל אימפוטנטית"

גם יוסי לנגוצקי, מי שנאבק במשך שנים רבות לפתח מערכות טכנולוגיות לחשיפת מנהרות (ועל כך בהמשך), טוען בראיון לאתר Bizportal, כי לכיפת ברזל שני ליקויים – "היא לא מסוגלת להינעל על מטרה אלא רק לאחר מספר שניות וכתוצאה מכך היא לא אפקטיבית ביירוט הרקטות בעוטף עזה. בקטע הזה היא אימפוטנטית לגמרי בישובים שצמודים לגבול. הליקוי השני הוא שכל טיל כיפת ברזל עולה 70- 80 אלף דולר, כאשר כל ירי לייזר עולה 2,000 – 3,000 דולר בלבד והוא יכול ליירט רקטה תוך 2 שניות".

ד"ר דני גולד, מי שעמד בראש תוכנית פיתוח כיפת ברזל, טען בימי מבצע צוק איתן שמדובר במערכת ייחודית בעולם, המסוגלת להתמודד בהצלחה ביירוט רקטות. באשר למחירי היירוט הגבוהים של כיפת ברזל הוא הסביר, כי סך כל היירוטים שביצעה המערכת במבצע צוק איתן מנעו הרס במרכזי אוכלוסיה שעלותו הייתה עלולה להיות הרבה יותר גבוהה ממחיר הפעלת המערכת.

המערכה התת-קרקעית בוויטנאם

את סוגי המנהרות ניתן לחלק לשלושה: מנהרות מסתור, מנהרות תקיפה ומנהרות סחר ואספקה. החמאס משתמש בכל שלושת הסוגים. מנהרות היוו פתרון בהתמודדות כוח חלש מול כוח חזק ממנו בהרבה, אך גם בהתמודדות בין כוחות שקולים, בעיקר לאפשר לכוח הפורץ מהן לפגוע ישירות באויב או בביצוריו. כך היה במרד החשמונאים נגד הרומאים, במלחמת האזרחים האמריקני ובמלחמת העולם הראשונה. אך לשיאן הגיעו המנהרות במלחמת וייטנאם, 1959 – 1975, שבה חפרו אנשי הווייטקונג באזור קן-צ'י קילומטרים רבים של מחילות תת-קרקעיות בשלושה מפלסים עד לעומק של 18 מטרים. אלה שימשו בונקרים למפקדה ולמחסני מזון ותחמושת, כיתות לימוד, חדרי מנוחה וסדנאות לייצור אמצעי לחימה ולשיקום אמצעים שנפגעו. כך הפך אזור קו-צ‘י להיות בסיס לפעילות מבצעית של הווייטקונג נגד צירי תחבורה מרכזיים ונגד יעדים בכל מרחב סייגון.

כדי למנוע את גילויה של מערכת המחילות התת-קרקעיות כתוצאה מפטפוט מקרי של תושבי הכפרים הסמוכים, (קו-צ'י ואחרים) נאכפה משמעת ברזל על הכפריים שחיו באזור. למעשה הם נוצלו כדי להסוות את קיומה של העיר התת-קרקעית. אולם בעיקר נעשה מאמץ עילאי למנוע גישה של מטיילים תמימים, או של סיורים מקריים של צבא דרום-וייטנאם לגילוי המחילות.

היום מהווה חלק מהאזור אתר תיירותי ומדגים יותר מכל את העוצמה הצבאית-אסטרטגית שיש לפעילות המלחמתית התת-קרקעית.

מנהרות חיזבאללה

במלחמת לבנון השנייה ב-2006 נתקל צה"ל לראשונה במנהרות שחפר החיבאללה, שכונו בשם "שמורות טבע". מאז, על פי דיווחים, שידרג והרחיב הארגון את המנהרות, המתפרסות מנהר הליטאני ועד גבול ישראל, והחשש הוא שהן כבר חפרו והגיעו אל מתחת לשטח ישראל. על פי הערכות האיראנים בנו בתוך המנהרות המשודרגות עמדות שיגור רקטות תת-קרקעיות, שהפעלתן יכולה להתבצע גם אוטומטית.

מנהרות צפון קוריאה

הדרום-קוריאניים והאמריקניים המלווים אותם לא מסתירים את חששם ממנהרות התקיפה של צפון קוריאה. על פי הערכה הצפון-קוריאנים חפרו במשך שנים רבות מנהרות תקיפה רחבות ומצויידות היטב, לתוך שטח דרום קוריאה, כדי לנצלן למטרות תקיפת פתע של צבא הצפון לתוך שטח הדרום. עד היום התגלו רק חלק מהמנהרות המאיימות, כל השאר עדיין מוסתר.

מנהרות החמאס

החמאס החל לשמש בטקטיקת המנהרות לפני 20 שנה, כדי להבריח אמצעי לחימה וסחורות מתחת לציר פילדלפי. בשלב מאורח יותר הפכו אותן למנהרות תקיפה כדי לפגוע בחיילי צה"ל שנעו בציר, באמצעות פיצוץ מטענים במנהרות שהם חפרו מתחת. ב-2004 סבל פיקוד הדרום מהצלחות חמאס לפוצץ מנהרות תופת מתחת למוצבים וסיורים בציר פילדלפי לפני 9 וחצי שנים הם הצליחו להרוג 14 חיילים. מאוחר יותר הם הצליחו באמצעות מנהרה שחדרה לשטח ישראל, לפגוע בטנק ישראלי ולחטוף את גלעד שליט, ובפריצה מתוך המנהרות במבצע צוק איתן הם הצליחו בשני מקרים להרוג קצינים וחיילים ישראלים.

ב-2004 התמנה יועץ רמטכ"ל בנושא מנהרות

ב-2004 מינה משה (בוגי) יעלון אז הרמטכ"ל את הגיאולוג ד"ר יוסי לנגוצקי, אבי תגליות הגז בישראל, שהוא גם אל"מ במיל' והיה בעברו מבכירי אמ"ן בצה"ל, לעסוק בהתנדבות, כיועצו לענייני מנהרות, אבל רק בתחום ציר פילדלפי. אבל לנגוצקי התעלם מההגבלה והחל לחפש פתרונות כלליים לבעיה. את הדוח הוא הגיש ב-2005 ליעלון, לדן חלוץ ולמי ששימש אז אלוף פיקוד דרום דן הראל. הדוח כלל הדגיש, כי מדובר באיום אסטרטגי, הציע רעיונות טכניים לפתרון הבעיה והמלצה להקים מינהלה ייעודית לפיתוח המערכות.

בראיון, שפורסם ב-17 ביולי ב- Bizportal, מתח לנגוצקי ביקורת חריפה על מערכת הביטחון בכישלון הטיפול במנהרות. "אני היחיד שצעק לפני שנים בנוגע למנהרות, מדובר באמצעי לואו-טק שמשתמשים בו בצורה פשוטה יחסית, הוא יוצר הרתעה נוראית. "לפני 20 שנה פניתי יחד עם המכון הגיאופיזי, גוף ללא מטרות רווח, למשרד הביטחון והתחננתי שייעזרו בנו, אך במשרד הביטחון כביכול ידעו יותר טוב והתעלמו מאיתנו לגמרי. כשאמרתי שיש 100 מנהרות מתחת לציר פילדלפי בעזה – התנפלו עליי, אמרו שאני מגזים, מדבר שטויות וזורה פאניקה, בסוף היו שם 1,000 מנהרות".

בראיון סיפר לנגוצקי, כי "אמרתי שמדובר בבעיה ארוכת טווח ורבת גזרות, איום לעשרות שנים קדימה לאורך כל גבולות ישראל. הבעיה העיקרית היא לאתר את המנהרות, אמרתי שהכיוון הברור הוא הגיאופיזי. דבר נוסף שאמרתי הוא שמאחר שקצינים מתחלפים כל שנתיים בצה"ל, יש צורך להקים מנהלת קומפקטית שיעבדו בה שנים קדימה וילמדו את הנושא לעומק תוך שימוש במומחים מהאקדמיה. הייתי מוכן לעבוד בהתנדבות שנה שנתיים. תוך כמה ימים הפכתי לאויב מערכת הביטחון. התייחסו אליי כאילו מגיע אדם מבחוץ שחושב שהוא חכם ושאנחנו טיפשים, חטפתי גל של השמצות".

לנגוצקי לא ויתר ובמשך כ-8 שנים כתב עשרות מכתבים לשרי בטחון, לרמטכ"לים ולאלופים, אך המלצותיי לא מומשו. "הפכתי למטרד מבחינתם, למרות שמדובר כאן בדיני נפשות. רק לפני שנתיים-שלוש, לאחר שהופעתי בוועדת ביקורת המדינה, במערכת הביטחון הבינו שהגזימו והתחילו לעשות סדר בדברים והעבירו פרויקט לאלביט מערכות. אלא מה, היא אפקטיבית רק כשיש רעש סביבה, כלומר לא ניתן לגלות מנהרה דוממת ואם המנהרה כבר בשטח ישראל לא ניתן לגלותה".

בראיון בערוץ 10 הדגיש לנגוצקי, כי סכנת מנהרות החיזבאללה קיימת גם בצפון ואם חס וחלילה ההנחה שלו נכונה הם יפרצו לגליל והשתלטו על צמתים מרכזיים ואז יהיה כאוס גדול. בתשובה לשאלה כמה זמן דרוש כדי להפעיל פתרון טכני לבעיה הוא השיב: "תוך לא יותר משנתיים שלוש ניתן להשיג פתרונות סבירים וללכת איתם קדימה".

לאחרונה החלו תושבים בקדש ברנע ליד גבול מצריים להתלונן על רעשים מתחת לקרקע. למקום הביאו את מומחי אלביט מערכות והם קבעו כי בעומק 18 מטר ישנו חלל מתמשך. עתה חופרים במקום כדי לגלות במה מדובר.

מכרז שעדיין לא הניב פרי

לפני יותר מ-10 שנים פרסם המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, מכרז למציאת פתרונות טכנולוגיים לאיתור ופגיעה במנהרות. למכרז ניגשו חברה שנרכשה מאוחר יותר על ידי אלביט מערכות, המכון הגיאופיזי לישראל וחברת הדס, שהיא זו שנבחרה. הניסיונות שלוו על ידי משרד הביטחון נכשלו. לאחרונה נעשה ניסיון נוסף באמצעות באמצעות שיתוף פעולה של כמה חברות למציאת פתרון לאיום המנהרות. ניסיון שהחמיץ את פריצת המחבלים לתוך ישראל מתוך מנהרות החמאס.

ישנן תשובות בקנה

ביומו ה-33 של מבצע צוק איתן, אמר אלוף (מיל') ידידיה יערי, מנכ"ל רפאל, בריאיון ל"פגוש את העיתונות", בערוץ 2, כי "הנשק האסטרטגי של החמאס הוא הרקטות, לא המנהרות – ולזה נתנו תשובה. איום המנהרות הוא איום שהמערכת כולה הכירה אבל לא הכירה את העוצמה, הפריסה וההיקף שלו. אנו עוסקים בזה בכל מיני צורות. זה לא פשוט לגלות מנהרות, אבל זה דבר שאנו הולכים ומוצאים לו פתרון. אנו פועלים למצוא פתרון, ולדעתי זה קרוב".

באשר לאיום הפצמ"רים שפוגעות ללא הרף באזור עוטף עזה הוא אמר, כי ישנה תשובה – בצורת לייזר, "אבל צריך עוד כסף לפיתוח ואני מניח שעכשיו הוא יגיע. יש לכך תשובה ואנו קרובים מאוד".

מערכות לייזר הגנתיות

מטבע הדברים יערי לא פירט מעבר למה שאמר בראיון, אבל ידוע שרפאל שוקדת עתה על פיתוח מערכת לייזר מוצק, כדי לספק פתרון לירי רקטות קצרות טווח ופצמ"רים. אבל כדי להבין במה מדובר יש להשוות בין מערכות הלייזר השונות.

לייזר מצב מוצק – SSL

הפעילות בפיתוח מערכות לייזר מוצק – SSL מתקיימת בארץ ובחברות ובמערכות הבאות, שמאפיין אותן עוצמות חלשות ולרובן גם טיב קרן בינוני (3-4DL):

Northrop Grumman – JHPSSL (Joint High Power SSL)
US Navy – LaWS (Laser Weapon System)
Lockheed Martin – ADAM (Area Defense Anti Munitions)
Boeing – HEL MD (HEL Mobile Demonstrator)
Raytheon – CIWS (Laser Close-in Weapon System)
General Atomic – 24m development program
MBDA – Europe (France, Italy, UK, Germany, Spain, US)

למערכת של נורת'רופ גרומן יש את ההספק הגבוה ביותר שהושג עד כה בלייזר מצב מוצק. אך, הטכנולוגיה שלו עם לוחיות מיושנת ולכן הפרויקט נגנז. אבל המערכת שימשה לניסויים רבים כדי להבין את הפוטנציאל שיש ללייזר מצב מוצק.

החברה המובילה היום בארה"ב בתחום זה היא לוקהיד מרטין, שיש לה לייזר מצב מוצק בהספק של 30 ק"ו ובטיב קרן גבוה. בימים אלה אף יצאה אליה הזמנה מהצבא האמריקאי לפתח בתוך שנתיים לייזר כזה עם הספק של 60 ק"ו.

לייזר מצב מוצק – SSL לא יגיע בעתיד הנראה לעין לעוצמות גבוהות מכ- 100 ק"ו בטיב קרן גבוה, ולכן טווח היירוט שלהן יהיה כ-2 ק"מ – תחליף עתידי אפשרי לוולקן-פלנקס להגנת מטרות נקודה, הגנת כוחות ניידים והן לא יהיו יעילות להגנת ערים ויישובים מאוכלסים. מערכות אלה מאופיינות גם באורך גל קצר של 1 מיקרון ולכן הן בעלות רגישות יתר למזג אוויר וסובלות מבעיית בטיחותית של סכנת עיוורון מהקרן החוזרת.

לייזר כימי

הטכנולוגיה פותחה בשנות ה-70' בארה"ב וישראל:

– NACL – TRW, 400 KW, 1975

– MIRACL – TRW, MW Class, 1982

מקור האנרגיה של הלייזר הכימי הוא בשריפת דלק. זוהי מערכת המגיעה להספקים גבוהים, מסדר גודל של מ"ו, פי 10 ויותר מהפוטנציאל של לייזר מצב מוצק, שפתרה גם את בעיית סילוק החום באמצעות פליטת הגזים ולכן טיב הקרן הוא גבוה, גם בהספקים גבוהים אלה. ישנן שלושה סוגים של לייזר כימי: CO2, 10.6 micron, (סקייגארד) HF / DF, 2.8 / 3.8 micronו- COIL, 1.3 micron.

לעומת לייזר מצב מוצק, היתרונות של מערכת הלייזר הכימי שהוא מספק הספקים מתאימים (סדר גודל של מגהוואט) בטיב קרן גבוה, מבצע יירוט במהירות האור ולכן מהירות האיום וטווח שיגורו – חסרי משמעות, אין בעיית טווח מינימום או טווח מכסימום, האנרגיה שורפת או מפוצצת את האיום, חומר כימי או ביולוגי ברש"ק ישנה תכונותיו ולכן לא יהיה פעיל, המושג "החטאה" אינו קיים, אין תוספת מסה שתיפול ארצה, מחיר ירי כ-2,000 דולר (תלוי בטווח) ויש לה "מחסנית" אין סופית (מיתוג מיידי בין מחסניות מחוברות. כשתי דקות להחלפת מחסנית).

נאוטילוס

הנאוטילוס (THEL), לייזר כימי שפותח בארה"ב בשנים 1996 – 2000, ביוזמה ישראלית ובשיתוף 4 חברות תעשיה ישראליות, כמדגים טכנולוגי וכמערכת מבצעית, שיועדה להצבה במרגליות להגנת קריית שמונה. הספקה כמה מאות קילוואט, הטווח היעיל שלה הוא 3 – 5 ק"מ והיא ביצעה 46 ניסוים מוצלחים, בשנים 2000 – 2004 עם 100 אחוזי הצלחה בפגיעה ב- 28 קטיושות, כולל מטח וירי בהפתעה, 5 פגזי ארטילריה ו-10 פגזי מרגמה, כולל מטח. היום המערכת ארוזה בשדה הניסויים (White Sands), ואינה שמישה".

סקייגארד

מערכת הסקייגארד (Skyguard), המיועדת להיות המבצעית, היא פיתוח ישיר של הנאוטילוס (THEL). תיכון מפורט הוצג לישראל ב- PDR בארה"ב באוגוסט 2005 והמערכת מוכנה לייצור אב-טיפוס סדרתי. זוהי מערכת בעלת הספק מסדר גודל של מגהוואט, עם שטף אנרגיה על המטרה גדול פי 4 – 5 מהנאוטילוס והיא קטנה ממנה פי 4. הטווח היעיל שלה הוא כ- 10 ק"מ (15 ק"מ בשילוב אופטיקה אדפטיבית), זמן יירוט מטרה: 1 – 3 שניות וזמן המעבר למטרה חדשה: 1 – 2 שניות והמערכת מיועדת לפעול נגד רקטות, פצצות מרגמה, פגזי ארטילריה, חימוש אוויר-קרקע, טילי שיוט, מל"טים, מטוסים, טילים בליסטיים קצרי טווח וטילי נ"ט".

למה לא נבחרה סקאיגארד

בראיון ב-2012 לעיתון הארץ אמר עוזי רובין, לשעבר ראש מנהלת חומה, כי "היה מוצדק לא ללכת על לייזר. טכנולוגיית הלייזר הכימי מנטרלת את הטיל באמצעות חימומו במשך כמה שניות, לכן היא יכולה לתקוף טיל אחד בלבד. כשנורה מטח טילים, היא לא מסוגלת לפגוע בכולם, אלא אם ממקמים כמה סוללות יחד. מחיר הקרן נמוך, אולם מחיר התותח גבוה – כך שהמערכת יקרה. אין דבר כזה מחיר סגור לפרויקט בפיתוח. מהניסיון של מערכת הביטחון, המחיר עולה ככל שהפיתוח מתקדם. לו ישראל היתה בוחרת בסקייגארד, היא היתה מקבלת טכנולוגיה אמריקאית סגורה, שאסור לפתוח אותה, וכל תקלה או תחזוקה מצריכה הטסת מומחים אמריקאים לישראל, או שיגור המערכת לארה"ב. בסופו של דבר, חוסר העניין הישראלי והאמריקאי בטכנולוגיה הוביל לסגירת הפרויקט בארה"ב".

עוד ציין רובין, כי "כשחשבו על ההצטיידות בכיפת ברזל חשבו גם על הצורך להגן על יישובים עירוניים גדולים, לא רק על עוטף עזה. ההצטיידות בכיפת ברזל הייתה תשובה טובה לכיסוי שטחים עירוניים רחבים, לעומת החלופות האחרות".

ד"ר עמיחי אומר בתגובה, כי "מחיר מערכת סקייגארד בלבד (התותח בלשונו של רובין) הוא כ-30 מיליון דולר ואילו מחיר מערכת כיפת ברזל ללא הטילים הוא כ-50 מיליון דולר ולכן הפעלת מערכת סקייגארד זולה בהרבה ממערכת כיפת ברזל, כי מחיר כל טיל טמי"ר הוא כ-100 אלף דולר, לעומת ירי של קרן לייזר הוא כ-2,000 דולר, תלוי בטווח. באשר ליירוט מטחי רקטות, גם בתחום זה יש לקרן הלייזר יתרון, היות והיא מסוגלת לדלג בתוך 1 – 2 שניות מרקטה לרקטה וליירטם".

ראש מפאת תמך בלייזר

יתרה מכך, ב-2006 בקשותיו של משרד הביטחון, כאשר חזרו הקסאמים לכותרות, לבחון מערכות יירוט עם טכנולוגיות נוספות מלבד הלייזר, נתקלו בספקנות רבה אצל איציק בן ישראל, אז ראש מפא"ת. בראיון ליועז הנדל ב-29.12.2006, במקור ראשון הוא פסק: "צריך להכיר את הבעיות הבסיסיות ביירוט רקטות קצרות טווח. אין סיכוי של ממש שהפתרונות הללו יוכלו לספק מענה אמיתי, אלא אם כן מדובר בטילים ארוכי טווח".

בעיתון הוסבר אז, שעל פי בן ישראל, קיימות שתי בעיות עיקריות בכל אותם פתרונות שהוצגו במשרד הביטחון: הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר – הטווח המצומצם בין מקום השיגור למקום הפגיעה מותיר מעט מאוד זמן כדי לבצע פעולות יירוט סטנדרטיות הדורשות איתור של מקום יציאת הטיל, איתור הטיל בשעת מעופו הכוונה ופגיעה. זאת מבלי לקחת בחשבון ירי של שתי רקטות קסאם במקביל על אזורים שונים. הבעיה השנייה היא מחיר הירי. המערכות הסטנדרטיות ליירוט רקטות בעזרת טילים מבזבזות סכומים עצומים בכל יירוט. מחירו של טיל מיירט יכול להגיע למאה אלף דולר.

"שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר" הסביר אז בן ישראל, "מהירות הקליע בנאוטילוס היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות ומיד מוכנה למטרה נוספת. בעיית הטווח הקצר נעלמת והמערכת מאפשרת הפעלות רצופות בזו אחר זו. גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור – מחיר היירוט של רקטת קסאם הוא מחיר האנרגיה שמושקעת ביצירת קרן הלייזר, משהו סביב אלף דולר".

מדוע אם כך החליטו במשרד הביטחון לעצור את פרויקט הלייזר הכימי ולהשאיר את יישובי עוטף עזה חשופים לירי רקטות קצרות טווח ופצמ"רים, לא ברור, כפי שלא ברור מדוע במשך יותר מעשור לא מצאו פתרון טכנולוגי לאיום מנהרות התופת.