הצרה של המלחמה, כל מלחמה, היא שיש בה שני צדדים. הכל היה הרבה יותר פשוט אילו היה בה רק צד אחד. הצד שלנו, כמובן.

אתה מתכנן תוכנית נהדרת. אתה מכין את הכול לקראתה. אתה מתאמן, עד שהכול מושלם ממש.
ואז מתחילה המלחמה, ואתה מגלה להפתעתך הגמורה שיש גם צד שני, שגם לו יש תכנית שלמה, שהוא הכין לקראתה את הכול ואף התאמן כראוי.

כאשר נפגשות שתי התוכניות, הכול משתבש. שתי התכניות קורסות. אינך יודע מה עומד לקרות. איך להמשיך. אתה עושה דברים שלא התכוננת להם. וכאשר זה מספיק לך ואתה רוצה לצאת, אתה לא יודע איך. קשה יותר לסיים מלחמה מאשר להתחיל במלחמה, בייחוד כששני הצדדים צריכים להכריז על ניצחון.

עכשיו הגענו לנקודה זו.

איך זה התחיל? תלוי איפה אתה רוצה להתחיל. כמו בכל מקום, כל אירוע בעזה הוא תגובה על אירוע אחר. אתה עושה משהו מפני שהצד השני עשה משהו. והוא עשה את זה מפני שאתה עשית משהו קודם לכן. אתה יכול לפרום את החבילה עד שאתה מגיע לראשית ההיסטוריה. או לפחות עד לשמשון הגיבור.

שמשון, כזכור, נלכד ("נחטף"?) על-ידי הפלשתים, שניקרו את עיניו והביאו אותו לעזה. שם הוא התאבד על-ידי כך שמוטט המקדש על ראשו ועל ראש הסרנים ועל הקהל, כשהוא קורא: "תמות נפשי עם פלשתים".

אם זה רחוק מדי, בואו נחזור לתחילת הכיבוש הנוכחי, ב-1967.

(לפני כן היה כיבוש נשכח. כאשר כבשה ישראל את רצועת-עזה ואת כל חצי-האי סיני במהלך מלחמת "קדש" ב-1956, הכריז דוד בן-גוריון על "מלכות ישראל השלישית". אבל כעבור ימים מעטים הודיע, בקול שבור שהבטיח לנשיא אייזנהואר להחזיר את כל השטחים שכבשנו. מפלגות ישראליות אחדות הפצירו בבן-גוריון להשאיר בידינו לפחות את רצועה עזה, אבל הוא סירב בתוקף. הוא לא רצה להוסיף עוד מאות אלפי ערבים לאוכלוסיית ישראל).

אחד מידידיי הזכיר לי מאמר שכתבתי פחות משנתיים אחרי מלחמת ששת-הימים, שבה שוב כבשנו את עזה. גיליתי אז ששני פועלים ערבים שעבדו בסלילת כביש, האחד מחברון והאחר מעזה, ושעשו את אותה העבודה בדיוק, קיבלו שכר שונה. האיש מעזה קיבל הרבה פחות.

מכיוון שהייתי אז חבר-כנסת, חקרתי לפשר העניין. פקיד בכיר הסביר לי שזוהי מדיניות קבועה. המטרה הייתה לגרום לערבים לנטוש את רצועת עזה ולעבור לגדה המערבית (או לכל מקום אחר), כדי לפזר את 400 אלף התושבים של עזה, שרובם היו פליטים מישראל. נראה שזה לא כל כך הצליח. עובדה, עכשיו חיים שם כ-1.8 מיליון ערבים.

באותו מאמר מלפני 45 שנה הזהרתי: "(אם נמשיך כך) אנו נעמוד בפני הברירה הנוראה: להבליג מול טרור שיתפשט בכל רחבי הארץ, או לנקוט פעולות גמול ודיכוי אשר אכזריותן תשחית את נפשנו ותקומם נגדנו את העולם כולו… עלינו להבין זאת היום – ל פ נ י שנוצר שם מעגל הקסמים, כי לאחר מכן יהיה זה מאוחר מדי." זה הופיע ב"העולם הזה" ב-26 בפברואר, 1969.

אני מזכיר את זה לא (רק) כדי להתפאר, אלא כדי להראות שכול אדם סביר יכול היה לצפות מראש את מה שקורה עכשיו.

עזה הייתה זקוקה להרבה זמן כדי להגיע לנקודה זו.

אני זוכר ערב באמצע שנות ה-90. הוזמנתי לוועידה פלסטינית (על בעיית האסירים) שארכה ימים אחדים. מארחינו הזמינו אותנו – רחל ואותי – לשהות ימים אחדים במלון על שפת הים. עזה הייתה מקום נחמד. מאוחר בערב טיילנו לבדנו בשדרה המרכזית בעיר. פה ושם שוחחנו עם אנשים שידעו שאנחנו ישראלים. היינו מאושרים.

אני גם זוכר את היום שבו נסוג צה"ל מרוב הרצועה. ליד העיר עזה עמד מגדל שמירה ענק, בגובה של מספר קומות, כך ש”החיילים יכלו להסתכל דרך כל חלון בעיר". אחרי שהחיילים נעלמו, טיפסתי לראש המגדל ועברתי על פני עשרות ילדים צוהלים שעלו וירדו במדרגות הברזל, כמו המלאכים בסולם יעקוב. היינו שוב מאושרים. עכשיו הילדים של אז הם, מן הסתם, לוחמי חמאס.

בעת ההיא חזר ארצה יאסר ערפאת, שמשפחתו באה מרצועת עזה, והקים את מטהו בעזה. נבנה נמל-תעופה יפהפה. תוכנן נמל גדול.

(חברה הולנדית גדולה שמומחיותה בבניית נמלים פנתה אלי בצורה דיסקרטית וביקשה ממני לנצל את יחסי הידידותיים עם ערפאת כדי שתזכה במכרז. רמזו על תשורה נדיבה בשבילי. סירבתי באדיבות. בכל שנות היכרותי עם ערפאת מעולם לא ביקשתי ממנו דבר. נדמה לי שזה היה בסיס הידידות המוזרה למדי ששררה בינינו.)

הנמל לא נבנה מעולם. אילו נבנה, הייתה עזה הופכת למרכז מסחרי הומה. רמת המחייה הייתה מזנקת באופן תלול. נטיית התושבים לבחור בתנועה אסלאמית רדיקלית הייתה פוחתת.

מדוע זה לא קרה? ישראל סירבה להתיר את בניית הנמל. בניגוד להתחייבות מפורשת בהסכם אוסלו משנת 1993, ישראל ניתקה כל קשר בין הרצועה והגדה. המטרה הייתה למנוע כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בת-קיום.

נכון, ראש-הממשלה אריאל שרון פינה יותר מתריסר התנחלויות ברצועה, שהפכו למעמסה על צה"ל. עכשיו זוהי אחת הסיסמאות השגורות במקומותינו: "החזרנו להם את כל רצועת-עזה, ומה קיבלנו בחזרה? קסאמים!" ומכאן: אסור להחזיר להם את הגדה המערבית.

אבל שרון לא החזיר את הרצועה לרשות הפלסטינית או לכל גוף פלסטיני אחר. אנחנו דוגלים באופן כפייתי ב"צעדים חד-צדדיים". צה"ל פשוט נסוג, עזה נותרה בלי ממשלה, בלי הסכם בין הצדדים. תוהו ובוהו.

הרצועה שקעה במצוקה. בבחירות הפלסטיניות ב-2006, בפיקוחו של הנשיא-לשעבר ג'ימי קרטר, נתנו תושבי עזה – כמו תושבי הגדה – רוב יחסי למפלגת חמאס. כאשר שללו מחמאס את השלטון, הוא נטל אותו בעזה בכוח. הציבור המקומי מחא לו כף.

ממשלת ישראל הגיבה בהטלת מצור. ניתן להכניס רק כמויות מוגבלות של סחורות מסוימות, ורק באישור השלטונות שניתן ונשלל באופן שרירותי. סנטור אמריקאי עורר מהומה כאשר נודע לו שפסטה נחשבת לחומר אסטרטגי ולא ניתן לה להיכנס. ובכיוון ההפוך – למעשה לא ניתן להוציא מהרצועה שום דבר. זה היה די מוזר, מכיוון שמבחינה "ביטחונית" הרי אין חשש מפני הברחת אמצעי-לחימה החוצה. האמת היא שהמצור נועד לחנוק את הרצועה. ואכן, האבטלה הגיעה כמעט ל-60%.

אורכה של הרצועה כ-40 ק"מ ורוחבה הממוצע כ-10 ק"מ. היא גובלת בישראל מצפון וממזרח, וגם במערב נשלט הים על-ידי חיל-הים הישראלי. מדרום שוכנת מצרים, שבראשה עומד עכשיו רודן אנטי-אסלאמי אכזרי, בעל ברית של ישראל. כפי שאומרת הסיסמה: "עזה היא בית הסוהר הגדול ביותר בעולם".

שני הצדדים מכריזים עכשיו שמטרתם היא לשים קץ למצב הזה. אבל הם מתכוונים לשני דברים שונים לגמרי.

הצד הישראלי רוצה שהמצור ימשיך להתקיים, אם כי בצורה יותר מתונה. אפשר יהיה להכניס פסטה וסחורות דומות, כמובן תחת פיקוח קפדני. לא יהיה נמל תעופה. לא יהיה נמל ים. יש למנוע הצטיידות מחודשת של חמאס באמצעי לחימה.

הצד הפלסטיני רוצה בהסרת המצור אחת ולתמיד, גם באופן רשמי. הם רוצים בנמל ובנמל תעופה. לא אכפת להם שיהיה שם פיקוח מטעם מוסד בינלאומי או מטעם הרשות הפלסטינית שבהנהלת אבו מאזן.

איך לרבע את המעגל, בייחוד כאשר ה"מתווך" הוא הרודן המצרי, הפועל כסוכן של ישראל? אות הזמן הוא שארצות-הברית נעלמה לגמרי ממלאכת התיווך. אחרי הניסיונות הכושלים של ג'ון קרי כמתווך, אמריקה מבוזה בכל המרחב.

ישראל אינה יכולה "למוטט" את חמאס, כפי שתובעים הפוליטיקאים הכמעט פשיסטים שלנו, שיושבים גם בממשלה. הם גם לא רוצים בזה באמת. אם חמאס "יתמוטט", יהיה צורך להעביר את כל הרצועה לידי הרשות הפלסטינית (כלומר פת"ח). פירוש הדבר שהרצועה והגדה תהיינה שוב מאוחדות, אחרי כל המאמצים הכבירים שהשקיעה ישראל כדי להפריד ביניהן. ממש לא טוב.

אם יישאר חמאס בשלטון בעזה, ישראל לא תוכל להרשות ל"ארגון טרור" לשגשג. ההקלות במצור תהיינה קלות, אם בכלל. האוכלוסייה תחבק את חמאס עוד יותר ותחלום על נקמה בישראל על החורבן הנורא שגרמה במלחמה זו. המלחמה הבאה תחכה מעבר לפינה – והרי כמעט כל הישראלים מאמינים בזה ממילא.

בסוף נגיע לאותו המקום שבו היינו מלכתחילה.

– לא ייתכן פיתרון אמיתי לעזה בלי פיתרון אמיתי לפלסטין.

– המצור  צריך להסתיים, תוך התחשבות בצרכי הביטחון של שני הצדדים.

– רצועת עזה והגדה המערבית (עם ירושלים המזרחית) צריכות להתאחד מחדש.

– יש לפתוח  את ארבעת המעברים הבטוחים בין שני השטחים, כפי שהובטח בהסכם אוסלו.

– צריכות להתקיים הבחירות הפלסטיניות שזמנן חלף מזמן, הן לנשיאות והן לפרלמנט, והממשלה החדשה שתקום צריכה להתקבל על-ידי כל הסיעות הפלסטיניות ולזכות בהכרת כל מדינות העולם, ובכלל זה ישראל וארצות הברית.

– צריך להיפתח משא-ומתן רציני לשלום, המבוסס על פיתרון שתי-המדינות, והוא צריך להסתיים תוך זמן סביר.

– חמאס צריך להתחייב רשמית לקבל את הסכם השלום שיושג במשא-ומתן זה.

– צרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל צריכים לבוא על סיפוקם.

– נמל עזה צריך להיפתח ולאפשר לרצועה – ולכל מדינת פלסטין – לייבא ולייצא  סחורות.

אין טעם "לפתור" אחת מהבעיות האלה בנפרד. יש לפתור את כולן ביחד. ניתן לפתור את כולן ביחד.

אלא אם כן אנחנו רוצים להסתובב שוב ושוב, מ"סבב" אחד ל"סבב" הבא אחריו, בלי תקווה ובלי גאולה.

"אנחנו", הישראלים והפלסטינים, הכלואים בחיבוק המלחמה לנצח נצחים.

או שנעשה מה שעשה שמשון הגיבור: נתאבד.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]