אנשים רבים מדברים על געגועיהם לקרבה, משתוקקים אליה, מייחלים וחולמים לממשה. האפשרות להתקרב תמיד קיימת, אבל בפועל אנו בוחרים לברוח מהקרבה כמו מאש תופת. הקרבה דורשת למידה. אם לא למדנו לקבל אותה, לא נצליח ליהנות מפירותיה המתוקים.

אי שם, החיים בטח טובים יותר (מקור: FreeDigitalPhotos.net)

ההתקרבות היא אמנות נרכשת. יש ללמוד אותה אט אט. זו למידה מודעת, המבקשת מאיתנו התמסרות. עלינו לבחור בה ולהתמיד. אם לא נתאמץ ולא נתמודד עם קשיי ההתקרבות נמשיך להתגעגע אל הקרבה, נשהה בה לזמנים קצרצרים בלבד, ונברח מפניה שוב ושוב.

הבריחה מן הקרבה היא פעולה אוטומטית. כל אחד מאתנו פיתח בשחר ילדותו, ושכלל עם השנים, את דרכי הבריחה. פעולה אוטומטית זו באה להגן עלינו מפני הקרבה הנחשקת/מרתיעה. קשה מאד לפצח את קוד האוטומט של הבריחה, כי הוא מערך הגנתי הנסתר מעינינו, ולכן, כמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנו. לא אחטא אם אומר, שאמנות ההתקרבות היא הלמידה הכי קשה עלי אדמות.

הקרב על הקרבה

השפה העברית בחרה באותן אותיות שורש ל"קרב" – שהוא שיא ביטויו של הפחד, ול"קרבה" – שהיא שיא ביטויה של האהבה. אך בעוד המילה קרב היא זכרית, המילה קרבה היא נקבית. כי הקרב מבטא את הבריחה, המאפיינת את האנרגיה הזכרית, הפועלת מבפנים החוצה. הקרבה מאפיינת את האנרגיה הנקבית, אשר פעולתה מכוונת פנימה, אל העומקים, אל החיבור.

הקרבה מותנית בכך שנסכים להלך בקרבת "קרביו הכואבים" של האחר, עם "הקרביים הכואבים" שלנו, מבלי להיפגע ממנו, או לפגוע בו. המילה קרביים מבוססת אף היא על אותיות השורש – ק.ר.ב. קשה לנו מאד להלך בקרבה לאחר, בגלל הכאב הטמון בקרביו, הדומה לכאב הטמון בקרבינו. אוטומטית אנו רוצים לברוח מהכאב ומהפחד של הזולת, כמו מן הכאב והפחד שלנו עצמנו. אנו מבקשים לחסל את הכאב במחי יד, בבוז, בשאט נפש, ברוגז, באימה. אנו מפחדים שכאבו של האחר יפיל אותנו אל הכאב הפרטי שלנו. אנו שונאים לחשוף את כאבנו בפני האחר, שמא הכאב שלנו יעורר את פחדיו של האחר מן הכאב שלנו ושלו, והוא יפגע בנו. הבריחה של אדם מן הקרבה לעצמו, או מהקרבה לאחר, היא אותה בריחה. מי שאינו מסוגל להתקרב אל "קרביו" שלו, לא מסוגל להתקרב אל "קרביו" של האחר. הוא גם לא מסוגל לתת רשות לאיש להתקרב אליו.

הפנטזיה על גן עדן (מקור: FreeDigitalPhotos.net)

העוצמה הרוחנית של אדם נמדדת ביכולתו להלך בשדות הכאב של עצמו

בקרבינו (כלומר, בעצבי המעיים שלנו) מהלכים להם הכאבים הרגשיים הגדולים ביותר שלנו. יש בנו תדיר חרדה עמוקה מן הכאב האימתני השוכן במעמקי הבטן שלנו. לרוב איננו מרגישים את החרדה כחרדה. היא לובשת אינספור צורות ביטוי. אינספור צורות בריחה – כמו אכילת יתר, עישון, עיסוקים אובססיביים וכדומה. חרדה זו נובעת מהמחשבה שעוצמת הכאב הטמון בנו כה גדולה – עוצמה העלולה לגרום לנו שנשתגע, או נמות, אם נחווה אותה. העוצמה הרוחנית של אדם נמדדת ביכולת שלו להלך בשדות הכאב של עצמו, מבלי לברוח. בהליכה זו תלויה היכולת שלנו לממש את העצמיות שלנו.

בחברה האנושית, בגלל היותה זכרית במהותה, מהללים את מי שחי מתוך הדחקה והתעלמות מן הכאב או מן הפחד. החברה שלנו מעריצה את מי שמצליח להעלים את אבלו כאילו לא היה, וקושרת כתרים ומעניקה מדליות לאלו שמתעלמים מפחדיהם. הבריחה לא תמיד ניכרת כבריחה. יש הבורחים לעשייה הרסנית, אך לפעמים דווקא לעשייה אלטרואיסטית, מלאה בכוונות טובות. הבריחה היא לא בהכרח עשייה אגואיסטית, או אפלולית, זו יכולה להיות עשייה חברתית מוערכת.

אנו חיים בחברה זכרית שמאז ומעולם עודדה את הבריחה מן הכאב הפנימי – כאב, שבדיעבד מתברר שאי אפשר לברוח ממנו. החברה שלנו בורחת מהכאב, אך הוא בתחכומו משליך את עצמו היישר מן הלא-מודע אל עולם המציאות. אנו חיים תדיר בעולם של קרבות הישרדות אישיים וקרבות בין קבוצות ומדינות. מלחמות אלו, בסופו של דבר, מביאות אותנו למפגש הנורא עם הפחדים הקמאיים ועם כאב האובדן, מהם ברחנו.

הנשמה חפצה לחיות ללא נטל הגוף

מהו אותו כאב רגשי אדיר ממדים, השוכן במעיי בן האנוש? מהו אותו אוקיינוס של כאב, אותו אנו כה מפחדים לפגוש?

המעיים שלנו נושאות בקרבן כאב הנובע מהתנשאותה של "רוחנו החופשית", שכביכול הוענשה לחיות בגוף. המעיים עמלות יום יום על עיכול המזון והפיכתו מחומר לאנרגיה זמינה. זו עבודה קשה, אך כל כך לא מוערכת. המעיים שלנו זועקות את העובדה שהנשמה אינה מקבלת אותם ואת פעולתם הסיזיפית. הנשמה חפצה לחיות ללא נטל הגוף. היא משתוקקת לברוח מכאן. היא אינה מקבלת את עובדת היותה כאן. היא מאמינה שהיא משועבדת לחומר בעל כוחה, שהיא אנוסה לחיות עמו בזוגיות בלתי סבירה. הנשמה שלנו חיה מתוך אשליית עליונות. היא בזה לגוף הנחות והגס (על פי תפישתה) ולמעיים במיוחד, כמייצגות הראשיות של גסותו. היא בזה לחוקי היסוד של כדור הארץ ומאמינה שהיא טובה מכדי להיות כאן. הזוגיות שבינה לבין הגוף בלתי נסבלת עליה – והיא מסרבת בכל תוקף לומר "אני כאן".

הלידה לעולם העשייה האחראית היא כאב רגשי בלתי נסבל עבורנו. המעבר מן הגוף העוּבָּרי – שמקבל את הכול מן המוכן, ללא הכרח לעבוד כדי לשרוד – לגוף שצריך לעמול קשה על כל יחידת אנרגיה, שתתחזק אותו, הוא בלתי נסבל עלינו. העובדה שאנו צריכים להוציא לחם מן האדמה, בזעת אפינו, במקום שהאדמה, כאם, תעניק לנו את כוחה ישירות ובחינם, מעצם היותנו בניה, מכאיבה לנו כאב שאינו נסבל עלינו. ילד אהוב מקבל מתנות. הוא לא צריך לעמול כדי לזכות באהבת אמו.

"נפילת האדם": אדם וחווה אוכלים את פרי עץ הדעת – (לוקאס קראנך האב, מהמאה השש עשרה)

אדם יכול לחבר בין נשמתו וגופו רק כשהוא מוותר על תפיסת הקורבן שבו

 רק אדם שמקבל באהבה שלמה את עובדת היותו בן אנוש בוגר – כלומר, שהוא מכלכל את עצמו בשמחה, מתוך אהבת עצמו ואהבת חייו – יכול לראות בחיים שמחה ויופי, ולא כאב וסבל. רק אדם שמרגיש שרעיון החיים בגוף מקובל עליו, וכל חוקי האדמה מקובלים עליו, יכול להתקרב לעצמו ללא כאב. אדם יכול לחבר בין נשמתו וגופו רק כשהוא מוותר על התפיסה שהוא קורבן של החיים, שהוא תוצר לא רצוי של אנשים לא מאושרים, שהביאו אותו לעולם, בו אין אפשרות לאושר, אלא רק לסבל הנובע ממלחמת קיום בלתי פוסקת.

אנו נושאים בתוכנו כאב נורא כל עוד אנו מצויים באשליה שיש מקום אחר, טוב יותר; שאי-שם יש "גן עדן" של יופי ותום, שבו החיים טובים יותר והאנשים טובים יותר; שיש אימא טובה יותר; בנזוג מוצלח יותר; אהבה גדולה יותר; בית טוב יותר; ארץ טובה יותר וכו'.

חיים המבוססים על העובדה שאני נמצא כאן, במציאות חיי, רק באופן זמני, ויש מקום אחר טוב יותר אליו אגיע מתישהו, גורמים לכך שאיני מתחבר לחיי, למקומי ולסובביי. כשאיני מחויב רגשית למציאות שלי, איני יכול לחיות בשמחה. כל רגע בו נדמה לנו שטוב יותר במקום אחר, מחזק עוד יותר את תחושת הכאב שנובעת מאי ההסכמה להיות כאן.

פנטזיה על גן עדן

אנו מהלכים בעולם כשראשנו מלא בסיפורים פנטסטיים על גן עדן (שהיה פעם, או שיהיה בעתיד)   שאליו אנו כה משתוקקים לחזור, או להגיע. אנו לא מצליחים לראות את השקט השורר מעבר לכאב של הגירוש מן הרחם. החיים שלנו הופכים להיות חיי גירוש. אנו מלאי אכזבה וזעם אין-אונים – יאוש, הנובע מאובדן הזכות. באחת נלקח מאיתנו הטוב ללא השב. אנו נושאים הענשה עצמית ואשמה על חטא שמעולם לא עשינו – כאילו גורשנו מן הטוב בגלל משהו רע שעשינו.

היכולת להתגבר על הלידה ותוצאותיה, על תחושת הגירוש והאינוס, היא הדרך היחידה לחיות כאן באושר. אבל זה אומר להתקרב אל הבפנים הכואב, הזועם, המיואש, חסר האונים, המבועת, שלנו עצמנו ושל האחרים. זה אומר לוותר על הרצון לברוח. להתגבר על הפחד משממון, מכאב, מריק, מן התחושה שאני נתון בכלא. לוותר על האמונה שהחופש מצוי מחוץ למסגרת חיי. רק ההסכמה להבין שהחופש מצוי בפנים והוא כאן ולא שם – היא שתשחרר אותנו מאימת כאבינו.

כשאנו חיים בזוגיות, ואפילו זוגיות ארוכת שנים, כל אחד מבני הזוג שומר לעצמו עולמות שלמים נעולים. אנו לא משתפים את מי שאנו חולקים עמו את החיים בצפונות ליבנו, בצפונות מחשבותינו, או בצפונות מכאובנו. אנו שומרים עליהם כמו על נכסים יקרי ערך; אורזים אותם במזוודה של נווד נצחי, ומקווים שיום אחד נמצא לנו מקום בטוח אצל מישהו שיסכים לקבל אותנו בשלמות. בינתיים אנו נמקים בבדידותנו.

אי אפשר להיות מאושרים בעולמנו, אם איננו מוכנים להלך עמוק בתוך תופת הכאב שתודעתנו מכילה. רק שהייה אמיצה בים הכאב, משחררת אותנו בסופו של יום לחיות בקרבה עצמית, ובקרבה לאחר, שפירושם – אהבה.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות"