Skip to content

דיכאון: איך אפשר לרצות למות כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות

כשאתה שרוי בדיכאון, כל יום הוא מלחמת הישרדות. גם כשמבינים שזה מצב זמני שיעבור, המאבק הקשה הוא להצליח לעבור את היום. הדיכאון שאני סבלתי ממנו הגיע בעקבות לידה. קרה לי הדבר הכי משמח בחיי, והרגשתי הכי נורא שהרגשתי אי פעם. כדור לבן קטן עשה בסוף את ההבדל

דיכאון: איך אפשר לרצות למות כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות

כשאתה שרוי בדיכאון, כל יום הוא מלחמת הישרדות. גם כשמבינים שזה מצב זמני שיעבור, המאבק הקשה הוא להצליח לעבור את היום. הדיכאון שאני סבלתי ממנו הגיע בעקבות לידה. קרה לי הדבר הכי משמח בחיי, והרגשתי הכי נורא שהרגשתי אי פעם. כדור לבן קטן עשה בסוף את ההבדל

הזעקה - אדוורד מונק - 1893
(הזעקה מאת אדוורד מונק - 1893)

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על דיכאון. דווקא מותו של רובין ויליאמס המוכשר מביא אותי לכך, בסופו של דבר. אני משתדלת לכתוב טורים לא ארוכים, משעשעים ולא מכבידים. לא הפעם. אני כן מבטיחה, לעומת זאת, סוף אופטימי.

 דיכאון הוא מחלה קשה. יש אנשים עם דיכאון שהיו מעדיפים אפילו סרטן על פניו. לפחות בסרטן אפשר לכרות משהו, להסיר את האיבר הפגוע, הם אומרים. 

חשוב לי לחלוק קצת מהתחושות של מי שחוותה דיכאון, כדי שמי שזכה לא לפגוש אותו באופן אישי על בשרו יוכל אולי להבין. אפילו קצת. 

כשהייתי צעירה יותר, מישהי שהכרתי תלתה את עצמה.

זוכרת אותה בתקופה של לפני. לא ידעתי עליה הרבה, אבל ידעתי שהיא מוכשרת וידעתי שאני אוהבת אותה. זוכרת שהיא דיברה על הרצון למות, ועבורי זה היה בלתי נתפש. הייתי בת עשרים, ולא הבנתי איך אפשר לרצות למות כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות.

אז אולי היום הספציפי היה מחורבן ונוראי, אולי הוא מעציב וקשה, אולי בודד ומבאס – אבל תמיד יש את מחר.

אחד הפחדים הגדולים ביותר הוא המחר עצמו

מה שהבנתי, רק שנים מאוחר יותר, הוא שאחד הפחדים הגדולים ביותר בדיכאון הוא המחר עצמו. כששקעתי לתהומות הדיכאון במלוא עוצמתו, חרדתי מפני בוא הבוקר. לא ידעתי כיצד אצליח להעביר את היום.

כשאתה שרוי בדיכאון, כל יום הוא מלחמת הישרדות בפני עצמה. גם כשמבינים שזה מצב זמני שיעבור, המאבק הקשה הוא להצליח לעבור את היום. פתאום כל הדברים, הקטנים כגדולים, שאתה נהנה מהם בימים כתיקונם, נראים לך סרי טעם. אתה מאבד בהם עניין. ובאופן טבעי, כשאתה לא מוצא עניין בכלום – הימים יכולים להראות ארוכים וקשים במיוחד.

תחושות הבדידות בדיכאון חזקות במיוחד. זוכרת שממש פחדתי להישאר לבד. לא מחשש שאפגע בעצמי. לשם, לשמחתי, לא הגעתי, אבל מהתחושה שכשאני לבד הזמן יעמוד, ורק המחשבות שלי ירוצו.

הגוף מרגיש חסר אנרגיות והראש עובד שעות נוספות. הכל נראה רע. והציפורים והשמש… ממש לא מעניינות.

אחד הדברים שעוזרים בזמנים כאלה הוא חברת אנשים. בעיקר כאלה שאוהבים אותך ומצליחים להכיל אותך במצב הזה.

לא הייתי נחמדה, לא אופטימית ולא חייכנית. בכיתי כמעט כל הזמן.

צריך מאוד לאהוב אותך כנראה בשביל להיות שם, ולמזלי, במקרה שלי, הייתי מוקפת משפחה וחברים אוהבים.

 הסתובבתי איתו בעגלה, בוכה ברחוב

 הדיכאון שאני סבלתי ממנו הגיע בעקבות לידה. קרה לי הדבר הכי משמח בחיי, והרגשתי הכי נורא שהרגשתי אי פעם. זה לא היה מראה יפה. זה גרם לי להרגיש שאני אמא לא טובה ושמסכן הילד שנולד לי.

הסתובבתי איתו בעגלה בוכה ברחוב, ולא ידעתי. לא ידעתי איך אסתדר. לא ידעתי איך אשלח אותו לגן כשאצטרך לחזור לעבודה ואיך נתקיים מהמשכורת הנמוכה. לא ידעתי איך נסתדר בדירת חדר קטנה ואיפה יוכל לזחול. לא ידעתי מה אצליח להכין לו לאכול (לא-בשלנית שכמוני). ובנוסף לכל, גם לא הצלחתי להניק אותו. ארבעה חודשים, כמה פעמים ביום, במעט הזמן שהיה לי לישון בין ההאכלות, שאבתי חלב במשאבה מכאיבה ורועשת, כדי להרגיש שאני לפחות מנסה להיות אמא טובה. 

אהבתי אותו מהתחלה. מאוד. שרתי לו וחיבקתי אותו ונישקתי אותו המון, אבל פחדתי להישאר איתו לבד. זוכרת את ההצטנפות שלי במיטה כשהיה נרדם והחרדה מכל תזוזה שלו לפני שהיה מתעורר שוב. זוכרת את הצליל של המוצץ נופל לו מהפה ויודעת שיתחיל עכשיו בכי ושוב אצטרך לעמוד ולקפוץ ולעשות אקרובטיקות בשביל שירגע. לשכב הוא לא ייתן לי.

זוכרת תחינות שקטות שלי כלפיו כשאני מותשת נפשית ופיזית: ״בבקשה תירדם״, או ״בבקשה תישן עוד קצת״. והיו גם תחינות קולניות יותר וחסרות סבלנות: ״די״, ״בבקשה תפסיק לבכות״, ״די״, ״די״, ״די״.

מתפללת שבבוקר, כשהוא יתעורר, תופיע הפיה הטובה

מובן שהרגשתי נורא עם עצמי, שלכך אני מייחלת, והתייסרתי מכל גילוי של עצבים וחוסר סבלנות מצדי. במיוחד כשיש אמהות שמספרות לך שהן רק מחכות שהילד יתעורר, כי התגעגעו אליו כשישן. ואני… אני מתפללת שבבוקר, כשהוא יתעורר, תופיע הפיה הטובה (אחותי הגדולה), תרים אותו מעליי ותיקח אותו לכמה שעות, כדי שאוכל לבכות בשקט על כמה שאני נוראית.

הוא תמים וטהור ומתוק כל כך. מה הוא אשם שאמא שלו ככה? 

זוכרת שלא הצלחתי להבין איך עושים יותר מילד אחד. איך אנשים, שאני לא נופלת מהם בכלום, מסתדרים ומתפקדים, ואני בתחושה שהקרקע נשמטת תחתיי. 

כמעט לא שתיתי ולא אכלתי. לא היה לי כוח או חשק לאכול. ירדתי 20 קילו בחודשיים, מה שהיה לא רע בכלל, בהתחשב בעובדה שהיו לי הרבה עודפי הריון, אבל בכל זאת. לא דרך טובה או בריאה לדיאטה, כמובן.

בשעות הערות הרבות כאמא טרייה בימינו ביליתי הרבה שעות בפייסבוק. במיוחד באתרים של אמהות (ע"ע מאמאזון), מחפשת תחושת הזדהות, עצות, נחמה. אבל מה שראיתי בימים ההם היה רק את הדשא הירוק של השכנים.

כל פוסט על הבעל שעוזר וקם בלילה ואיזה אבא נפלא הוא, היה מכווץ אותי. כל פוסט עם תמונות של חדר הילדים המאובזר וחדר המשחקים הייעודי ובכלל, הבית הגדול והיפה, היה מוריד לי עוד קצת את הראש.

ישנתי לבד עם תינוק ושתי חתולות, והחדר שבו אנחנו גרים סגר עליי בתחושת מחנק. כמו מכונות הגריטה האלה, שהופכות מכונית לקופסת מתכת בשניות… הרגשתי שעוד צעצוע אחד שנכנס והכל קורס עליי.

אמא שלי היתה מביאה צעצועים כל הזמן, ואין לי ספק שפגעתי בה באותם ימים כשביקשתי להפסיק. מקווה שבדיעבד היא הבינה למה. 

הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם 

כדור לבן.

כדור לבן קטן עשה בסוף את ההבדל.

כלומר, אם תהיתם איך יצאתי מזה.

במשך שנים היה לי אנטי לכדורים נגד דיכאון. מלבד העובדה המלחיצה שהם משפיעים על המוח,  דבקה בהם סטיגמה שלילית. שום בעיה לקחת כדור לכל מיחוש פיזי, אבל כשזה נגע לראש שלי – זה נראה לי טאבו.

בסוף נכנעתי, כשהבנתי שלא באמת חייבים לסבול. וכמובן, כפי שחשבתי תמיד, הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם. הכדור עשה עבודה נפלאה ואיזן שם משהו בקופסה. מה שדי מעיד על כך שדיכאון הוא מחלה של חוסר איזון כימי/הורמונלי כלשהו, ולכן קשה לנו מאוד להתגבר עליו לבד.

נשים רבות אחרי לידה סובלות מדכדוך, ולעיתים זה גולש לדיכאון. הן מרגישות אשמות ומפחדות להודות בזה בפני אחרים. סביר להניח שגם בפני עצמן.

כשאני חשדתי שמשהו לא בסדר, התחלתי לקרוא באינטרנט ולסמן 'וי' כמעט על כל הסימפטומים. הסובבים אותי, עם כל האהבה, לא זיהו את זה. חלקם חשבו שאני מתפנקת, מה שרק החריף את תחושות ההלקאה העצמית, כמובן. חלקם חשבו שמקלחת קרה בבוקר או כוס קפה יסדרו לי את התשישות. חלקם חשבו שזה בגלל שאני מתעקשת לנקות, לקפל כביסה ולסדר כל היום במקום לישון כשהתינוק ישן.

אבל לי היה ברור שמשהו מאוד לא בסדר. העצב, הבדידות, החרדות והפחדים. הבכי הבלתי הנשלט. הפרעות השינה וחוסר התיאבון. התשישות, התסכול וחוסר האונים.

זה לא היה רציונלי, זה לא היה בשליטתי.

שום קפה שבעולם לא יכול היה לתקן את זה.

עצוב לי לחשוב על רובין ויליאמס. עצוב לי על כל אחד שנמצא בדיכאון בכלל, ועל הקרובים אליי בפרט.

לא הצליח לעבור את הבור. רובין וויליאמס (צילום: קולאז' אוטומטי של תוצאות גוגל תמונות)

מקום שממנו לא מצליחים לראות אפילו נגיעות קטנות של אושר הוא מקום רע. לא לכולם אפשר כנראה לעזור, לפחות לא מהר. לפעמים האיזון כל כך עדין, שהרופאים מתקשים למצוא את המינון הנכון. לחיות ככה חודשים ארוכים או שנים דורש כוחות-על, שגם לחזקים בינינו לא תמיד יש. 

היום אני יכולה להבין אנשים שלא רוצים לחיות. הלוואי שהייתי יכולה לעזור להם לעבור את הבור ולטפס על ההר.

מהמקום שבו אני עומדת היום שוב רואים את כל העולם.

אני שוב שומעת כל ציפור, ואפילו קריאת העורב ערבה לאוזניי.

אני מסתכלת על הילד הקסום שלי ומתמלאת אושר. ישנה בחדר הקטן שלי איתו ועם שתי הג'ינג'יות ומתמלאת חום של אהבה (גם אם לפעמים נופל עליי משהו מהערימות של הדברים…).

חזרתי להשתתף בהנאות הקטנות של החיים.

חזרתי לחייך מבפנים ולהקרין לבחוץ.

חזרתי לשמח אחרים.

היה חשוב לי לכתוב, כדי שתנסו לשים לב גם לאלו שזועקים בשקט, כי לא כולם יודעים לזרוק אפילו  קצה חבל שיעזור למשוך אותם החוצה.

נסו להיות קשובים, לחבק, לעודד, לתת כתף ואוזן, ובעיקר – להזכיר לגשת לטיפול. כי באמת באמת  לא חייבים לסבול.

[related-posts title="טורים נוספים"]

1 Comment

  1. חיים
    24 באוגוסט 2014 @ 22:33

    כל הכבוד לחשיפה

הזעקה - אדוורד מונק - 1893
(הזעקה מאת אדוורד מונק - 1893)

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על דיכאון. דווקא מותו של רובין ויליאמס המוכשר מביא אותי לכך, בסופו של דבר. אני משתדלת לכתוב טורים לא ארוכים, משעשעים ולא מכבידים. לא הפעם. אני כן מבטיחה, לעומת זאת, סוף אופטימי.

 דיכאון הוא מחלה קשה. יש אנשים עם דיכאון שהיו מעדיפים אפילו סרטן על פניו. לפחות בסרטן אפשר לכרות משהו, להסיר את האיבר הפגוע, הם אומרים. 

חשוב לי לחלוק קצת מהתחושות של מי שחוותה דיכאון, כדי שמי שזכה לא לפגוש אותו באופן אישי על בשרו יוכל אולי להבין. אפילו קצת. 

כשהייתי צעירה יותר, מישהי שהכרתי תלתה את עצמה.

זוכרת אותה בתקופה של לפני. לא ידעתי עליה הרבה, אבל ידעתי שהיא מוכשרת וידעתי שאני אוהבת אותה. זוכרת שהיא דיברה על הרצון למות, ועבורי זה היה בלתי נתפש. הייתי בת עשרים, ולא הבנתי איך אפשר לרצות למות כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות.

אז אולי היום הספציפי היה מחורבן ונוראי, אולי הוא מעציב וקשה, אולי בודד ומבאס – אבל תמיד יש את מחר.

אחד הפחדים הגדולים ביותר הוא המחר עצמו

מה שהבנתי, רק שנים מאוחר יותר, הוא שאחד הפחדים הגדולים ביותר בדיכאון הוא המחר עצמו. כששקעתי לתהומות הדיכאון במלוא עוצמתו, חרדתי מפני בוא הבוקר. לא ידעתי כיצד אצליח להעביר את היום.

כשאתה שרוי בדיכאון, כל יום הוא מלחמת הישרדות בפני עצמה. גם כשמבינים שזה מצב זמני שיעבור, המאבק הקשה הוא להצליח לעבור את היום. פתאום כל הדברים, הקטנים כגדולים, שאתה נהנה מהם בימים כתיקונם, נראים לך סרי טעם. אתה מאבד בהם עניין. ובאופן טבעי, כשאתה לא מוצא עניין בכלום – הימים יכולים להראות ארוכים וקשים במיוחד.

תחושות הבדידות בדיכאון חזקות במיוחד. זוכרת שממש פחדתי להישאר לבד. לא מחשש שאפגע בעצמי. לשם, לשמחתי, לא הגעתי, אבל מהתחושה שכשאני לבד הזמן יעמוד, ורק המחשבות שלי ירוצו.

הגוף מרגיש חסר אנרגיות והראש עובד שעות נוספות. הכל נראה רע. והציפורים והשמש… ממש לא מעניינות.

אחד הדברים שעוזרים בזמנים כאלה הוא חברת אנשים. בעיקר כאלה שאוהבים אותך ומצליחים להכיל אותך במצב הזה.

לא הייתי נחמדה, לא אופטימית ולא חייכנית. בכיתי כמעט כל הזמן.

צריך מאוד לאהוב אותך כנראה בשביל להיות שם, ולמזלי, במקרה שלי, הייתי מוקפת משפחה וחברים אוהבים.

 הסתובבתי איתו בעגלה, בוכה ברחוב

 הדיכאון שאני סבלתי ממנו הגיע בעקבות לידה. קרה לי הדבר הכי משמח בחיי, והרגשתי הכי נורא שהרגשתי אי פעם. זה לא היה מראה יפה. זה גרם לי להרגיש שאני אמא לא טובה ושמסכן הילד שנולד לי.

הסתובבתי איתו בעגלה בוכה ברחוב, ולא ידעתי. לא ידעתי איך אסתדר. לא ידעתי איך אשלח אותו לגן כשאצטרך לחזור לעבודה ואיך נתקיים מהמשכורת הנמוכה. לא ידעתי איך נסתדר בדירת חדר קטנה ואיפה יוכל לזחול. לא ידעתי מה אצליח להכין לו לאכול (לא-בשלנית שכמוני). ובנוסף לכל, גם לא הצלחתי להניק אותו. ארבעה חודשים, כמה פעמים ביום, במעט הזמן שהיה לי לישון בין ההאכלות, שאבתי חלב במשאבה מכאיבה ורועשת, כדי להרגיש שאני לפחות מנסה להיות אמא טובה. 

אהבתי אותו מהתחלה. מאוד. שרתי לו וחיבקתי אותו ונישקתי אותו המון, אבל פחדתי להישאר איתו לבד. זוכרת את ההצטנפות שלי במיטה כשהיה נרדם והחרדה מכל תזוזה שלו לפני שהיה מתעורר שוב. זוכרת את הצליל של המוצץ נופל לו מהפה ויודעת שיתחיל עכשיו בכי ושוב אצטרך לעמוד ולקפוץ ולעשות אקרובטיקות בשביל שירגע. לשכב הוא לא ייתן לי.

זוכרת תחינות שקטות שלי כלפיו כשאני מותשת נפשית ופיזית: ״בבקשה תירדם״, או ״בבקשה תישן עוד קצת״. והיו גם תחינות קולניות יותר וחסרות סבלנות: ״די״, ״בבקשה תפסיק לבכות״, ״די״, ״די״, ״די״.

מתפללת שבבוקר, כשהוא יתעורר, תופיע הפיה הטובה

מובן שהרגשתי נורא עם עצמי, שלכך אני מייחלת, והתייסרתי מכל גילוי של עצבים וחוסר סבלנות מצדי. במיוחד כשיש אמהות שמספרות לך שהן רק מחכות שהילד יתעורר, כי התגעגעו אליו כשישן. ואני… אני מתפללת שבבוקר, כשהוא יתעורר, תופיע הפיה הטובה (אחותי הגדולה), תרים אותו מעליי ותיקח אותו לכמה שעות, כדי שאוכל לבכות בשקט על כמה שאני נוראית.

הוא תמים וטהור ומתוק כל כך. מה הוא אשם שאמא שלו ככה? 

זוכרת שלא הצלחתי להבין איך עושים יותר מילד אחד. איך אנשים, שאני לא נופלת מהם בכלום, מסתדרים ומתפקדים, ואני בתחושה שהקרקע נשמטת תחתיי. 

כמעט לא שתיתי ולא אכלתי. לא היה לי כוח או חשק לאכול. ירדתי 20 קילו בחודשיים, מה שהיה לא רע בכלל, בהתחשב בעובדה שהיו לי הרבה עודפי הריון, אבל בכל זאת. לא דרך טובה או בריאה לדיאטה, כמובן.

בשעות הערות הרבות כאמא טרייה בימינו ביליתי הרבה שעות בפייסבוק. במיוחד באתרים של אמהות (ע"ע מאמאזון), מחפשת תחושת הזדהות, עצות, נחמה. אבל מה שראיתי בימים ההם היה רק את הדשא הירוק של השכנים.

כל פוסט על הבעל שעוזר וקם בלילה ואיזה אבא נפלא הוא, היה מכווץ אותי. כל פוסט עם תמונות של חדר הילדים המאובזר וחדר המשחקים הייעודי ובכלל, הבית הגדול והיפה, היה מוריד לי עוד קצת את הראש.

ישנתי לבד עם תינוק ושתי חתולות, והחדר שבו אנחנו גרים סגר עליי בתחושת מחנק. כמו מכונות הגריטה האלה, שהופכות מכונית לקופסת מתכת בשניות… הרגשתי שעוד צעצוע אחד שנכנס והכל קורס עליי.

אמא שלי היתה מביאה צעצועים כל הזמן, ואין לי ספק שפגעתי בה באותם ימים כשביקשתי להפסיק. מקווה שבדיעבד היא הבינה למה. 

הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם 

כדור לבן.

כדור לבן קטן עשה בסוף את ההבדל.

כלומר, אם תהיתם איך יצאתי מזה.

במשך שנים היה לי אנטי לכדורים נגד דיכאון. מלבד העובדה המלחיצה שהם משפיעים על המוח,  דבקה בהם סטיגמה שלילית. שום בעיה לקחת כדור לכל מיחוש פיזי, אבל כשזה נגע לראש שלי – זה נראה לי טאבו.

בסוף נכנעתי, כשהבנתי שלא באמת חייבים לסבול. וכמובן, כפי שחשבתי תמיד, הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם. הכדור עשה עבודה נפלאה ואיזן שם משהו בקופסה. מה שדי מעיד על כך שדיכאון הוא מחלה של חוסר איזון כימי/הורמונלי כלשהו, ולכן קשה לנו מאוד להתגבר עליו לבד.

נשים רבות אחרי לידה סובלות מדכדוך, ולעיתים זה גולש לדיכאון. הן מרגישות אשמות ומפחדות להודות בזה בפני אחרים. סביר להניח שגם בפני עצמן.

כשאני חשדתי שמשהו לא בסדר, התחלתי לקרוא באינטרנט ולסמן 'וי' כמעט על כל הסימפטומים. הסובבים אותי, עם כל האהבה, לא זיהו את זה. חלקם חשבו שאני מתפנקת, מה שרק החריף את תחושות ההלקאה העצמית, כמובן. חלקם חשבו שמקלחת קרה בבוקר או כוס קפה יסדרו לי את התשישות. חלקם חשבו שזה בגלל שאני מתעקשת לנקות, לקפל כביסה ולסדר כל היום במקום לישון כשהתינוק ישן.

אבל לי היה ברור שמשהו מאוד לא בסדר. העצב, הבדידות, החרדות והפחדים. הבכי הבלתי הנשלט. הפרעות השינה וחוסר התיאבון. התשישות, התסכול וחוסר האונים.

זה לא היה רציונלי, זה לא היה בשליטתי.

שום קפה שבעולם לא יכול היה לתקן את זה.

עצוב לי לחשוב על רובין ויליאמס. עצוב לי על כל אחד שנמצא בדיכאון בכלל, ועל הקרובים אליי בפרט.

לא הצליח לעבור את הבור. רובין וויליאמס (צילום: קולאז' אוטומטי של תוצאות גוגל תמונות)

מקום שממנו לא מצליחים לראות אפילו נגיעות קטנות של אושר הוא מקום רע. לא לכולם אפשר כנראה לעזור, לפחות לא מהר. לפעמים האיזון כל כך עדין, שהרופאים מתקשים למצוא את המינון הנכון. לחיות ככה חודשים ארוכים או שנים דורש כוחות-על, שגם לחזקים בינינו לא תמיד יש. 

היום אני יכולה להבין אנשים שלא רוצים לחיות. הלוואי שהייתי יכולה לעזור להם לעבור את הבור ולטפס על ההר.

מהמקום שבו אני עומדת היום שוב רואים את כל העולם.

אני שוב שומעת כל ציפור, ואפילו קריאת העורב ערבה לאוזניי.

אני מסתכלת על הילד הקסום שלי ומתמלאת אושר. ישנה בחדר הקטן שלי איתו ועם שתי הג'ינג'יות ומתמלאת חום של אהבה (גם אם לפעמים נופל עליי משהו מהערימות של הדברים…).

חזרתי להשתתף בהנאות הקטנות של החיים.

חזרתי לחייך מבפנים ולהקרין לבחוץ.

חזרתי לשמח אחרים.

היה חשוב לי לכתוב, כדי שתנסו לשים לב גם לאלו שזועקים בשקט, כי לא כולם יודעים לזרוק אפילו  קצה חבל שיעזור למשוך אותם החוצה.

נסו להיות קשובים, לחבק, לעודד, לתת כתף ואוזן, ובעיקר – להזכיר לגשת לטיפול. כי באמת באמת  לא חייבים לסבול.

[related-posts title="טורים נוספים"]

1 Comment

  1. חיים
    24 באוגוסט 2014 @ 22:33

    כל הכבוד לחשיפה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן