מערכת המשפט הישראלית, המעוז האחרון של השפיות והשמירה על הדמוקרטיה במדינה, הולכת ומאבדת את כוחה ויכולת עמידתה. דמוקרטיות אינן קורסות, כפי שמקובל לחשוב, דמוקרטיות נופלות לאט. והנפילה מתחילה בכרסום הערכים החברתיים עליהם הן מושתתות.

בדומה לשולחן או כיסא, דמוקרטיות נשענות על שתי רגליים עיקריות: הראשונה – השוויון בפני החוק והשנייה – החופש של כל אזרח במדינה לנהוג על-פי דרכו כל עוד הוא אינו פוגע בזכויותיהם של אזרחים אחרים.

הטענה מופנית כלפי מערכת המשפט בישראל בגלל הציפיות הגבוהות ממנה ובשל מיקומה המיוחד במערכת הדמוקרטית. המערכת המשפטית כושלת בטיפול בשני נושאי הליבה הללו: הראשון, מניעת גזענות והסתה, (עקרון החופש) והשני, עקרון השוויון בפני החוק לאזרחיה הערבים של המדינה ולפלסטינים תושבי השטחים. המערכת המשפטית אינה מצליחה למנוע את הגזענות וההסתה ונכשלת במתן שוויון מלא בפני החוק לאזרחיה הערבים.

פליטי תנועת כ"ך מפיצים גזענות

בשנים האחרונות מסתובבים ברחבי הארץ סוכני "הסתה וחוסר סובלנות" מצוידים בכסף ובדעות אנטי דמוקרטיות. הם משתלבים במוקדי סכסוך ומשתמשים בכל הכלים העומדים לרשותם כדי ללבות שנאה. הנה מספר דוגמאות מהחודשים האחרונים בלבד.

קריית טבעון – איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי העניקו תעודת הוקרה ופרס כספי לתלמידה ספיר סבח שהתלוננה נגד המורה אדם ורטה ש"חטאו" היה בכך שרמז שצה"ל אינו צבא כל כך מוסרי. איש מהם, כמו גם מאה המוזמנים לערב ההוקרה במסגרתו קיבלה סבח את האות, לא גרים או התגוררו מעולם בקריית טבעון. האירוע שאורגן לכבודה של סבח היה בעיניי מפגן של שנאה והסתה שאף זכה להפגנות נגד של תושבים מקומיים.

מקום אחר אליו הגיעו השניים לאחרונה הוא היישוב הקהילתי נורית בהרי הגלבוע. גם לשם לא באו בגלל שחיפשו מקום שקט ונעים להתגורר בו. בנו של אחד מתושביו העתידיים של היישוב, ד"ר עלי זועבי (ערבי, כמובן), נראה בעמוד הפייסבוק שלו מנופף בדגל פלסטין בעת שביקר בפריז. זה הספיק כדי לעודד את תושבי היישוב לנסות לסלק אותו מהישוב. בהופעות של חברי היישוב באמצעי התקשורת, אגב, הם הופיעו כאשר פניהם מכוסות וקולם מעוות.

 מקום נוסף אליו הגיעו לאחרונה הוא יפו. גם הפעם, הסיבה לא הייתה נדל"נית. הפעם הם עסקו בשמחתם של בני תושבי העיר, מורל ומחמוד, שביקשו להינשא. תחת הכותרת "התבוללת היא שואה" עמדו השניים ביחד עם אנשי ארגון להב"ה ומחו על זכותו של הזוג הצעיר לממש את אהבתו. איתמר בן גביר, עורך דין במקצועו, הגן על זכותם של חבריו מארגון להב"ה להפגין נגד החתונה ואף התהדר בפשרה שהושגה בחסות בית המשפט: "הפגנה במרחק של 200 מטרים מהאירוע", ואמר כי מדובר ב"ניצחון חשוב לחופש הביטוי". בן גביר, למי שאינו זוכר, היה פעיל בתנועת כ"ך של הרב כהנא, שנפסלה מלהתמודד בכנסת בשנת 1988. נראה שדעותיו לא השתנו, אלא שבהדרגה השוליים של 1988 הופכים למרכז השיח הישראלי של 2014, או לכל הפחות – למה שנחשב לדעות לגיטימיות.

הכרזת הניצחון של בן גביר לחופש הביטוי הוא שיא נוסף של פגיעה בערכי הדמוקרטיה. הסיבה אינה קשורה בהכרח לעו"ד בן גביר עצמו, אלא למערכת המשפט בישראל שנכשלת בהגנה על החברה מגזענות. ההפגנה שעל חופש הביטוי שלה לימד סנגוריה עו"ד בן גביר היא הפגנה גזענית. המפגינים סוברים כי אסור ליהודיה להינשא למוסלמי בשל דתם בלבד. זוהי עמדה גזענית שרק בשל כך בית המשפט היה אמור למנוע את ההפגנה הזו ולאסור על קיומו החוקי של ארגון להב"ה. האם בית משפט בארצות הברית של אמריקה היה מתיר הפגנה דומה מחוץ לחתונתם של אישה "לבנה" וגבר "שחור"? או לחלופין, הפגנה דומה מחוץ לחתונתם של אשה נוצריה וגבר מוסלמי? איך יתכן שבית משפט בישראל יתיר, אפילו במשתמע, בדמותה של פשרה, הפגנה גזענית בשם חופש הביטוי? העדר החלטה שיפוטית במקרה זה או במילים אחרות החלטה שאינה מגנה גזענות והסתה – היא המשך ישיר של פחד במערכת המשפט בישראל מנקיטת עמדה חד משמעית בנושא.

השופט דנציגר מכשיר הרס בתי חשודים

בחינה של החלטות שיפוטיות נוספות מהתקופה האחרונה מבהירה ביתר שאת את הכשל השני של המערכת, שהיא, כאמור, שוויון בפני החוק לתושביה הערבים של המדינה. לפני כמה ימים הרסו דחפורים של צה"ל את ביתם של מרוואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה, החשודים בחטיפתם ורציחתם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. מיותר לציין כי שני החשודים לא מתגוררים יותר בבתיהם. לעומת זאת בני משפחתם, דווקא כן.

ההחלטה השנויה במחלוקת להרוס בתים של חשודים התקבלה למרות עתירה לבג"ץ. בית המשפט אמנם לא התעלם מהעובדה שמדובר בענישה של חשודים, אך דחה את הטענות העותרים.

כך הסביר את עמדתו השופט יורם דנציגר שעמד בראש ההרכב: "אין בעובדה כי הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 (הסמכות המאפשרת לצבא להרוס בתים של מעורבים בפעילות טרור) פוגעת בזכויותיהם של חפים מפשע כדי למנוע מן המפקד הצבאי מלהפעיל את הסמכות הנתונה לו בתקנה זו, אולם עליו להראות כי קיים צורך צבאי ממשי בהרתעה, כי הפעלת הסמכות אכן תיצור בפועל את ההרתעה הרצויה וכן כי הפעלת הסמכות תתבצע באופן מידתי".

המילים היפות של השופט מזעזעות בעיני, דווקא בגלל שהן נשמעות כל כך יפות ומנומקות. על מזבח ההרתעה מקריב השופט את זכותם של החשודים. הרבה יותר מרתיע להרוג את ילדיהם של החשודים, האם זה הצעד הבא? או אולי נכניס לכלא את הוריהם של החשודים לשם הרתעה, בגלל שהרג ילדים אינו מידתי.

וכאילו לא די בכך, מוסיף השופט ומסביר מדוע אין בהרס הבתים משום אפליה בין יהודים לערבים (בלי לציין חלילה שמדובר כאן בשתי מערכות חוק שונות – צבאית ביהודה ושומרון ואזרחית בישראל):

"אכן, לא ניתן לכחד כי התרבו מעשי ההסתה והאלימות בחברה היהודית כנגד ערבים, ועל כך יש להצר ולפעול ביד חזקה כנגד תופעות אלה. אך ההשוואה אינה במקומה, באשר האמצעי של הריסת בתים בשטחים אינו ננקט במקרים של מעשי הסתה ואלימות, אלא במקרים קשים במיוחד של מעשי רצח", כתב דנציגר. "לא נעלם מעיני המקרה מעורר החלחלה של רצח הנער מוחמד אבו חדיר,  מקרה שזעזע את אמות הסיפים בארצנו וזכה לגינוי מקיר אל קיר, אך מדובר במקרה חריג שבחריגים. לכן, דומני כי אין מקום לסימטריה המלאכותית הנטענת על ידי העותרים בתמיכה לטענתם לאכיפה מפלה".

המילים היפות שעוטפות ומסתירות את האפליה בעייתיות מאוד בהקשר זה  משום שהן מאפשרות לברוח מהמציאות והמשמעות האמיתית של ההחלטה.

הזנה בכפייה

נקודת שפל נוספת היא הצעת חוק שמתירה הזנה בכפייה של אסירים (פלסטינים, איך לא?) שובתי רעב. כדי להבהיר מעט יותר מה הבעיה של הצעת החלטה זו חשוב להבין כי למעשה  מדובר בשם מכובס, כאשר המשמעות האמיתית של הצעת החוק ושל החוק עצמו היא אחת, ואחת בלבד: אישור חוקי להתעללות בבני אדם. כלומר, בית המחוקקים של מדינת ישראל מציע להכתים את ספר החוקים של המדינה בחוק חריג ושנוי במחלוקת המופנה בעיקר כנגד ערבים.  לא ניתן להאכיל בכפייה אדם כאשר הוא מורדם. המשמעות היא להחדיר לקיבתו דרך גרונו צינור שמוביל מזון לגופו. נסו לדמיין תהליך כזה כשאדם ש"זוכה לו", מתנגד. לא בכדי כל ארגוני הרופאים בעולם מגדירים הזנה בכפייה כהתעללות.  באפריל 2005 האכלה בכפייה של אווזים נחשבת עבירה על החוק בישראל – אותה ישראל שמתכוונת להאכיל בכפייה שובתי רעב פלסטינים.

לדברי פרופ' זאב שטרנהל, "הקץ בא לדמוקרטיה בגרמניה לא ביום שבו המיליציות הנאציות הרגו את המפגין השמאלני הראשון, אלא כאשר נאצי נידון לשלושה חודשי מאסר על אותה עבירה שקומוניסט קיבל עליה שלוש שנים. הדמוקרטיה מתה כאשר הסוציאליסט נעצר תוך שעות לאחר ביצוע העבירה, אך את הפשיסט לא הצליחו למצוא".

אימות מצער לדבריו של פרופ' שטרנהל ניתן למצוא במחקר מקיף ביותר של פרופ' גדעון פישמן ופרופ' אריה רטנר מאוניברסיטת חיפה שפורסם לפני כעשור, בשנת 2004. השניים בדקו עשרות אלפי תיקים פליליים שנפתחו בבתי משפט בישראל בשני פרקי זמן. הראשון, בין השנים 1980-1992 והשני בין השנים 1985-2000. אחת מהמסקנות של החוקרים הינה כי ההסתברות של ערבי לקבל עונש חמור יותר מיהודי על אותן עבירות גבוהה בהרבה. נתון מדאיג נוסף הוא העובדה, שלא חל שינוי בין שני פרקי הזמן בו נבדקו הנתונים. משום כך, אפשר להניח שהפערים בהתייחסות של מערכת המשפט בישראל באופן שוויוני לא עברה רפורמה מרחיקת לכת, פשוט בגלל שמי שצריך לטפל בבעיות כלל לא מכיר בקיומן.

בסיכומו של המחקר כותבים החוקרים את המילים הבאות: "ייתכן בהחלט כי התייחסותה של מערכת החוק והמשפט לערביי ישראל היא חלק מהתייחסות חברתית רחבה הקיימת במדינה, הרואה בערביי ישראל נטע זר בחברה הישראלית. גם אם ממצאי המחקר הנוכחי אינם מבטאים עמדות גזעניות ומדיניות מפלה של ממלאי תפקידים במערכת המשפט, הם כן משקפים את האווירה הכללית השוררת בחברה הישראלית ביחסה כלפי הזר והשונה, אוירה שכפי הנראה חלחלה גם לתוך מערכת המשפט במדינה".

נקודת המבט הרחבה של שלל האירועים, שהחמירו בעוצמתם ובכמותם סביב המלחמה בעזה, מבהירה לכולנו כי מדובר בתהליך ארוך שסופו, כפי שזה נראה כעת, יהיה רע ומר, לכלל אזרחיה של המדינה, יהודים וערבים כאחד. נראה שראשית עצירת התהליך הזה קשור למודעות של מקבלי ההחלטות במדינה ושל מערכת המשפט, תוך מתן גיבוי להחלטות שיפוט אמיצות.

[related-posts title="מאמרים קודמים של יותם זיו"]