ברק אובמה צפוי להודיע היום על האסטרטגיה החדשה שבנו עבורו המומחים שלו בנוגע למדיניות האמריקנית בעיראק ובסוריה. אובמה כבר החל ליישם את המדיניות שלו הלכה למעשה. תשע מדינות נתנו את הסכמתן לקואליציה האנטי-דאע"שית החדשה. מלבד ארה"ב יש שם גם את בריטניה, צרפת, אוסטרליה, גרמניה, קנדה, טורקיה, איטליה, פולין ודנמרק.

אבל הקואליציה הזו אינה שווה הרבה, לפחות לא לטווח הרחוק. כול המדינות המוזכרות כבעלות ברית כאן חברות נאט"ו, ומלבד טורקיה – שהיא המדינה היחידה הגובלת בשטחים בנכבשו על ידי ארגון המדינה האסלאמית – האיום המיידי שהן חשות נובע מחדירת האסלאם לתחומי החיים השונים בהן ולא איופ פיסי הנובע מקרבה טופוגרפית לנקודת ההיערכות של הכוחות המזויינים העוניינים אותן. אבל הקואליציה המסוימת הזו לא תפתור את הבעייה, ואף לא תתקרב לכך.

הקואליציה האמיתית שעל אובמה לפעול להקמתה ממוקמת כאן, במזרח התיכון, ובאזורים הגובלים בו. היא צריכה להיות מורכבת ממדינות סוניות מתונות, כאלה שנוקטות עמדה פרו-מערבית מזה שנים ארוכות, וחשות מאוימות הן מצמיחת ארגונים אלימים נוסח אל-קאעידה והמדינה האסלאמית והן ממנגנון הטרור המופעל בשיטתיות על ידי המרכז השיעי באיראן מזה 36 שנה. רק קואליציה מהודקת שכזו תוכל להתמודד בצורה מתואמת עם מערך האיומים הזה.

מי יוכל להיות בקואליציה הזו? ירדן, מצרים וערב הסעודית הן המועמדות הטבעיות ביותר. אליהן אפשר להוסיף שחקניות אזוריות המצויות בפריפריה של הסכסוך כמו כוויית ואיחוד האמירויות באזור המפרץ וכן תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו במגרב (ואולי גם כורדיסטן העצמאית, אם וכאשר תקום). ברית זו תתאם את פעולותיה הצבאיות ותפעל נגד מי שמהווה איום משותף על חברותיה. ארה"ב, בריטניה ומדינות אירופיות נוספות שתהיינה מוכנות לסייע במהלכי חירום, יהיו חלק מהברית.

במעגל השני, החיצוני לקואליציה, יעמדו שורה של מדינות שיזכו למעמד של בנות ברית מועדפות. מדינות אלה תורכבנה משחקניות אזוריות שאינן סוניות אך חולקות עם מדינות הברית את הסכנה הנשקפת מהאיום הסוני קיצוני והשיעי קיצוני. בין מדינות אלה תהיינה יוון, קפריסין, הודו, אתיופיה, אזרבייג'אן וכמה מדינות נוספות – כולל ישראל. מדינות אלה תספקנה לחברות הברית ייעוץ ביטחוני, מודיעין ושרותי תיאום אסטרטגיים. אם תרצו, שיתוף פעולה בין גירסה מזרח-תיכונית של נאט"ו לבין ברית הפריפריה המחודשת.

אי אפשר אפילו להתחיל בספירת כל הבעיות שיצוצו במהלך גיבוש הברית הזו. טורקיה לא תשתגע על העובדה שקפריסין ויוון שם והיא לא. גם ארמניה לא תאהב את הימצאותה של אזרבייג'אן (השיעית , אך האנטי-איראנית) בסביבה, ופקיסטן תאהב עוד פחות מכך את כריכתה של הודו בשרשרת היומים המגיעה מהמזרח התיכון. אובמה ייאלץ לספק לכל אלה ערבויות שהברית אינה מופנית נגדן ושמטרתה היא להתמודד עם איומים אסלאמיים החותרים תחת הממשלות היציבות במזרח התיכון. האמריקאים גם יצטרכו לסייע בהעברת סיוע כלכלי למדינות המשתתפות, לפחות כדי לאפשר לממשלות הסוניות המתונות הללו להצדיק כלפי פנים את הידוק היחסים הצבאי עם המערב. ועדיין, עדיף להתמודד עם כל אלה על פני התמודדות נפרדת, בלתי מאורגנת, של כל מדינה בפני עצמה. ראינו מה קורה כשעיראק עומדת לבדה, שסועה ומתפוררת, נגד כוחות הבאים לבצע בה טיהור אתני או דתי. זה פשוט לא עובד.

שוב: ברור שגיבוש קואליציה כזו אינו משימה קלה. אבל לטווח הרחוק, הוא יכול להקנות למדינות המתונות באזור את התחושה שהן נהנות מגב צבאי ומדיני חזק, שוושינגון אינה נוטשת אותן לאנחות מול האיומים הללו ושלאמריקנים יש אלרטרנטיבות קצת יותר משמעותיות מאשר להישען על משטר האייטוללות בטהרן בהגיע שעת חירום.

אם כך, מדוע לא מרימים את הפרויקט הזה? שאלה טובה. אולי בגלל שקל הרבה יותר לגייס הסכמות של מנהיגים מערביים שמרניים מסוגם של מרקל, קמרון, הארפר ואבוט, שממילא חולקים את השקפת העולם הרואה באיום האסלאמי המתעצם את הסכנה המרכזית נגדה יש לפעול כרגע. אולי בגלל שעבודת הגיבוש וההקמה של הברית האזורית החדשה היא עניין מורכב שלאובמה ולמזכיר המדינה קרי אין עניין לעסוק בו, במיוחד לאחר שעשו הון פוליטי על החזרת הצבא האמריקני מעיראק ומאפגניסטן חזרה לבסיסיו בעולם החדש. ואולי מפני שסתם לא סומכים שם על מנהיגים שמצויים במשבר אמון מתמשך עם אובמה, החל מעבד אל-פתאח א-סיסי וכלה בבנימין נתניהו.