Skip to content

התפשטות פראית

מופע המחול "טרגדיה" של להקת אוליבייה דבואה מצרפת, במשכן לאמנויות הבמה בת"א, הוא בעיקר צעידה אינסופית של 18 רקדניות ורקדנים, בעירום מלא, לצלילי תיפוף צורמני, שחוזר על עצמו. הקטעים הטובים יותר היו כאשר הלהקה יצרה פסלים קבוצתיים מרתקים ומלאי חיים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=3]

כשברקע צליל נקישה חד וצורם של תיפוף, שחוזר על עצמו שוב ושוב, מתעצם ומתפרק לבסוף לרעש תעשייתי כמעט בלתי נסבל לאוזן האנושית, צעדו על הבמה 18 הרקדנים והרקדניות של להקת אוליבייה דבואה, כולם בעירום מלא. כל אחד מהם צעד במסלולו, אך כולם צעדו בסך במעין נוקשות "צבאית", שערטלה את העירום מכל שביב ארוטיקה. המופע, במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, שהחל בתאורה אפלולית, שחיפתה על העירום של הרקדנים, הפך בהדרגה לצעידה רבתי הלוך ושוב תמיד של אותם 12 צעדים של כל אחת ואחד מהרקדניות והרקדנים.

דיאלוג וקרב בין המינים. צילום: Francois stemmer

קשה היה להתענג על זיו יופיו של הנוף האנושי, הגברי או הנשי: החבטות באוזן, שהיו אמורות להגביר את המתח, היו לזרא אחרי חצי שעה ארוכה, כמעט נצחית. בהדרגה התווספה לצעידה ה"צבאית" הווריאציה שהחלה בכיפוף המרפק ובתנועת יד "שואלת" ותוהה. צעד אחר צעד, הפכה זו למעמד קבוצתי מרהיב, כשלעתים הוא מביע בשוליו זעקה – בפה פעור של שני הרקדנים הקיצונים, ולעתים אחרות הרקדנים מהווים פסל קבוצתי מלא-חיים, מתפתל ורוחש תנועה.

ככל שהמוזיקה התגברה, כך הלך המחול והתפתח לדיאלוג, ולעתים לקרב בין המינים, ולחיפוש אחר שורש יסוד התנועה. הרקדנים הווירטואוזים לא התקשו לזכור את הכוריאוגרפיה המורכבת והתובענית של אוליבייה דבואה, שדרש מרקדניו יכולת לסוב סביב עצמם, לקפוא בזווית בלתי נוחה, לחקות על ארבע או אפיים ארצה את התנועות הזעירות ביותר של רטט, פרכוס ותנועה קדימה, של רעד בלתי נשלט וקפיצה אל-על; של מחול זוגי סוער בהיוליות הפראית הקדמונית שלו.

על נקלה יצרו הרקדנים מצבי רוח, תמונות מההיסטוריה של הציביליזציה – מהאדם הקדמון ועד לפלאי המכניקה והטכניקה של היום. בדרך מתפתלים הרקדנים בקבוצה זה על זה, או  יוצרים פסלים קבוצתיים מרתקים וחוזרים שוב לגרעין הנוקשה של הצעידה האינסופית. מבין 18 הרקדנים והרקדניות בלטו ביופיים הפלסטי-פיסולי רקדנית שופעת איברים בעלת שיער ג'ינגי'-אש ורקדן כהה עור בעל גוף חושני וכישרון מחול נדיר.

האבסורד הוא שאם חתר דבואה להגיע לפסגת החירות במחול זה כמו נטשה ב"הולדת הטרגדיה", הרי שיותר מכל הבליט מופע זה את הכבלים בהם אנחנו כפותים. בעיקר בגלל החד-גוניות העיקשת של התיפוף הצורם, ויותר בשל השיממון שיצר עד מהרה העירום עצמו שהיה אמור להלכה להתריס ובעצם נראה עד מהרה מיותר. הקהל נשם לרווחה כשהרקדנים קדו לו לבושים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן