גן העדן האבוד נמצא בעכו

הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו הסתיים אמש עם ההכרזה על ההצגה הזוכה – "גן העדן האבוד", עם המחאה החברתית שהעסיקה את היוצרים ועם השאלה המטרידה האם ראוי לבמאי איציק ויינגרטן, שהיה מעורב בכמה הצגות, להתרועע במהלך הפסטיבל עם אפרים סידון, אחד השופטים בתחרות

גן העדן האבוד נמצא בעכו

הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו הסתיים אמש עם ההכרזה על ההצגה הזוכה – "גן העדן האבוד", עם המחאה החברתית שהעסיקה את היוצרים ועם השאלה המטרידה האם ראוי לבמאי איציק ויינגרטן, שהיה מעורב בכמה הצגות, להתרועע במהלך הפסטיבל עם אפרים סידון, אחד השופטים בתחרות

פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר הסתיים אמש (שלישי) כפסטיבל התיאטרון השני בגודלו ובחשיבותו בישראל אחרי פסטיבל ישראל. בארבעת ימי הפסטיבל הוצגו עשרות מופעים בהשתתפות מאות אמנים, אשר גם השנה ביקשו להביא לקהל שוחר התיאטרון, יצירות נועזות ומקוריות. וכמו תמיד, היו הצגות טובות יותר וטובות פחות. הוויכוח בין האמנים ואנשי הברנז'ה אם יש בכלל תיאטרון אחר או יש רק תיאטרון טוב או לא טוב, נמשך עדיין על הדשא של הפסטיבל ובחומוס של אליאס, אבל  נראה שהנושא מעניין בעיקר את הברנז'ה ואת היוצרים, ולא את הקהל הרחב.

דעות חלוקות. לני שחף והקהל בהצגה הזוכה - "גן העדן האבוד". צילום: יוהן שגב

העיר עכו לבשה חג לטובת רבבות מבקרים מכל רחבי הארץ, אשר הגיעו לצפות בהצגות ולקחת חלק באירועים מגוונים, ובמופעי רחוב ללא תשלום לצד הצגות התחרות וההצגות האורחות, שהתקיימו באולמות האבירים ובאולמות הסמוכים בתוך העיר העתיקה. זהו פסטיבל עכו ה-35 וללא ספק מדובר בסיפור הצלחה מאז הגה עודד קוטלר את הפסטיבל הראשון, שהיה "אחר", כמו גם אלה שאחריו. במהלך השנים הפסטיבל התמסד, עבר עליות ונפילות, הצלחות ומשברים, אבל תמיד הצליח למשוך אליו יוצרים "רעבים" ולשמור על אווירה נכונה ומשוחררת.

במסגרת התחרות התמודדו 11 הצגות, כאשר מרביתן עוסקות-נוגעות במצב החברתי והאישי של האדם בעולם מורכב ומנוכר. נראה כי האינדיבידואליזם והמחאה החברתית חלחלו גם אל עולמם של היוצרים וכבשו את הפסטיבל, ואילו הפוליטיקה, מלבד הצגה אחת – "סלים סלים" (שיש בה גם צד חברתי-אנושי), נותרה הפעם מחוץ לבמה. ואם מדברים על פוליטיקה, שרת התרבות לא טרחה להגיע לפסטיבל, לא שזה שינה למישהו, אבל מצביע על סדר העדיפויות של השרה המעודדת "תרבות ציוניות" ולאו דווקא חתרנית או כזו שבועטת בממסד ובחברה.

ההצגה הזוכה היא "גן העדן האבוד" בבימויה של לילך דקל אבנרי, ובהשתתפות אנסמבל שחקנים רב ומגוון. סיפורו המיתולוגי של פרומתאוס הכבול היווה השראה לאירוע מורכב שלא ראוי, לדעתי, לכנותו "הצגה" ואם נקרא לו "תיאטרון" אזי הוא בהחלט עונה על הגדרה של "אחר". טוב או לא? הדעות בקרב באי הפסטיבל והאמנים היו חלוקות, אבל השופטים חשבו אחרת.

לא הכל פוליטיקה. ג'ורג' אקסנדר, פרס השחקן המצטיין ב"סלים סלים". צילום: שי אריק

האירוע מתחיל עם סיור רחוב קצר הכולל תיאור היסטורי של המבנה המארח, ממשיך עם גיוס הקהל למשימות משמעת מגוונות, וממשיך עם סצנות הנפרסות בין חללים שונים במבנה ארכיטקטוני ייחודי עם נוף מרהיב לים, שמשחק גם הוא תפקיד מרכזי ב"עלילה", יחד עם השחקנים והקהל. בתוך 8 חללים שונים עסקו כולם ביכולת האדם לעמוד בצווים ובאיסורים (אסור לאכול, אסור לעשן, אסור להיכנס לחדר הסגור), בחופש או בכבלים, בידע מול כוח, בהתנהלות לפי סיסמאות, ובזיכרון של אירועים כאלה או אחרים.

לני שחף, אחת השחקניות בהצגה, זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. בתנאים שבהם היא עבדה בהצגה (מטבח צר מלהכיל עם נתחי כבד טרי שמטוגן ונטחן על ידה), מגיע לה. שאר השחקנים שנטלו חלק ב"גן העדן האבוד" – ג'ייסון דנינו הולט, דגנית אלייקים, עדיה גודלבסקי (שרה ופרטה על נבל), עדילי ליברמן (בתפקיד המדריכה הנועזת) ערן הדס, רועי פביאן, נטלי צוקרמן (המנכיחה את נכותה לעיני הקהל), ואלי שונפלד.

השופטים קבעו: "'גן העדן האבוד' הוא תחקיר רחב יריעה החולש על סוגיות פוליטיות, מגדריות, אמנותיות ואתיות עכשוויות. זו עבודה שקשורה ומתייחסת למקום שבו היא נוצרת. היא מהווה סמן חשוב להתוויית אופיו העתידי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר". אני לא ראיתי פוליטיקה אלא חמלה, אלימות, צניעות, מצוקה ומשל לחברה שצריכה להיות נאורה יותר.

פרס עיצוב שפת במה ופרס התלבושות. "אני רוצה לרקוד, קייט". צילום: יוהן שגב

הצגות אחרות שזכו בפרסים היו "מקלט 02" (פרס הבימוי לאילאיל לב כנען, פרס שחקן המשנה לאריאל בראון ופרס על עבודת אנסמבל); "סלים סלים" (פרס המחזה לסתיו פלטי נגב ולשחקן לג'ורג' אסקנדר); "אמסטרדם בלוג" (פרס השחקנית לנועה הר ציון ופרס התאורה); "אני רוצה לרקוד, קייט" (פרס עיצוב שפת במה ופרס התלבושות).

הצגה נוספת שבה צפיתי, ועסקה בקפיטליזם, באחריות חברתית, בחמלה לנזקקים ובניכור חברתי ואישי, הייתה "הבית זה מה שמפריד". אפרת שטינלאוף ביימה על-פי מחזה של נועה כורם סיפור לא פשוט על בעל מכולת, כסמל לקפיטליזם חסר הלב, שמתמודד עם נער צעיר ומוגבל הננטש על ידי אימו הענייה בתוך המכולת, כדי שיטופל על ידי בעל הממון. במקום זאת הופך הנער לקורבן נרדף של הסביבה חסרת החמלה. זה נגמר רע מאוד.

"הבית זה מה שמפריד" היתה בין ההצגות המדוברות בפסטיבל, אך בסופו של דבר לא זכתה באף פרס. השתתפו בה נועה בוקר, שלמה טרלובסקי, עדי נוי, בהט קלצ'י, עומר שמר, ובלטו בה יוסי סגל – השחקן הוותיק שגנב את אור הזרקורים; ודורון צפריר, שיודע דבר או שניים בסערות בכוס תה כפופטיץ מ"זהו זה" וכאן, בעיצומו של קאמבק, הוא מציג דמות אלימה ומשחק אמיץ ומרשים.

קפיטליזם חזירי. דורון צפריר, עומר שמר ושלמה טרלובסקי ב"הבית זה מה שמפריד". צילום: יוהן שגב

צוות השופטים כלל הפעם את הבמאית נעמי פולני, הסופרת והמחזאית סביון ליברכט, המחזאי והסטיריקן אפרים סידון, הבמאי והמחזאי מאור זגורי והיוצר איל ויזר. אנחנו עולם קטן וכולם מכירים את כולם ובכל זאת היו אנשים שצרם להם כאשר הבמאי איציק ויינגרטן נראה מתרועע עם אחד השופטים, אפרים סידון. בהנחה שהם דיברו על החומוסיה הכי טובה בעכו או טעם הדגים על האש, הכל טוב. אם במקרה הם דיברו על ההצגות שבהן מעורב ויינגרטן, הרי שיש כאן טעם לפגם.

בטקס הענקת הפרסים אמר המנהל האמנותי גיל אלון: "בשלבים הראשונים של התהליך אני והוועדה האמנותית בחרנו את מה שנגע ללבנו ואת מה שריגש, ואז תוך כדי הפסטיבל ובמפגש עם הקהל התברר הקו המשותף. והנה, השנה, החוט העובר בין כל ההצגות המגוונות בצורתן, הוא חוט של חיפוש אחר שייכות, אובדן זהות וניתוק מן הכבלים של המוסכמות החברתיות".

השחקנית המצטיינת. נעה הר ציון, "אמסטרדם בלוג". צילום: יוהן שגב

למרות שזה הפסטיבל ה-35, ושמדובר באירוע חשוב ומעניין, גם השנה, מאחורי הקלעים, התנהלו מאבקי תקציב קשים עד מתסכלים מול שרת התרבות, מינהל התרבות ועיריית עכו, על מנת להגיע לתקציב שיוכל להבטיח תשלומים לשחקנים (מה שהובטח בהסכם המוקדם) וגם תשלום ההוצאות השוטפות הנחוצות על מנת לקיים פסטיבל בסדר גודל זה.

גורמים המקורבים להנהלת הפסטיבל סיפרו ל"מגפון" כי עד סמוך לפתיחת הפסטיבל לא היה ברור אם הוא יתקיים. מי שהציל את המצב היה ראש עיריית  עכו, שבזכות התגייסותו להשלמת 300 אלף שקל, התקיימו האירועים כמתוכנן. אבל גם הכסף הזה לא הספיק לכל – והשנה נגוזו הפרסים הכספיים שיועדו להצגות הזוכות והיוצרים נאלצו להסתפק בתהילה ובהכרה (שזה יפה אבל אי אפשר לקנות עם זה במכולת).

בהנחה שהבעיות הכלכליות ייפתרו אחת ולתמיד, והשחקנים וההנהלה האמנותית לא יצטרכו לעבור שבעה מדורי גיהינום עד הפסטיבל (שזה בהחלט יכול להיות נושא להצגה מעניינת), נראה שפסטיבל עכו הוא חלק בלתי נפרד מהתיאטרון הישראלי, ואולי "האחר" הוא כבר המיינסטרים. בכל מקרה, מומלץ להגיע גם בשנה הבאה, אם לא בשביל "תיאטרון אחר" אז בשביל הפסטיבל.

פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר הסתיים אמש (שלישי) כפסטיבל התיאטרון השני בגודלו ובחשיבותו בישראל אחרי פסטיבל ישראל. בארבעת ימי הפסטיבל הוצגו עשרות מופעים בהשתתפות מאות אמנים, אשר גם השנה ביקשו להביא לקהל שוחר התיאטרון, יצירות נועזות ומקוריות. וכמו תמיד, היו הצגות טובות יותר וטובות פחות. הוויכוח בין האמנים ואנשי הברנז'ה אם יש בכלל תיאטרון אחר או יש רק תיאטרון טוב או לא טוב, נמשך עדיין על הדשא של הפסטיבל ובחומוס של אליאס, אבל  נראה שהנושא מעניין בעיקר את הברנז'ה ואת היוצרים, ולא את הקהל הרחב.

דעות חלוקות. לני שחף והקהל בהצגה הזוכה - "גן העדן האבוד". צילום: יוהן שגב

העיר עכו לבשה חג לטובת רבבות מבקרים מכל רחבי הארץ, אשר הגיעו לצפות בהצגות ולקחת חלק באירועים מגוונים, ובמופעי רחוב ללא תשלום לצד הצגות התחרות וההצגות האורחות, שהתקיימו באולמות האבירים ובאולמות הסמוכים בתוך העיר העתיקה. זהו פסטיבל עכו ה-35 וללא ספק מדובר בסיפור הצלחה מאז הגה עודד קוטלר את הפסטיבל הראשון, שהיה "אחר", כמו גם אלה שאחריו. במהלך השנים הפסטיבל התמסד, עבר עליות ונפילות, הצלחות ומשברים, אבל תמיד הצליח למשוך אליו יוצרים "רעבים" ולשמור על אווירה נכונה ומשוחררת.

במסגרת התחרות התמודדו 11 הצגות, כאשר מרביתן עוסקות-נוגעות במצב החברתי והאישי של האדם בעולם מורכב ומנוכר. נראה כי האינדיבידואליזם והמחאה החברתית חלחלו גם אל עולמם של היוצרים וכבשו את הפסטיבל, ואילו הפוליטיקה, מלבד הצגה אחת – "סלים סלים" (שיש בה גם צד חברתי-אנושי), נותרה הפעם מחוץ לבמה. ואם מדברים על פוליטיקה, שרת התרבות לא טרחה להגיע לפסטיבל, לא שזה שינה למישהו, אבל מצביע על סדר העדיפויות של השרה המעודדת "תרבות ציוניות" ולאו דווקא חתרנית או כזו שבועטת בממסד ובחברה.

ההצגה הזוכה היא "גן העדן האבוד" בבימויה של לילך דקל אבנרי, ובהשתתפות אנסמבל שחקנים רב ומגוון. סיפורו המיתולוגי של פרומתאוס הכבול היווה השראה לאירוע מורכב שלא ראוי, לדעתי, לכנותו "הצגה" ואם נקרא לו "תיאטרון" אזי הוא בהחלט עונה על הגדרה של "אחר". טוב או לא? הדעות בקרב באי הפסטיבל והאמנים היו חלוקות, אבל השופטים חשבו אחרת.

לא הכל פוליטיקה. ג'ורג' אקסנדר, פרס השחקן המצטיין ב"סלים סלים". צילום: שי אריק

האירוע מתחיל עם סיור רחוב קצר הכולל תיאור היסטורי של המבנה המארח, ממשיך עם גיוס הקהל למשימות משמעת מגוונות, וממשיך עם סצנות הנפרסות בין חללים שונים במבנה ארכיטקטוני ייחודי עם נוף מרהיב לים, שמשחק גם הוא תפקיד מרכזי ב"עלילה", יחד עם השחקנים והקהל. בתוך 8 חללים שונים עסקו כולם ביכולת האדם לעמוד בצווים ובאיסורים (אסור לאכול, אסור לעשן, אסור להיכנס לחדר הסגור), בחופש או בכבלים, בידע מול כוח, בהתנהלות לפי סיסמאות, ובזיכרון של אירועים כאלה או אחרים.

לני שחף, אחת השחקניות בהצגה, זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. בתנאים שבהם היא עבדה בהצגה (מטבח צר מלהכיל עם נתחי כבד טרי שמטוגן ונטחן על ידה), מגיע לה. שאר השחקנים שנטלו חלק ב"גן העדן האבוד" – ג'ייסון דנינו הולט, דגנית אלייקים, עדיה גודלבסקי (שרה ופרטה על נבל), עדילי ליברמן (בתפקיד המדריכה הנועזת) ערן הדס, רועי פביאן, נטלי צוקרמן (המנכיחה את נכותה לעיני הקהל), ואלי שונפלד.

השופטים קבעו: "'גן העדן האבוד' הוא תחקיר רחב יריעה החולש על סוגיות פוליטיות, מגדריות, אמנותיות ואתיות עכשוויות. זו עבודה שקשורה ומתייחסת למקום שבו היא נוצרת. היא מהווה סמן חשוב להתוויית אופיו העתידי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר". אני לא ראיתי פוליטיקה אלא חמלה, אלימות, צניעות, מצוקה ומשל לחברה שצריכה להיות נאורה יותר.

פרס עיצוב שפת במה ופרס התלבושות. "אני רוצה לרקוד, קייט". צילום: יוהן שגב

הצגות אחרות שזכו בפרסים היו "מקלט 02" (פרס הבימוי לאילאיל לב כנען, פרס שחקן המשנה לאריאל בראון ופרס על עבודת אנסמבל); "סלים סלים" (פרס המחזה לסתיו פלטי נגב ולשחקן לג'ורג' אסקנדר); "אמסטרדם בלוג" (פרס השחקנית לנועה הר ציון ופרס התאורה); "אני רוצה לרקוד, קייט" (פרס עיצוב שפת במה ופרס התלבושות).

הצגה נוספת שבה צפיתי, ועסקה בקפיטליזם, באחריות חברתית, בחמלה לנזקקים ובניכור חברתי ואישי, הייתה "הבית זה מה שמפריד". אפרת שטינלאוף ביימה על-פי מחזה של נועה כורם סיפור לא פשוט על בעל מכולת, כסמל לקפיטליזם חסר הלב, שמתמודד עם נער צעיר ומוגבל הננטש על ידי אימו הענייה בתוך המכולת, כדי שיטופל על ידי בעל הממון. במקום זאת הופך הנער לקורבן נרדף של הסביבה חסרת החמלה. זה נגמר רע מאוד.

"הבית זה מה שמפריד" היתה בין ההצגות המדוברות בפסטיבל, אך בסופו של דבר לא זכתה באף פרס. השתתפו בה נועה בוקר, שלמה טרלובסקי, עדי נוי, בהט קלצ'י, עומר שמר, ובלטו בה יוסי סגל – השחקן הוותיק שגנב את אור הזרקורים; ודורון צפריר, שיודע דבר או שניים בסערות בכוס תה כפופטיץ מ"זהו זה" וכאן, בעיצומו של קאמבק, הוא מציג דמות אלימה ומשחק אמיץ ומרשים.

קפיטליזם חזירי. דורון צפריר, עומר שמר ושלמה טרלובסקי ב"הבית זה מה שמפריד". צילום: יוהן שגב

צוות השופטים כלל הפעם את הבמאית נעמי פולני, הסופרת והמחזאית סביון ליברכט, המחזאי והסטיריקן אפרים סידון, הבמאי והמחזאי מאור זגורי והיוצר איל ויזר. אנחנו עולם קטן וכולם מכירים את כולם ובכל זאת היו אנשים שצרם להם כאשר הבמאי איציק ויינגרטן נראה מתרועע עם אחד השופטים, אפרים סידון. בהנחה שהם דיברו על החומוסיה הכי טובה בעכו או טעם הדגים על האש, הכל טוב. אם במקרה הם דיברו על ההצגות שבהן מעורב ויינגרטן, הרי שיש כאן טעם לפגם.

בטקס הענקת הפרסים אמר המנהל האמנותי גיל אלון: "בשלבים הראשונים של התהליך אני והוועדה האמנותית בחרנו את מה שנגע ללבנו ואת מה שריגש, ואז תוך כדי הפסטיבל ובמפגש עם הקהל התברר הקו המשותף. והנה, השנה, החוט העובר בין כל ההצגות המגוונות בצורתן, הוא חוט של חיפוש אחר שייכות, אובדן זהות וניתוק מן הכבלים של המוסכמות החברתיות".

השחקנית המצטיינת. נעה הר ציון, "אמסטרדם בלוג". צילום: יוהן שגב

למרות שזה הפסטיבל ה-35, ושמדובר באירוע חשוב ומעניין, גם השנה, מאחורי הקלעים, התנהלו מאבקי תקציב קשים עד מתסכלים מול שרת התרבות, מינהל התרבות ועיריית עכו, על מנת להגיע לתקציב שיוכל להבטיח תשלומים לשחקנים (מה שהובטח בהסכם המוקדם) וגם תשלום ההוצאות השוטפות הנחוצות על מנת לקיים פסטיבל בסדר גודל זה.

גורמים המקורבים להנהלת הפסטיבל סיפרו ל"מגפון" כי עד סמוך לפתיחת הפסטיבל לא היה ברור אם הוא יתקיים. מי שהציל את המצב היה ראש עיריית  עכו, שבזכות התגייסותו להשלמת 300 אלף שקל, התקיימו האירועים כמתוכנן. אבל גם הכסף הזה לא הספיק לכל – והשנה נגוזו הפרסים הכספיים שיועדו להצגות הזוכות והיוצרים נאלצו להסתפק בתהילה ובהכרה (שזה יפה אבל אי אפשר לקנות עם זה במכולת).

בהנחה שהבעיות הכלכליות ייפתרו אחת ולתמיד, והשחקנים וההנהלה האמנותית לא יצטרכו לעבור שבעה מדורי גיהינום עד הפסטיבל (שזה בהחלט יכול להיות נושא להצגה מעניינת), נראה שפסטיבל עכו הוא חלק בלתי נפרד מהתיאטרון הישראלי, ואולי "האחר" הוא כבר המיינסטרים. בכל מקרה, מומלץ להגיע גם בשנה הבאה, אם לא בשביל "תיאטרון אחר" אז בשביל הפסטיבל.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן