יריב אופנהיימר היקר,

גם ארגון כמו "שלום עכשיו" מגיע לו שאחרי כל כך הרבה שנים יבחן את מעשיו ואת תפיסותיו מחדש. השלום היא שאיפה אנושית נצחית, ובתהילים ל"ד מופיע הביטוי הנפוץ כל כך בישראל "רדוף שלום והשיגהו". שאיפות וחלומות הם חשובים, וכך גם ערכים נאצלים וכוונות טובות, אך הם בלבד אינם ערובה להשגת תוצאות טובות. חברה של בוגרים, בניגוד לחברת ילדים ותנועת נוער, חייבת להכיר בעובדת חיים זו.

"שומרי הסף של חזון שתי המדינות", כך הנך מכנה את ארגונכם במודעה גדולה שפרסמתם בעיתון הארץ ערב יום כיפור, וקובע נחרצות שאחריות לאומית משמעותה קידום פתרון שתי המדינות.

המדינה הדמוקרטית-ליברלית, במובנים רבים, היא נייטרלית לדעותיהם ומחשבותיהם של אזרחיה. כל עוד התחרות על ההשקפות השונות היא חופשית וההתארגנות לממשן אינה חורגת מהאמנה החברתית המלכדת את אזרחי המדינה ומחוקיה, היא לגיטימית וראויה.

זכותו של ארגון כמו שלום עכשיו לחשוב ששתי מדינות לשני העמים היא הדרך הנכונה והיחידה להשגת השלום. היא הבשורה. כל עוד זה כך – הכול בסדר. אך כאשר שלום עכשיו פועל בארצות העולם כדי שהן תלחצנה על ישראל וממשלותיה הלגיטימיות לקבל את תפיסתו, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו ופורץ את גבולות המשחק הדמוקרטי. הוא מוציא את דיבת הארץ רעה ומרחיק מעליו ציבורים גדולים בישראל.

שני דברים עומדים כאן לבחינה. האחד, האם תפיסת שתי המדינות היא הדבר, או שמא ישנן גם אפשרויות נוספות שנכונות וטובות יותר לעם ישראל. והשני, עצם השימוש במושג "שלום עכשיו".

אולי אינך יודע אז אסביר, שדפוס הפעולה של השמאל הדוגמטי בישראל, ששלום עכשיו הוא מנציגיו היותר מובהקים, דומה להפליא לזה של הימין הקיצוני. אף ששניהם שונים כל כך, הם מונעים על ידי דחפים עזים לשליטה ולריבונות על המציאות. השיח שלהם נושא אופי של משאלות לב ולא של ניסיון לתת תשובות ריאליות ורלוונטיות.

חשוב גם להיות ער לכך שהשמאל בעצם חולשתו רק מחזק את הימין עוד יותר. הוא מרבה להתקיפו ולכנות את אנשיו פשיסטים, בעוד הוא עצמו, בלי משים, פועל על פי אותם דפוסים פשיסטיים שמקורם בדחפים האנושיים לשליטה ולריבונות על המציאות.

כבני אדם אנו מתקשים לקבל את המצב האנושי של חיים בגבולות, ושאין לנו שליטה על חוקי הקיום ומרבית מרכיבי המציאות. השאיפה לריבונות ולשליטה על הגורל היא סוג של מרד בתכנון המטפיסי של חיינו שהוא הרה אסון. על כך כותבת פרופסור רבקה שכטר בספרה על הפילוסופיה של השפה "עולם בתוך עולם" שמן הראוי לעיין בו.

אחד הדברים היותר בולטים של התנהגות אנושית זו היא התעלמות מן הצד האחר ומחלקו ואחריותו לדברים, וגיבוש השקפת עולם שהכול תלוי אך ורק בנו ובמעשינו: השמאל – נקים מדינה פלסטינית, והימין – נספח את יהודה ושומרון, ובה גואל לציון. במעמד זה כל אפשרות אחרת איננה קיימת.

יריב ידידי, גם אתה וארגונך נושאים באחריות. עליך להמשיך לדבוק בשאיפה לשלום, אך להתמקד בהבטחת איכותם של דפוסי ההתמודדות שלנו עם המציאות ובפיתוח דרכי תקיפה ראויים, ולהעדיף זאת על פני דבקות מיסטית כמעט במסרי השורה התחתונה – המשתנים מעת לעת –  כמו שתי מדינות לשני העמים. לחשוב שלך יש איזו אמת שאיש מלבדך לא יכול להתרומם אליה – ההיסטוריה מוכיחה שהלך רוח שכזה הוא מקור לדברים לא טובים. אחרי הכול, בסביבה שלנו ישנם רבים שהם משכילים, מוכשרים ומנוסים לא פחות מאתנו, וקצת צניעות וענווה יחד עם זהירות לא תזיק לאיש.

על רקע מבצע "צוק איתן" והתהליכים השליליים הפוקדים כיום את העולם הערבי, מוטלת עלינו חובה עליונה לבחון מחדש את שדרת הנחות היסוד שלנו באשר למרחב האפשריות בפניו אנו עומדים. באיזו מידה נוכל להשפיע ולכוון את התהליכים באזור ובאיזה מידה זו אשליה שבאה לענות על משאלות לב.

שתי מדינות לשני העמים היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לקונסטרוקציה מחשבתית מפוארת שהקמנו עלינו כדי לענות למשאלות לבנו לשלום ולשקט אזורי. אשליה שמהווה איום ממשי על קיומה של המדינה. בעיקר עלינו להבין שבמזרח התיכון אין פתרונות מהירים לשום דבר, ושלא הכול תלוי בנו. חמור מכך, לעיתים פרט להרס וחורבן אין פתרונות כלל. כאן הזמן זורם באטיות רבה. השיעה והסונה נלחמים זו בזו כבר יותר מ-1,300 שנה.

אפשר בהחלט לומר שלא עלינו המלאכה להקים מדינה לפלסטינים. אולי נכון יותר שהם ישתלבו במהלך היסטורי רחב ממדים בירדן ובמצרים בהתאמה, ואנחנו ניתן את חלקנו בהיפרדות מחלק ניכר, אך לא כולו, של הגדה המערבית בבוא העת, כשיהיה למי למסור את השטחים האלה. בראייה שכזו אפשר גם לומר ש"הכיבוש" נכפה עלינו והוא משמש את העולם הערבי כדי לנגח את ישראל ולהחלישה. כשמדינות באזורנו מתפרקות ואיש איננו יודע מה יילד יום, הדבר האחרון שיש לעשותו הוא להקים מדינת ננס שתאחז בגרונה של ישראל.

כיום, יותר מתמיד, נראה שפתרון שתי המדינות לשני העמים הוא צעד אחד קדימה של העולם הערבי להחליש את ישראל ולהתישה, ובבוא העת לנפנפה מן האזור. ודאי שהערבים כולם יקבלו את הדרך הזו. מה יש להם להפסיד? כך זה עובד. לא שלום אלא הודנה. היום אי אפשר להיפטר מהיהודים, אז נעשה זאת מחר.

צירוף המילים "שלום עכשיו" ודבקות בתפיסת שתי המדינות לוקים בכשל לוגי. שניהם נגזרים, כאמור, מאמונה שהכול תלוי אך ורק בנו, ולא היא. כל שנותר לנו הוא להתמקד במה שתלוי בנו. לשקוד על פיתוחה ושגשוגה של המדינה ועל הגברת חוסנה וביטחונה. כאן מגרש המשחקים הראשי שלנו. חריגה מדפוס זה היא סוג של חטא מטאפיסי שמשלמים עליו מחירים מאוד יקרים. התנהלותה העכשווית של שלום עכשיו מגבירה עוד יותר את תהליכי הפירוד והפיצול בעם ואת התפתחותם של הלכי רוח ודעות קיצוניות שסופם מי יישורנו.