חרא של תרנגולות

בנימין נתניהו איננו טיפש. "חרא של תרנגולות" או לא – בניגוד ליעלון, הוא נחשב לאינטליגנטי וחכם. אז מה הוא עושה? יש שיטה בשיגעון שלו

חרא של תרנגולות

בנימין נתניהו איננו טיפש. "חרא של תרנגולות" או לא – בניגוד ליעלון, הוא נחשב לאינטליגנטי וחכם. אז מה הוא עושה? יש שיטה בשיגעון שלו

כאשר פקיד בכיר של מדינה אחת קורא למנהיג של מדינה אחרת "חרא של תרנגולות", אפשר להניח שהיחסים בין שתי המדינות אינם נמצאים בשיא החום. למעשה, ניתן להגדיר אותם כלא ידידותיים. זה קרה השבוע. בכיר אמריקני אלמוני, ששמו לא צוין, אמר זאת בראיון שהעניק לעיתונאי אמריקני מכובד, בעל השם היהודי ג'פרי גולדברג.

התקשורת הישראלית כולה תרגמה את הביטוי האמריקאי כ"פחדן עלוב". תרגום מרכך זה מסתיר את הוולגאריות שלו. שום פקיד בכיר לא היה משתמש בתואר חריף כזה ללא הסכמתו המפורשת של נשיא ארצות הברית.

ההיסטוריה ידעה יחסים מוזרים רבים בין מדינות. אך אני מעז לטעון שמעולם לא היו יחסים מוזרים יותר מאשר אלה הקיימים בין ארצות הברית וישראל. למראית עין, אין שתי מדינות אשר מסוגלות להיות יותר קרובות זו לזו משתיים אלה. הנה רק דוגמה קטנה: ביום שבו הגיעה לכותרות ההתבטאות על "חרא של תרנגולות", הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על החלטה הקוראת לארצות הברית לשים קץ לחרם שהיא מטילה על קובה זה 50 שנה. 188 מדינות הצביעו בעד ההחלטה, ובכלל זה כל מדינות האיחוד האירופי ונאט"ו. רק שתי מדינות הצביעו נגד: ארצות הברית וישראל.

העיתונאי ג'פרי גולדברג מראיין את אובמה בראשית השנה (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)
העיתונאי ג'פרי גולדברג מראיין את אובמה בראשית השנה (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

שתי מדינות נגד כל העולם? לא, לא לגמרי. מיקרונזיה, פאלאו ואיי מרשל נמנעו מהצבעה. שלוש מדינות האיים האדירות האלה מצביעות בדרך כלל גם למען ישראל, אף שרק ישראלים מעטים יכולים לגלות את מקומן על המפה.

במאות הצבעות באו"ם במרוצת השנים עמדה ישראל בנאמנות לצד ארצות הברית, ולהיפך. ברית עולמים שאינה ניתנת לעירעור כפי שהיה נדמה. ועכשיו קוראים האמריקנים לראש הממשלה המהולל שלנו "חרא של תרנגולות"?

הפקיד הבכיר האלמוני ביסס את הגדרתו הלא מחמיאה על שתי טענות: האחת שנתניהו התחמק מהגשמת האיום שלו לפוצץ את איראן, והשנייה שהוא השתמט מעשיית שלום עם הפלסטינים. לטענה הראשונה אין שחר, מאחר שנתניהו לא התכוון מעולם ברצינות לתקוף את איראן. אחדים מקוראיי עשויים לזכור שהבטחתי מהיום הראשון שהתקפה כזאת לא תתרחש. אפילו לא השארתי לעצמי פתח מילוט, לברוח במקרה שטעיתי. ידעתי שהתקפה כזו בכלל לא באה בחשבון, ולו רק מפני שכל מערכת הביטחון שלנו התנגדה לה.

הטענה השנייה מופרכת עוד יותר. נתניהו לא התחמק מעשיית שלום. טענה כזאת יכלה להיות נכונה רק אילו התכוון אי פעם לעשות שלום. אם האמריקנים באמת מאמינים בזה, מוטב שיקראו כמה מאמרים טובים. מעולם, אף לא לרגע אחד, לא דגל נתניהו בחזון השלום. הדבר בלתי אפשרי לגמרי לאור החינוך שקיבל בבית. אביו המנוח, בן ציון נתניהו, היה לאומן כל כך קיצוני ונוקשה, שזאב ז'בוטינסקי בהשוואה אליו נראה כיונה צחורה.

כל מילה שביטא נתניהו אי פעם בזכות השלום ו"פיתרון שתי המדינות" לא הייתה אלא שקר גס. אילו הטיף להקמת מדינה פלסטינית הוא היה דומה לרב ראשי המטיף לאכילת חזיר ביום כיפור. דיפלומט אמריקני שאינו מבין זאת – מוטב להעבירו מיד למיקרונזיה (או לפאלאו).

בעת האחרונה נראה שנתניהו יוצא מגדרו כדי לגרום לקטטה עם הממשל האמריקני. במבט הראשון זה נראה כמעשה של טירוף, מעשה כל כך מסוכן שפסיכיאטר מוסמך היה כולא אותו באגף הסגור של בית חולים. ישראל תלויה לחלוטין בארצות הברית – לא ב-99%, אלא ב-100%. באותו יום שבו קרא פקיד אמריקני לנתניהו "חרא של תרנגולות", פקיד אחר אישר מכירת להק נוסף של מטוסי קרב מסוג F-35, אחרי שארצות הברית כבר מכרה לנו 19 מטוסים כאלה (במחיר של 2.35 מיליארד דולר). הכסף בא מהמס השנתי שמשלמת ארצות הברית לישראל.

זאת ועוד: לולא הווטו האמריקני האוטומטי במועצת הביטחון של האו"ם על החלטות המכונות "אנטי ישראליות", הייתה מדינת פלסטין מתקבלת מזמן כחברה מלאה באו"ם. יחסי החוץ שלנו מבוססים על האמונה של מדינות רבות, שמי שמבקש דריסת רגל בקונגרס האמריקני צריך קודם כל לשחד את שומר הסף הישראלי. וכן הלאה.

כל הישראלים משוכנעים שהקשר שלנו עם ארצות הברית הוא עורק החיים של המדינה. אם יש משהו שממש כל הישראלים תמימי דעים לגביו, בלי הבדל של עדה, שכבת גיל, דת ומחנה פוליטי, הרי זה האמונה הזאת.

ועכשיו ראש הממשלה מקדיש את כל זמנו ומרצו להריסת היחסים בין שתי הממשלות.

כאשר ביקר השבוע שר הביטחון שלנו, משה יעלון, בוושינגטון, כל בקשותיו להיפגש עם בכירים נתקלו בקיר אטום, חוץ מפגישה עם עמיתו, שר הביטחון האמריקני, שלא יכול היה לסרב. היה זה עלבון מדהים, חסר תקדים, לשר ישראלי.

יעלון, רמטכ"ל לשעבר, אינו נחשב לגאון. יש הסבורים שמוטב היה לו להישאר בתפקידו הקודם, רפתן בקיבוץ. כאשר הוא הכריז שג'ון קרי סובל מ"משיחיות אובססיבית" במאמציו להשיג שלום ישראלי פלסטיני, גם קרי וגם הנשיא אובמה נעלבו עמוקות. אך הצהרות מסוג זה מפי שרים ישראלים כבר הפכו לשיגרה. כך גם תגובות הדוברים האמריקנים. הציבור הישראלי פשוט מתעלם מהן.

בנימין נתניהו איננו טיפש. "חרא של תרנגולות" או לא – בניגוד ליעלון, הוא נחשב לאינטליגנטי וחכם. אז מה הוא עושה? יש שיטה בשיגעון שלו.

נתניהו גדל בארצות הברית. כאשר אביו הוחרם באקדמיה הישראלית, שלא התייחסה ברצינות לכישוריו כהיסטוריון, משפחתו עברה לפרבר של פילדלפיה בארצות הברית. נתניהו מתפאר בכך שיש לו ידיעה אינטימית של ארצות הברית. אם כן, מה קורה בראש שלו?

הוא יודע שישראל שולטת בקונגרס. שום פוליטיקאי אמריקני אינו יכול להיבחר מחדש אם ישמיע ולו את הרמז הקל ביותר של ביקורת על ישראל. איפא"ק, השדולה החזקה ביותר בוושינגטון (מלבד השדולה של עמותת הרובאים), תדאג לכך. השליטה האדירה שיש לשדולה היהודית בתקשורת האמריקנית מהווה ערובה נוספת.

לדעת נתניהו, אובמה יפסיד בכל עימות בין הקונגרס לבין הבית הלבן בנוגע לישראל. אין ממה לפחד. למעשה משחק נתניהו רולטה על כל הקופה בקזינו האדיר שנקרא ארצות הברית. יתכן שהוא נדבק מאיל בתי הקזינו שלדון אדלסון, שיש לו השפעה רבה על מדיניות ישראל בארה"ב. היה זה אדלסון שמינה את השגריר הישראלי הנוכחי בוושינגטון, רון דרמר, פעיל בולט במפלגה הרפובליקנית, שהבית הלבן מתעב אותו.

כדי להעריך את עוצמת ההימור של נתניהו – הימור שבו אנחנו משמשים כאסימונים, יש להבין את המצב הפוליטי בארצות הברית. במילים פשוטות: הדמוקרטיה האמריקנית חדלה לתפקד. בדמוקרטיה נורמלית – נגיד בריטניה או גרמניה – יש שתי מפלגות גדולות או שתי קואליציות גדולות, המתעמתות זו עם זו. שתיהן "מרכזיות", וההבדל ביניהן קטן. מפעם לפעם הן מתחלפות, בלי שזה גורם לתהפוכות. הציבור מרגיש בכך רק בקושי.

לא כך בארצות הברית. כבר לא. הציבור האמריקני מחולק עכשיו לשני מחנות, השונאים זה את זה מעומק לבם. השנאה ביניהם תהומית. אחת היא מפלגת הסופר עשירים, המגינים על זכויות היתר שלהם, והאחרת היא מפלגת האמידים, המשרתת את האינטרסים שלהם.

האידיאולוגיות של שני המחנות נוגדות זו את זו באופן קיצוני. משום כך אין הן יכולות להסכים ביניהן על כל נושא שהוא, גדול או קטן. כל מה שעושים הדמוקרטים נחשב על ידי הרפובליקנים כמעט לבגידה, וכל מה שעושים הרפובליקנים נחשב על ידי הדמוקרטים למעשה טיפש, אם לא מטורף ממש.

הרפובליקנים שולטים בקונגרס, ונראה שהם ישלטו בו עוד יותר אחרי הבחירות בשבוע הקרוב. מטרתם היא לשתק את הממשלה. פעם אף הפסיקו את כל תשלומי הממשלה המרכזית, דבר שהפך את ניהול המדינה לבלתי אפשרי. ניהול מדיניות חוץ משותפת הפך מזמן לחלום רחוק. אינני בטוח שהמצב הפוליטי ערב מלחמת האזרחים האמריקנית הגדולה היה גרוע יותר.

אל תוך המצב המשוגע הזה קפץ נתניהו בלב קל. הוא שם את כל האסימונים שלו (כלומר: אותנו) על המשבצת הרפובליקנית. בבחירות האחרונות לנשיאות הוא תמך כמעט בגלוי במיט רומני, יריבו של אובמה. זאת הייתה הכרזת מלחמה על הממשל הנוכחי. ההצהרות נגד אובמה, היוצאות עכשיו מפי פוליטיקאים ישראלים, באות לשמש את המועמדים הרפובליקנים נגד המועמדים הדמוקרטים.

הדמוקרטים עושים מאמץ עצום כדי למשוך את הקולות והתרומות של היהודים באמצעות חנופה למדינת ישראל, המגיעה לממדים מגוחכים. הם נשבעים לתמוך בכל מעשי ישראל, יהיו אשר יהיו, מעכשיו ועד עולם. בלי להיות מודעים לכך, הם תוקעים סכין בגב כוחות השלום הישראלים.

גם אם הבחירות בשבוע הבא יהפכו את בית הנבחרים והסנאט לעבדים עוד יותר נרצעים של הימין הישראלי, אובמה ימשיך לעמוד במרכז הבמה בשנתיים הקרובות. מכיוון שלא צפויות לו בחירות נוספות, הוא יהיה חופשי לתקוע מקלות בגלגלי נתניהו.

הלוואי שיעשה כך. אך אין לי הרבה תקוות. אפילו כנשיא "צולע" בסוף דרכו, יהיה על אובמה להתחשב בצרכים של המועמד הדמוקרטי הבא לבית הלבן. אובמה יכול עדיין לעשות הרבה למען השלום בין ישראל ופלסטין, שלום הנתמך על ידי כל המדינות הערביות הפרו אמריקניות. זה היה משרת את האינטרס הלאומי האמריקני – שלא לדבר על האינטרס הלאומי שלנו.

לשם כך דרוש אומץ לב. וגם קצת משיחיות אובססיבית.

1 Comment

  1. עמי גן
    2 בנובמבר 2014 @ 13:46

    אורי אתה חייב להבין שהשיח שלך קיצוני ומרחיק אנשים מהשמאל. אנחנו צריכים אנשים מתונים כמו יצחק הרצוג שיכולים להביא קולות מהמרכז ומהימין סביב מפלגת העבודה. לא שמאל קיצוני מול ימין קיצוני.

כאשר פקיד בכיר של מדינה אחת קורא למנהיג של מדינה אחרת "חרא של תרנגולות", אפשר להניח שהיחסים בין שתי המדינות אינם נמצאים בשיא החום. למעשה, ניתן להגדיר אותם כלא ידידותיים. זה קרה השבוע. בכיר אמריקני אלמוני, ששמו לא צוין, אמר זאת בראיון שהעניק לעיתונאי אמריקני מכובד, בעל השם היהודי ג'פרי גולדברג.

התקשורת הישראלית כולה תרגמה את הביטוי האמריקאי כ"פחדן עלוב". תרגום מרכך זה מסתיר את הוולגאריות שלו. שום פקיד בכיר לא היה משתמש בתואר חריף כזה ללא הסכמתו המפורשת של נשיא ארצות הברית.

ההיסטוריה ידעה יחסים מוזרים רבים בין מדינות. אך אני מעז לטעון שמעולם לא היו יחסים מוזרים יותר מאשר אלה הקיימים בין ארצות הברית וישראל. למראית עין, אין שתי מדינות אשר מסוגלות להיות יותר קרובות זו לזו משתיים אלה. הנה רק דוגמה קטנה: ביום שבו הגיעה לכותרות ההתבטאות על "חרא של תרנגולות", הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על החלטה הקוראת לארצות הברית לשים קץ לחרם שהיא מטילה על קובה זה 50 שנה. 188 מדינות הצביעו בעד ההחלטה, ובכלל זה כל מדינות האיחוד האירופי ונאט"ו. רק שתי מדינות הצביעו נגד: ארצות הברית וישראל.

העיתונאי ג'פרי גולדברג מראיין את אובמה בראשית השנה (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)
העיתונאי ג'פרי גולדברג מראיין את אובמה בראשית השנה (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

שתי מדינות נגד כל העולם? לא, לא לגמרי. מיקרונזיה, פאלאו ואיי מרשל נמנעו מהצבעה. שלוש מדינות האיים האדירות האלה מצביעות בדרך כלל גם למען ישראל, אף שרק ישראלים מעטים יכולים לגלות את מקומן על המפה.

במאות הצבעות באו"ם במרוצת השנים עמדה ישראל בנאמנות לצד ארצות הברית, ולהיפך. ברית עולמים שאינה ניתנת לעירעור כפי שהיה נדמה. ועכשיו קוראים האמריקנים לראש הממשלה המהולל שלנו "חרא של תרנגולות"?

הפקיד הבכיר האלמוני ביסס את הגדרתו הלא מחמיאה על שתי טענות: האחת שנתניהו התחמק מהגשמת האיום שלו לפוצץ את איראן, והשנייה שהוא השתמט מעשיית שלום עם הפלסטינים. לטענה הראשונה אין שחר, מאחר שנתניהו לא התכוון מעולם ברצינות לתקוף את איראן. אחדים מקוראיי עשויים לזכור שהבטחתי מהיום הראשון שהתקפה כזאת לא תתרחש. אפילו לא השארתי לעצמי פתח מילוט, לברוח במקרה שטעיתי. ידעתי שהתקפה כזו בכלל לא באה בחשבון, ולו רק מפני שכל מערכת הביטחון שלנו התנגדה לה.

הטענה השנייה מופרכת עוד יותר. נתניהו לא התחמק מעשיית שלום. טענה כזאת יכלה להיות נכונה רק אילו התכוון אי פעם לעשות שלום. אם האמריקנים באמת מאמינים בזה, מוטב שיקראו כמה מאמרים טובים. מעולם, אף לא לרגע אחד, לא דגל נתניהו בחזון השלום. הדבר בלתי אפשרי לגמרי לאור החינוך שקיבל בבית. אביו המנוח, בן ציון נתניהו, היה לאומן כל כך קיצוני ונוקשה, שזאב ז'בוטינסקי בהשוואה אליו נראה כיונה צחורה.

כל מילה שביטא נתניהו אי פעם בזכות השלום ו"פיתרון שתי המדינות" לא הייתה אלא שקר גס. אילו הטיף להקמת מדינה פלסטינית הוא היה דומה לרב ראשי המטיף לאכילת חזיר ביום כיפור. דיפלומט אמריקני שאינו מבין זאת – מוטב להעבירו מיד למיקרונזיה (או לפאלאו).

בעת האחרונה נראה שנתניהו יוצא מגדרו כדי לגרום לקטטה עם הממשל האמריקני. במבט הראשון זה נראה כמעשה של טירוף, מעשה כל כך מסוכן שפסיכיאטר מוסמך היה כולא אותו באגף הסגור של בית חולים. ישראל תלויה לחלוטין בארצות הברית – לא ב-99%, אלא ב-100%. באותו יום שבו קרא פקיד אמריקני לנתניהו "חרא של תרנגולות", פקיד אחר אישר מכירת להק נוסף של מטוסי קרב מסוג F-35, אחרי שארצות הברית כבר מכרה לנו 19 מטוסים כאלה (במחיר של 2.35 מיליארד דולר). הכסף בא מהמס השנתי שמשלמת ארצות הברית לישראל.

זאת ועוד: לולא הווטו האמריקני האוטומטי במועצת הביטחון של האו"ם על החלטות המכונות "אנטי ישראליות", הייתה מדינת פלסטין מתקבלת מזמן כחברה מלאה באו"ם. יחסי החוץ שלנו מבוססים על האמונה של מדינות רבות, שמי שמבקש דריסת רגל בקונגרס האמריקני צריך קודם כל לשחד את שומר הסף הישראלי. וכן הלאה.

כל הישראלים משוכנעים שהקשר שלנו עם ארצות הברית הוא עורק החיים של המדינה. אם יש משהו שממש כל הישראלים תמימי דעים לגביו, בלי הבדל של עדה, שכבת גיל, דת ומחנה פוליטי, הרי זה האמונה הזאת.

ועכשיו ראש הממשלה מקדיש את כל זמנו ומרצו להריסת היחסים בין שתי הממשלות.

כאשר ביקר השבוע שר הביטחון שלנו, משה יעלון, בוושינגטון, כל בקשותיו להיפגש עם בכירים נתקלו בקיר אטום, חוץ מפגישה עם עמיתו, שר הביטחון האמריקני, שלא יכול היה לסרב. היה זה עלבון מדהים, חסר תקדים, לשר ישראלי.

יעלון, רמטכ"ל לשעבר, אינו נחשב לגאון. יש הסבורים שמוטב היה לו להישאר בתפקידו הקודם, רפתן בקיבוץ. כאשר הוא הכריז שג'ון קרי סובל מ"משיחיות אובססיבית" במאמציו להשיג שלום ישראלי פלסטיני, גם קרי וגם הנשיא אובמה נעלבו עמוקות. אך הצהרות מסוג זה מפי שרים ישראלים כבר הפכו לשיגרה. כך גם תגובות הדוברים האמריקנים. הציבור הישראלי פשוט מתעלם מהן.

בנימין נתניהו איננו טיפש. "חרא של תרנגולות" או לא – בניגוד ליעלון, הוא נחשב לאינטליגנטי וחכם. אז מה הוא עושה? יש שיטה בשיגעון שלו.

נתניהו גדל בארצות הברית. כאשר אביו הוחרם באקדמיה הישראלית, שלא התייחסה ברצינות לכישוריו כהיסטוריון, משפחתו עברה לפרבר של פילדלפיה בארצות הברית. נתניהו מתפאר בכך שיש לו ידיעה אינטימית של ארצות הברית. אם כן, מה קורה בראש שלו?

הוא יודע שישראל שולטת בקונגרס. שום פוליטיקאי אמריקני אינו יכול להיבחר מחדש אם ישמיע ולו את הרמז הקל ביותר של ביקורת על ישראל. איפא"ק, השדולה החזקה ביותר בוושינגטון (מלבד השדולה של עמותת הרובאים), תדאג לכך. השליטה האדירה שיש לשדולה היהודית בתקשורת האמריקנית מהווה ערובה נוספת.

לדעת נתניהו, אובמה יפסיד בכל עימות בין הקונגרס לבין הבית הלבן בנוגע לישראל. אין ממה לפחד. למעשה משחק נתניהו רולטה על כל הקופה בקזינו האדיר שנקרא ארצות הברית. יתכן שהוא נדבק מאיל בתי הקזינו שלדון אדלסון, שיש לו השפעה רבה על מדיניות ישראל בארה"ב. היה זה אדלסון שמינה את השגריר הישראלי הנוכחי בוושינגטון, רון דרמר, פעיל בולט במפלגה הרפובליקנית, שהבית הלבן מתעב אותו.

כדי להעריך את עוצמת ההימור של נתניהו – הימור שבו אנחנו משמשים כאסימונים, יש להבין את המצב הפוליטי בארצות הברית. במילים פשוטות: הדמוקרטיה האמריקנית חדלה לתפקד. בדמוקרטיה נורמלית – נגיד בריטניה או גרמניה – יש שתי מפלגות גדולות או שתי קואליציות גדולות, המתעמתות זו עם זו. שתיהן "מרכזיות", וההבדל ביניהן קטן. מפעם לפעם הן מתחלפות, בלי שזה גורם לתהפוכות. הציבור מרגיש בכך רק בקושי.

לא כך בארצות הברית. כבר לא. הציבור האמריקני מחולק עכשיו לשני מחנות, השונאים זה את זה מעומק לבם. השנאה ביניהם תהומית. אחת היא מפלגת הסופר עשירים, המגינים על זכויות היתר שלהם, והאחרת היא מפלגת האמידים, המשרתת את האינטרסים שלהם.

האידיאולוגיות של שני המחנות נוגדות זו את זו באופן קיצוני. משום כך אין הן יכולות להסכים ביניהן על כל נושא שהוא, גדול או קטן. כל מה שעושים הדמוקרטים נחשב על ידי הרפובליקנים כמעט לבגידה, וכל מה שעושים הרפובליקנים נחשב על ידי הדמוקרטים למעשה טיפש, אם לא מטורף ממש.

הרפובליקנים שולטים בקונגרס, ונראה שהם ישלטו בו עוד יותר אחרי הבחירות בשבוע הקרוב. מטרתם היא לשתק את הממשלה. פעם אף הפסיקו את כל תשלומי הממשלה המרכזית, דבר שהפך את ניהול המדינה לבלתי אפשרי. ניהול מדיניות חוץ משותפת הפך מזמן לחלום רחוק. אינני בטוח שהמצב הפוליטי ערב מלחמת האזרחים האמריקנית הגדולה היה גרוע יותר.

אל תוך המצב המשוגע הזה קפץ נתניהו בלב קל. הוא שם את כל האסימונים שלו (כלומר: אותנו) על המשבצת הרפובליקנית. בבחירות האחרונות לנשיאות הוא תמך כמעט בגלוי במיט רומני, יריבו של אובמה. זאת הייתה הכרזת מלחמה על הממשל הנוכחי. ההצהרות נגד אובמה, היוצאות עכשיו מפי פוליטיקאים ישראלים, באות לשמש את המועמדים הרפובליקנים נגד המועמדים הדמוקרטים.

הדמוקרטים עושים מאמץ עצום כדי למשוך את הקולות והתרומות של היהודים באמצעות חנופה למדינת ישראל, המגיעה לממדים מגוחכים. הם נשבעים לתמוך בכל מעשי ישראל, יהיו אשר יהיו, מעכשיו ועד עולם. בלי להיות מודעים לכך, הם תוקעים סכין בגב כוחות השלום הישראלים.

גם אם הבחירות בשבוע הבא יהפכו את בית הנבחרים והסנאט לעבדים עוד יותר נרצעים של הימין הישראלי, אובמה ימשיך לעמוד במרכז הבמה בשנתיים הקרובות. מכיוון שלא צפויות לו בחירות נוספות, הוא יהיה חופשי לתקוע מקלות בגלגלי נתניהו.

הלוואי שיעשה כך. אך אין לי הרבה תקוות. אפילו כנשיא "צולע" בסוף דרכו, יהיה על אובמה להתחשב בצרכים של המועמד הדמוקרטי הבא לבית הלבן. אובמה יכול עדיין לעשות הרבה למען השלום בין ישראל ופלסטין, שלום הנתמך על ידי כל המדינות הערביות הפרו אמריקניות. זה היה משרת את האינטרס הלאומי האמריקני – שלא לדבר על האינטרס הלאומי שלנו.

לשם כך דרוש אומץ לב. וגם קצת משיחיות אובססיבית.

1 Comment

  1. עמי גן
    2 בנובמבר 2014 @ 13:46

    אורי אתה חייב להבין שהשיח שלך קיצוני ומרחיק אנשים מהשמאל. אנחנו צריכים אנשים מתונים כמו יצחק הרצוג שיכולים להביא קולות מהמרכז ומהימין סביב מפלגת העבודה. לא שמאל קיצוני מול ימין קיצוני.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן