הפרסומאי מוטי מורל, שניהל את קמפיין הבחירות של הליכוד ובנימין נתניהו ב-1996, הגה במוחו סלוגן יעיל ופופוליסטי: "פרס יחלק את ירושלים". שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, התהלך בתשדיר הבחירות יד ביד עם ערפאת כשברקע הקריין מאיים, בטון מבהיל ומונוטוני, כי "פרס יחלק את ירושלים". נתניהו, שבתחילת מערכת הבחירות נתפס כאנדרדוג ודאי, הפך את הקערה על פיה ודהר לראשות הממשלה באמצעות קמפיין הפחדה.

18 שנה אחר כך יושב ראש הליכוד שנבחר לקדנציה שנייה ונוקט באותה אסטרטגיה. נתניהו, פוליטיקאי ערמומי ומשוכלל, מריח את ניחוח הבחירות ושולף את הקלף החבוט – בירת ישראל "מאוחדת לנצח נצחים". אחרי שסיים להפחיד עם איראן, דאע"ש והחמאס (אל תדאגו, האיומים יעשו קאמבק לקראת הבחירות הקרבות) אמן הספינים שולף את השטיק הנושן – השמאל יחלק את ירושלים. לפתע, כשעיר הקודש ניצבת על סף התלקחות, ראש הממשלה נזכר בזכותנו ההיסטורית לבנות ללא היסוס בכל חלקי ירושלים.

בצירוף מקרים פלאי, הדחף לבנות בבירת ישראל המאוחדת תוקף את מר נתניהו רק כשריח הבחירות נישא באוויר. ביולי 2013 התקיים דיון סוער בישיבת הליכוד בנוגע ל"הקפאה השקטה" מעבר לקו הירוק. נתניהו הבהיר בדיון שישראל ממשיכה לבנות, אך אורי אריאל, שר השיכון מסיעת הבית היהודי (שיודע דבר-או שניים על בנייה אובססיבית בשטחים), ניפק גרסה אחרת. אריאל הדגיש שחלה האטה בבנייה וגורמים במשרד השיכון הוסיפו: "אנחנו ערוכים לשווק אלפי יחידות בירושלים, אך במבחן המציאות הדבר לא מתממש".

השר ואנשי משרדו הציגו תמונה מדויקת. באותה תקופה התנהל משא-ומתן מדיני ונתניהו, שחשש להצטייר כמי שמחבל במגעים, הסכים ל"הקפאה שקטה" באזורים נרחבים בירושלים. כלומר, אותו נתניהו שמטיף כעת לפיתוח בירתנו הנצחית עצר תכניות בנייה כשזה התאים לצרכיו הפוליטים.

ב-27 באוקטובר, בצל ההסלמה בירושלים והמשבר עם הבית הלבן, ראש הממשלה הורה לקדם בניית 1,000 דירות בשכונות הר חומה ורמת שלמה. אז למה דווקא עכשיו נתניהו מעלה את ירושלים על ראש שמחתו? מדוע מה שנכון ליולי 2013 (הקפאת בנייה) לא תקף בנובמבר 2014?

התשובה, למיטב הבנתי, פשוטה להפליא. ביולי 2013 ביבי חש ביטחון – הוא ניהל משא ומתן מול הרשות הפלסטינית, הקואליציה שידרה יציבות וסקרי דעת קהל העניקו לו רוח גבית. מערכת בחירות לא נראתה באופק. בנובמבר 2014 המצב שונה בתכלית – התמיכה בנתניהו דועכת אחרי "צוק איתן", בנט נושף בעורפו ומרוויח קולות בימין, לפיד ולבני יוצרים סדקים בקואליציה וראש ממשלת ישראל נדרש להיערך לבחירות. ומה עושים כשיש בחירות בפתח? מפזרים הצהרות חלולות על בנייה ב"ירושלים המאוחדת" ומקווים להחזיר הביתה את קולות המחנה הלאומי.

אז מה אם הצהרות הבנייה רק מלהיטות את האווירה? העיקר שראש ממשלתנו יקושש כמה מנדטים וישרוד עוד קדנציה. עכשיו, כשהטרור גובר ואינתיפאדה מרחפת באוויר, נתניהו מרגיע את השרים ומפייס את מלך ירדן. אבל כשפייגלין וחוטובלי, חברי סיעתו הסוררים, עלו בהתרסה מכוונת להר הבית – נתניהו העלים עין. על הרקע הזה ההתנפלות של שרי הימין על אבו מאזן, בנסיון להציגו כמי שאחראי לפיגועים, נראית פתטית ומגוחכת. בנט וליברמן שכחו להאשים את עבאס באירועי הדרבי התל-אביבי.

יושב ראש הראשות הפלסטינית לא תורם לאווירה עם אמירות מיותרות ומתלהמות, אך נתניהו אחראי להסלמה בעיר הבירה לא פחות מאבו-מאזן. מי שמסתובב עם גפרור באזור טעון ודליק, כמו העיר ירושלים, שלא יתפלא כשהעניינים יוצאים משליטה.

במקום לתפקד על תקן המבוגר האחראי ראש ממשלת ישראל מוסיף שמן למדורה. בקדנציה הקודמת לחשו על אוזנו של ביבי שרים שקולים ומפוכחים, כמו אהוד ברק, שהבינו את חשיבות היחסים עם הבית הלבן. כיום נתניהו מוקף בשרים פופוליסטיים, דוגמת בנט ויעלון, שמושכים את הממשלה למחוזות הימין הקיצוני. לפיד ולבני, שאמורים להוות משקל-נגד לפופוליזם, יחלשים מדי ונטולי עמוד שדרה כדי לרסן את ראש הממשלה.

בוז'י הרצוג, יושב ראש האופוזיציה ומפלגת העבודה, משתחרר לאט לאט מתדמית "הפקיד האפרורי" ומתחיל להצטייר כאלטרנטיבה. במערכת הבחירות הבאה, שנראית קרובה מתמיד, קרוב לוודאי שנשמע איומים בנוסח: "בוז'י יחלק את ירושלים". צריך לקוות שהפעם, בניגוד למערכת הבחירות ב-1996, הציבור הישראלי יתפכח ולא יסונוור מהסיסמאות.