הבן שלי אוהב מים. הכי הוא אוהב אמבטיות: להיות נישא אל האמבטיה, ערום ומלא בפרחי ברוקולי, לחם מטוגן וחביתה, מארוחת הערב שאימא שלו הכינה והוא העיף על הרצפה. הוא כבר נלהב ומחייך. בשנייה שגופו הקטן שט במים החמימים, עם צעצועי האמבטיה הצוחקים, הוא כבר מאושר.

האושר שלו מידי, טוטלי. הוא לא צריך להתנצל בפני אף אחד שהוא מת על אמבטיות ובא לו עליהן כל ערב, שוב ושוב (כמו אימא שלו, למשל). בגילו, מותר לו ליהנות מאמבטיה. אין דברים חשובים או דחופים יותר לעשות. רק להיות. במים. לשחק בצעצועי הגומי המצייצים והשורקים, להיעמד ולהפיל שוב ושוב את השמפו של אימא. וקצף האמבטיה, והסבון. אחר כך לתפוס את הפקק ולכרסם אותו בהנאה.

אני מביטה בו באמבטיה, מתעלפת מעייפות על השטיחון שקניתי לנו, לזמן האמבטיה שלנו. על השטיחון הזה אני כורעת על ברכיי כמו במקדש, כמו בטקס. הו, איזה ריטואל מופלא ונפלא זה. לא ידעתי שכל ערב, בסביבות השעה שבע, החיים יוכלו להפוך לאושר צרוף של מים, צעצועים, משחק ושמחה. אף פעם לא הייתי כל כך שמחה בשעה שבע בערב, ביום חול רגיל, בלי סיבה. אף פעם לא ידעתי שאמבטיות יכולות להיות קרקס של אהבה.

אם הייתי גם אני בפנים איתו היה עוד יותר כיף, אולי הייתי מצליחה להפוך לתינוקת בעצמי. להיות עם  מוח טרי כמו שלו, להתפעל ולהתפלא מכל פקק גומי, מכל בועת סבון, להרגיש את המים וכלום מלבדם, לצחוק, מכל הלב, בלי לתת לשום דבר ולאף אחד להפריע לי, כי החיים במים יפים.

אחר כך הוא מתהפך וזוחל במים, צולל לראות את שטיחון הגומי עם ציורי הדגים בכחול ירוק ואדום,  ואני מקריאה לו מספר האמבטיה שלו, עם ציורי החיות. "את זה" הוא מצביע על חיה, ואני עונה "זה היפו" , "את זה", הוא ממשיך במשחק, ואני עונה "זה זברה" . "את זה" הוא עונה ואני עונה "זה קואלה" ומדגישה את המילה כמו מורה.

מטפס על הכריות כמו אריה קטן, שואג מצחוק

אני מביאה מגבת גדולה ועוטפת אותו אליי, מחובק. הוא מיד קופץ למיטה הגדולה ומטפס על הכריות כמו אריה קטן, שואג מצחוק, נוהם מאושר. אני מנסה לשווא לחתל אותו ולייבש אותו, למרוח משחה טיפולית בטוסיק, אבל אין לו עניין בעניינים טכניים אלה, הוא נולד לשחק, והוא יודע את זה. כל רגע שהוא לא משחק בו הוא רגע מבוזבז, אליו הוא מתנגד בכל כוחו.

"אני מציבה גבולות", אומרת לי חברתי פנינית. היא תמיד מטיפה לחינוך קשוח, ברוח סופר נני ורולידר. ואני מיד תוהה לאיזו אסכולה אני משתייכת ולפי איזה אג'נדה צריך לנהל אמבטיות של תינוקות. איכשהו דבר אחד מאוד ברור לי: במים, המקום הכי חופשי בעולם, באמבטיה המוגנת והמוארת בבית שלו, הבן שלי יכול לעשות מה שבא לו. וזה אומר לעמוד ולהפנות אליי את הטוסיק, להעיף את כל בקבוקי השמפו והסבונים אחד אחד, ואז שוב. ושוב. וזה אומר לכרסם את הפקק המלוכלך בקצת עובש ביובי, כי זה עושה לו טוב לשיניים, וזה אומר לנסות לשחות חתירה, להעיף מים לכל הכיוונים, לתופף על צבי המים מפלסטיק עד שהוואקום שלהם עף מרוב אנרגיות שהוא מוציא, להתפרע, להשתולל, ואז לצאת מובס מהקרב נגד שעת השינה, עטוף במגבת רכה, ולברוח למיטה לעשות איתי מלחמת כריות ומלחמת התשה עד שהוא ינצח, כמו תמיד, ואני פשוט ארפה. אניח לו. אוותר. לא כי אני לא יודעת להציב לו גבולות, אלא כי אני יודעת שבכל מקום אחר, בכל זמן אחר כמעט, הוא כבר יגלה הרבה מאוד חוקים, כללים, מגבלות והגבלות בחיים.

מבחינתי, המים והאמבטיה הם המקום המקודש, המקום היחיד שבו גם מבוגרים יכולים לא להרגיש את כובד המשקל של האחריות והחיים, להיות קלים פתאום, לצוף, להירגע, ולחזור לזמן-מה לשחות כמו עוברים ברחם, לפחות לרבע שעה או לחצי שעה, וכל דקה שווה. חסרי אג'נדות ושיוך לאסכולה זו או אחרת.

פשוט קיימים, בדיוק כמו שהם, בין אדי המים החמים, מאושרים.

[related-posts title="טורים נוספים"]

צילום:  www.freedigitalphotos.net