[rating=4]

מה שיפה במותחן הארוטי "חיזור גורלי" – שכל אחד ואחת באולם התיאטרון יכול/ה לפרש את ההצגה בצורה אחרת. המחזה של ג'יימס דירדן, המבוסס על הסרט השערורייתי שכתב, בכיכובם של גלן קלוז ומייקל דאגלס, מ-1987, מספר על דן גאלאגר, עורך דין ניו-יורקי, שיש לו הכל: משפחה אוהבת, קריירה מצליחה ואפילו מכונית פורשה. כאשר אשתו קייט נוסעת לכמה ימים לחפש להם בית חדש בכפר, הוא פוגש בבר טרנדי את אלכס – רווקה בלונדינית, יפה ומפתה, שכובשת אותו בקסמיה.

הסקס איתה פרוע וחושני, זה לא הסקס "השגרתי" שיש לו בבית עם אשתו האהובה, אחרי כמה שנות נישואים. מאותו לילה גורלי חייו משתנים. גאלאגר מבקש להתייחס אל המפגש עם אלכס כאל סטוץ, או מעידה חד-פעמית, ולחזור הביתה בשלום, אבל אלכס אינה מוכנה לוותר עליו בקלות. "אני אוהבת אותך", היא אומרת לו, אבל האמת, שהיא משתוקקת לכבוש אותו, לשלוט בו. אין שם רומנטיקה. היא אינה מרפה מאחיזתה הנואשת בגבר שפיתתה – וכאשר הוא מסרב לה ומנסה להתנתק מאחיזתה, היא פותחת במסע קטלני, שמטרתו להרוס את חייו ואת משפחתו.

מי לא מכיר את הסיפור הזה? למרות שעברו כמעט 30 שנה מאז הוקרן הסרט לראשונה באמריקה השמרנית, הסיפור הזה מטלטל גם ב-2014. אפשר לראות ב"חיזור גורלי" מחזה אנטי פמיניסטי, שבו האחריות מוטלת על המאהבת האובססיבית, שמוצגת כפסיכופטית  עם יצר של הרס עצמי; אפשר לראות בו סיפור על הגבר השולט והבוגדני, שמחפש זיון טוב ומתייחס לאישה רק כמי שאמורה לספק את יצריו; אפשר לראות בו סיפור על האישה החדשה והחזקה, שאינה מתביישת במיניותה ואינה מוכנה להיות רכושו של הגבר; אפשר לראות בו סיפור על הצורך הנואש באהבה ועל מה שעלולה לגרום אהבה נכזבת.

ואפשר לא לשפוט את הדמויות – ולהתייחס אל "חיזור גורלי" כאל "סיפור פשוט", כפי שמעיד על יצירתו התסריטאי והמחזאי דירדן. עוד סיפור על בעל, אישה ומאהבת. דירדן, שלא היה שלם לגמרי עם הסרט, כתב גרסה חדשה לבמה, שבו דמות המאהבת מרוככת יותר. זו הגרסה שמועלית ב"הבימה".

תיאטרון "הבימה" אינו מרבה במחזות מסוג זה. פתאום, באמצע ההצגה, חשבתי על מייסדי התיאטרון, שלא היו מאושרים לראות על הבמה של התיאטרון הלאומי הצגות "מסוג זה". אבל הרפרטואר של "הבימה" מכיל גם צ'כוב ואיבסן, וגם תיאטרון ניסיוני ופוליטי – ולכן "חיזור גורלי" היא הצגה לגיטימית ואפילו חשובה, בעיקר אם היא עשויה היטב.

הבמאי משה קפטן ליהק את אקי אבני לתפקיד עורך הדין גאלאגר, את אסנת פישמן לתפקיד אלכס המאהבת ואת ריקי בליך לתפקיד הרעייה הנאמנה והפגועה. על הבמה המסתובבת (שלא מפסיקה להסתובב עשרות פעמים במהלך ההצגה) אנחנו מקבלים סצנות כמעט קליפיות על רקע תפאורה ניו-יורקית קרה ומעוצבת, כשברקע קטעי וידאו ומוזיקה מתוך האופרה מדאם בטרפלי של פוצ'יני.

אקי אבני אמין ומשכנע בתפקיד הראשי, אם כי חסרה לו נוכחות חזקה יותר. ריקי בליך נוגעת ללב בכנות ובשבירות שלה. אסנת פישמן נפלאה בתור הדמות הטראגית של המאהבת. היא יודעת להיות מפתה ותובענית, רעה ונואשת. קשה שלא להשוות אותה לגלן קלוז, שהיתה מטורפת ומפלצתית, כפי שהתפקיד מבקש. אבל גם אקי אבני איננו מייקל דגלאס, והאיזון בין פישמן לאבני עובד טוב בהצגה, יחד עם הדם, ההיסטריה והדמעות. טובים גם אורי הוכמן בתפקיד חברו של גאלאגר ורזיה ישראלי – אמה של קייט.

"חיזור גורלי" אינה הצגה גדולה ואינה מטלטלת כמו הסרט, אבל היא הצגה חזקה, שמציפה שאלות על יחסי גברים ונשים, מעמתת אותנו עם דעות ואמונות, ומצליחה לגעת במקומות הכי רגישים שלנו. בשביל זה יש תיאטרון.