Skip to content

מחנה השלום מחפש מנהיג

מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו מפלגות המרכז כמו העבודה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

שמתם לב שהמילה "שלום" ירדה למחתרת? יחד אתה נעלמו מסדר היום עוד כמה מושגים חשובים כגון:  הסדר, הסכם, סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים. יותר אין דנים בהם בערבי שישי, גם לא בכנסת או בתקשורת ורק הקולנוע הישראלי מסרב להתקרנף (למורת רוחה של לימור לבנת) ומוציא פעם בשנה לאקרנים סרט אקטואלי דוגמת "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות".

 פעם, כשהייתי תלמידה וחברה בתנועת נוער סיפרו לי המורים והמדריכים שישראל רוצה שלום והמדינות הערביות מסרבות. לימים, כשבניי חבשו את ספסלי בית הספר, ספרו להם שהכיבוש הוא זמני ושאו-טו-טו יהיה הסכם עם הפלסטינים וצה"ל ייסוג מהשטחים. היום, 12 שנים לאחר פרסום יוזמת  הליגה הערבית  ואין ספור ניסיונות תיווך אמריקניים ואירופאיים, קשה לתרץ את העמקת הכיבוש ולכן הממשלה והתקשורת הצייתנית הורידו את הנושא מסדר היום. מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו  מפלגות המרכז כמו העבודה, התנועה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום.

הייתה מלחמה בקיץ?

על אף ניסיונותיה של הממשלה להשכיח את המלחמה שהייתה כאן לפני חודשים ספורים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים ויותר מאלפיים פלסטינים, הציבור זוכר את הטראומה וקצה נפשו בממשלת נתניהו שהביאו עליו את המלחמה הזאת וקודמותיה  – עופרת יצוקה ועמוד ענן. ממשלות נטולות חזון או תכנית מדינית שרק דרדרו את המדינה למצבה הכלכלי, החברתי והביטחוני הנוכחי. המלחמה של קיץ 2014 בקעה בפעם הראשונה סדקים באמונה שצה"ל יכול לנצח ושלסכסוך יש פתרון כוחני.

רוצים שלום. הפגנה למען השלום בככר רבין במהלך מלחמת "צוק איתן" (צילום: נירה ידין)
רוצים שלום. הפגנה למען השלום בככר רבין במהלך מלחמת "צוק איתן" (צילום: נירה ידין)

מנגד, בעקבות ההכרזה על הקדמת הבחירות, המפה הפוליטית גועשת ורועשת. כל מיני מפלגות אמצע חד-פעמיות נופלות אך ממאנות להיעלם והמנהיגים שלהן מנסים לקפוץ על סוס דוהר כלשהו. פוליטיקאים מקצועיים כמו ציפי לבני ושאול מופז מוכנים לחבור לכל מי שיציע להם מקום מכובד ברשימת המועמדים לכנסת, למורת רוחם של פעילי המפלגה הקולטת שרואים בעיניים כלות כיצד הם נדחקים לטובת הכוכבים המוצנחים.

בערב שבת האחרון זפזפתי בין שלושת ערוצי הטלוויזיה שבכל אחד מהם יושבת מועצת חכמים מעונבת ומפרשנת את המפה הפוליטית – מי יחבור למי, מי יבגוד במי, מי יעלה ומי ירד. באף אחד מהפאנלים המכובדים האלה לא דובר על תוכן, על כיוון מדיני או על בשורה רעננה שעשויה להיטיב עם אזרחי ישראל.

כמו רבבות אזרחים אחרים גם אני מתלבטת למי לתת את קולי כדי שלהצבעה שלי תהיה השפעה.  רוב הציבור רוצה שלום, אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב. מה שחסר לציבור הבוחרים שנמצאים משמאל לימין הקיצוני הוא מנהיג אמין שיסחוף חלק נכבד מן הקולות הצפים ויקים ממשלה שתחתור להסכם מדיני עם הפלשטינים. מאין יצמח לנו מנהיג כזה?

נתחיל במפלגות המרכז. מפלגתה של ציפי לבני, שהתפצלה מקדימה לקראת בחירות  2013, היא אחת מאותן מפלגות אמצע הצצות, גורפות מנדטים, שוקעות ונעלמות. כשניהלה את המו"מ הכושל עם הפלסטינים שימשה לבני עלה תאנה לסרבנותו של נתניהו ובמלחמה האחרונה דחקה בצה"ל להיכנס לרצועת עזה. מהלך אומלל ומיותר. השקפת העולם הליכודניקית שלה לא מנבאת שתתמוך בסיום הכיבוש, גם לא ברומן החדש שלה עם בוז'י.

יש עתיד היא מפלגת המרכז התורנית. יאיר לפיד המוכר בכל בית מימיו ככוכב טלוויזיה  סחף בבחירות הקודמות בוחרים רבים והגיע להישג אלקטורלי מרשים, אך לפיד מעולם לא התיימר להביא שלום ונזהר לא להתבטא בנושא הפלסטיני. לא שמענו אותו מגנה את פעולות תג מחיר או את הבנייה בהתנחלויות. הוא תמך במבצע צוק איתן ואמר אחרי הבחירות האחרונות, ש"לא נעשה גוש חוסם עם הזועביז".  אלא שללא תמיכת המפלגות הערביות אין סיכוי למחנה השלום.

מרצ היא מפלגת שלום חיננית שאומרת את הדברים הנכונים. אלא שהיא מייצגת רק את ישראל השבעה, החילונית והאשכנזית. מרצ לא השכילה לחדור לפריפריה הגאוגרפית והחברתית וראשת מרצ, זהבה גלאון חסרה כריזמה ואין ביכולתה להגדיל את כוחו של מחנה השלום.

נשארנו עם מפלגת העבודה והכוכבים שהיא מספחת בימים אלה. העבודה כבר מזמן איננה מפלגת שמאל. כשכל המפה הפוליטית זזה ימינה, העבודה זזה אתה – אבל לשמחתנו, העבודה לא מחקה עדיין את המילה "הסדר מדיני" מאתר האינטרנט שלה. האיחוד עם ציפי לבני עשוי להביא עמו עוד כמה מנדטים אבל באותה מידה עלול להרחיק את המפלגה והעומד בראשה מהמחויבות לסיום הכיבוש.

בוז'י הרצוג למד אמנם בשנה האחרונה לדבר בפני קהל, אך הקלות שבה הוא נכנע לתכתיבים של ציפי לבני מעוררים דאגה לגבי יכולתו לעמוד בלחצים. מכיוון שלא שירת בסיירת מטכ"ל ולא היה גנרל כמו רבים מהפוליטיקאים, הוא פוחד שייתפס כלא מספיק ציוני ולא מספיק פטריוט. נראה אותו יוצא נגד המלחמה הבאה שבוא תבוא אם הליכוד יישאר בשלטון. בדיון האחרון בכנסת הוכיח את נתניהו על כך שהוא עצמו חטא ב"חטא" הפינוי: "פינית את חברון והצבעת בעד ההתנתקות". כך הרצוג נופל פעם אחר פעם קורבן למניפולציה הערכית שהימין עושה במשמעות של מלים. לא שמענו אותו מוחה על תופעות תג מחיר או על ההצתה של בית הספר הדו-לאומי בירושלים. רק על רצח המתפללים בבית הכנסת הגיב. הוא אפילו אינו מוכן להתחייב שלא ייכנס לממשלה בראשות נתניהו.

הכישורים הדרושים:

אם אפשר היה לפרסם מכרז לתפקיד ראש הממשלה הבא הייתי מנסחת אותו כך: למחנה השלום דרוש בדחיפות מנהיג. התכונות הדרושות: מחויבות לפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים ולצמצום הפערים בחברה, התחייבות לא להיכנס לממשלה בראשות נתניהו או  בנט, נכונות לקחת סיכונים פוליטיים ואישיים ולא למצמץ למראה תמונתו מעוטרת בכפייה או לחילופין במדי אס.אס.  מעל לכל צריך שתהיה לו כריזמה מהסוג שביבי, בנט וליברמן מצוידים בה בשפע, אך משתמשים בה למטרות הלא נכונות. מנהיג כזה יוכל לאחד את מפלגות השמאל והמרכז ל"גוש עושה שלום" ולסחוף אחריו רבבות קולות צפים.

[related-posts title="מאמרים קודמים של מיכל פנט-פלג"]

2 Comments

  1. גידי
    13 בדצמבר 2014 @ 14:29

    מבחינתם של הפלסטינים מלחמת 48 נמשכת עד היום ולא הסתיימה בניצחון היהודים .
    הם עדיין במלחמה ויש להם זמן בניגוד לשמאל הקיצוני.שרוצה הכל "עכשיו".,זה לא משנה אם זה ירי, סכינים אבנים,בקבוקי תבערה,או איטיפאדה.בימין הבינו שזאת מלחמת התשה שנמשכת מהפרעות בשנות ה20 של המאה הקודמת ובוודאי תעבור לבנינו ונכדינו.לא משנה מי ישלוט אצלנו ימין שמאל מבחינתם אין הבדל ,רק שעם שמאלנים הם יקצרו הליכים.נראה שהחברה בימין הפנימו שיש לנהל את המלחמה הזו בסבלנות ולא בלחץ.
    מתי זה ישתנה ?בזמן שהפלסטינים יחנכו את ילדיהם לכבוד לאחיות ולנשים שלהם,וישנו את ספרי הלימוד בגנים ובבתי הספר, ויספרו שגם יהודים הם בני אדם.זה סימן מעיד, שרק אז הימין יהיה מוכן לשלום ולוויתורים מפליגים גם בירושלים.
    כמה הערות:
    1.קראתי מספר כתבות של מיכל מאחר והיא פעילה פוליטית בשמאל הקיצוני(ניחוש שלי) מיכל מסננת מנטרות ולא מבינה או שלא עידכנו אותה שהשלום במחתרת בגלל השמאל והתקשורת שלו…!מיכל "רק לא ביבי" שחכת?
    2.הרצוג עם כל הכבוד לא נראה מתאים או מוכן להיות ראש ממשלה.נכון משא ומתן זה לא הצד שלו והזאבים מחכים לו ב17.3.
    3.מצחיק ומעניין שהשמאל(מרץ?) בונה על "טרנספר"ליברמן וכחלון (ליכודניק בעבר)שיושיע אותם מהאופוזיציה.

  2. חגי
    12 בדצמבר 2014 @ 23:01

    שלום הוא לא מטרה, שלום הוא אמצעי.
    כל עוד מחנה כלשהו חושב ששלום הוא מטרה (ע"ע "התכונות הדרושות: מחויבות לפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים") הוא לא יצליח להנהיג שום דבר.
    מהי אותה מחוייבות לשלום עם הפלסטינים? אלו שקוראים מעל כל במה להכחדת ישראל? אלו שמממנים טרור ומככבים במסע של שקרים עקבי להכפשת ישראל? אלו שרוצח של נערים הופך לשר בממשלתם?

    שלום הוא לא מטרה- הוא אמצעי להשיג בטחון, רווחה כלכלית ועוד. אבל הוא לא האמצעי היחידי.

    מנהיג לא יכול לבלבל בין אמצעי למטרה- בגלל זה לא יכול להיות מנהיג ל"מחנה השלום", כי זו לא מנהיגות.

    אין ולא יהיה מנהיג לשמאל כל עוד ימשיכו להודיע ש-300,000 אזרחים הם גנבים וחסרי זכויות רק כי הלכו לגור היכן שמדינת ישראל אפשרה להם וישארו חסרי זכויות עד שאבו מאזן יואיל בטובו לעשות שלום שאינו שלום. לא יהיה מנהיג לשמאל כל עוד מאות אלפי חרדים יחשבו לגנבים ושנואים אך כל ערבי שונא ישראל יהיה מחמל נפשם. לא יהיה מנהיג לשמאל כל עוד יקראו לכל אדם שעבד קשה והרוויח כסף גנב וירוממו את העצלות והבערות (דרך אגב- גם "צמצום פערים" היא לא מטרה אלא אמצעי מאוד ערטילאי, ולכן אמצעילא מוצלח אחד מיני רבים, כדי להביא תחושת רווחה כלכלית לחלק רחב יותר בציבור).

    גם לא יהיה מנהיג לשמאל כאשר כל מנהיגי השמאל הופכים הכל לקדוש ולא יכולים להתפשר על שום דבר- ככה לא מקיימים קואליציה.

    אבל זה לא נורא- אין שום דבר עצוב בזה שהשמאל נכשל כיום פעם אחר פעם להוציא מנהיג ראוי- השמאל הישראלי הפך כל כך קיצוני ובדלני שאין בו שום אדם שראוי להיות מנהיג. הכל בשמאל מבוסס על שנאת האחר, ראיית שחורות ופגיעה חוסרת ונשנית במדינת ישראל החל מפניה לגורמי חוץ להתערב בדמוקרטיה הישראלית וכלה בפגיעה בחוסר הלאומי על ידי הכפשת כל מה שטוב במדינת ישראל ונסיון לשכנע את אזרחי ישראל שממש ממש רע לחיות פה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן