קשה לחשוב על תעלומה מוזרה ומסתורית יותר בציבוריות הישראלית מהתופעה המכונה ליכוד. הליכוד כמושג מופשט, הליכוד כמפלגה, הליכוד כדרך חיים, הליכוד כחזון. הליכוד כמפלגת שלטון. הליכוד כהגדרה עצמית. הליכוד – והליכודניק. מה הסוד? מה האלכימיה של הליכוד והליכודניק? ממה הוא עשוי, הלכודניק? מה מרכיב את אישיותו? ממה נובעת את הנאמנות שלו למושג, שבפועל כבר אינו קיים היום בפועל? כיצד יודע ליכודניק שהוא כזה, אם הליכוד כבר מזמן אינו כזה?

ותיקי הליכוד, מייסדיו, אבותיו מולידיו, אם היו איתנו היום – היו מכחישים בכל תוקף כל קשר אליו. זה לא הליכוד, הם היו אומרים בביטחון גמור (ושרידיהם הנכחדים בהחלט אומרים זאת). זה לא יכול להיות הליכוד. זה לא ההוד, זה לא ההדר (ככל שהיו פעם כאלה), לא הממלכתיות ובטח לא הסטייל. ולא שהסטייל היה מי יודע מה גם אז.

אבל אפילו הליכונדיקים הכי נמרצים, הכי מסורים, הכי הכי קנאים למסורת האבות המייסדים – אנשי האצ"ל והלח"י, אנשי מסדר ז'בוטינסקי וממשיכי דרכם, אנשי אותו מחנה לאומי שהתחברו לליברלים שהתחברו לאלה שבאו מהאקטיביזם של תנועות העבודה הלוחמניות – אף אחד מהם לא היה מזהה את הליכוד של היום, לא תומך בו וודאי ובוודאי שלא היה מצביע עבורו.

אז מה הסוד? מה מביא את מאות האלפים, את המיליון, המיליון וחצי בוחרים – שוב שוב, פעם אחר פעם –  לשים את אותו הפתק?

ואיך? איך זה שהתנועה הרחבה, אותה ברית מנודים ומקופחים – אנשי המחתרות שחברו לאנשי השכונות ותושבי הפריפריה – ויחד ייסדו תנועה ששולטת בחיי המדינה עם הפסקות קצרות מאז אמצע שנות השבעים של האלף הקודם, איך זה שהיא לא מסוגלת לקבל אחריות על מעשיה ובעיקר על מחדליה? איך זה שתמיד – אבל תמיד – אחרים אשמים בכל התחלואים שלהם עצמם? איך זה שתנועה שנבחרת שוב ושוב לשלטון, בעצם מעולם לא מחזיקה מעצמה מפלגת שלטון?

איפה האחריות של ראשי המפלגה הזאת? איפה הכבוד? רוצים להיבחר, משתוקקים לנצח – ואכן עושים את זה אינספור פעמים – אבל לשלוט ולעשות? לא, זה קצת מוגזם. המערך אשם. מפא"י אשמה. הכל באשמת השמאל. והתקשורת. כמובן, תמיד ובכל אשמה התקשורת.

נניח, בואו נניח לרגע שאני ליכודניק. נניח שהייתי נולד להורים או לסבים שהיו חברים בתנועות ההתנגדות של לפני המדינה. במחתרת. נניח שסבא שלי היה באצ"ל. אפילו לוחם בלח"י. נניח שהוא נרדף על-ידי אנשי היישוב. אנשי ההגנה. אולי אפילו הוסגר. בסזון, אתם יודעים.

בואו נניח לרגע שאני בן או נכד למשפחה הלוחמת. כמו, נניח, ציפי לבני. דן מרידור. בני בגין. אריה נאור. ראובן ריבלין. בואו נניח שאני קשור איכשהו למורשת בגין. מדלקם בע"פ את תורת ז'בוטינסקי. בואו נניח לרגע שאני ליכודניק, אחרי שאבי היה גח"ל ולפני זה חירות. וסבי היה אצ"ל.

נניח שאני כזה. רק נניח.

עכשיו, אחרי שהחלטנו מי אני, בואו נדבר על הפתק שאני צריך לשים בקלפי בעוד שלושה חודשים. כאילו שיש בכלל שאלה. כאילו שאי פעם הייתה שאלה. איך אמר מורנו ורבנו בגין? "מחר-מחל-מחל-מחל…". שיטפון של פתקים, כולם מחל.

אני יודע שאפשר אולי להוציא ליכודניק מהליכוד, אבל בלתי אפשרי (כמעט) להוציא את המחל מהליכודניק. זה בדי.אן.איי שלנו. זה חזק מאיתנו. מה, נשים פתק של "אמת" שפירושו מפא"י השנואה? ה"מערך" הנוראי? אנחנו לא מסוגלים. אתם מכירים אותנו. אנחנו מחל ומחל ורק מחל. שיטפון של פתקים: מחל-מחל-מחל.

אבל מה זה המחל הזה שאנחנו שמים בקלפי, שוב ושוב, בלי שיש לנו שליטה על היד שנוטלת את הפתק ומשלשלת אותו לקופסה הכחולה? למי אנחנו שמים את הפתק הזה? מה אומר היום הפתק הזה?

מה אנחנו בעצם אומרים, בזה שאנחנו משלשלים את הפתק מחל? את מי אנחנו שמים עלינו לשלוט בנו? והאמת היא שזה די קל. הרשימה ידועה. השמות מוכרים.

בני בגין? דן מרידור? ציפי לבני? ראובן ריבלין? מיקי איתן? אריה נאור? משה עמירב? לימור לבנת? מאיר שטרית? אהוד אולמרט? משה כחלון? גדעון סער?

כן, בטח. שמות מצוינים מאוד ראויים. מלח הארץ, כל אחד ואחת. אה, רגע – הם לא ברשימה. הם כבר לא מחל. הם בחוץ.

אז מי כן? נניח רגע לנתניהו – עוד נחזור אליו. בואו נבדוק מי כן. זאב אלקין, מירי רגב, יריב לוין, אופיר אקוניס, ציפי חוטובלי, משה פייגלין, יובל שטייניץ, גילה גמליאל, יולי אדלשטיין… אה, כן – יש עוד כמה: ישראל כץ, גלעד ארדן, סילבן שלום, צחי הנגבי, משה יעלון…

אז מה אני, ליכודניק במצוקה, מה אני עושה? אני שם מחל ומכניס לכנסת, לממשלה, את פייגלין? את חוטובלי? את אלקין? את לוין? את אקוניס?

לא יודע מה לעשות. באמת שלא. מה אני עושה? צחי הנגבי? רגע, הוא לא ברח עם שרון לקדימה וחזר כשהבין שרק בליכוד יהיה לו סיכוי להיות שר? הוא ערק. ברח – למה שאעזור לו לחזור? ויעלון? הוא בכלל קיבוצניק. וכולנו זוכרים מה בגין אמר על הקיבוצניקים עם בריכות השחייה. איך נוכל לסמוך עליו?

ושטייניץ? נו באמת. עוד מעט תגידו אקוניס. ואלקין בכלל מתנחל שיביא אותנו לתהום. הוא בטוח זומם להתחבר לאיווט ולעשות ממנו ראש ממשלה של המתנחלים. ולוין יותר קיצוני מבגין של שנות החמישים. איפה הוא חי, האיש הזה.

וכן, ביבי נתניהו. שתי מדינות לשני עמים? וואלה, ביבי? זה מלך ישראל? זה לא היה אותו נתניהו שהיה הנצר לשתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן? ומה זה הפחד הזה מהחמאס? למה הוא (ובוגי) לא נכנסו בהם בכל הכוח? מי זה בכלל החמאס האלה? וכמה פעמים הוא חושב שהוא יצעק איראן איראן, כשאצלו בתוך הבית האישה משפיטה אותו ומשפילה אותו? מה הוא חושב, אנחנו לא יודעים לקרוא את מה שמספרים אבות הבית, המבשלות, המטפלות, הנהגים, המאבטחים? אנחנו לא רואים שהוא עושה את עצמו גיבור בחוץ, שבבית הוא סמרטוט עלוב?

מה אני אגיד לכם. קשה לי. אומרים שביבי כלכלן מעולה, אבל הכלכלה שלנו על הפנים. אפילו הוא אמר. הבריאות הציבורית קורסת. הצמיחה שלילית. הבנקים חונקים אותנו. מחירי הדיור כבר עברו את גובה השמים. הוא שולט בכלכלה כאן כבר 20 שנה – ועכשיו מפיל את כל החרא על הראש של לפיד הטמבל, שהיה בתפקיד בקושי שנה וחצי? אפילו אנחנו הליכודניקים לא אוכלים את הלוקש הזה. והוא חושב שאנחנו לא שמים לב, אבל גם אנחנו רואים למי הוא דואג. גם אנחנו רואים את החברים העשירים שלו, שנהיים יותר ויותר עשירים, והכל על חשבוננו? הוא חושב שאנחנו לא רואים ולא יודעים, אבל גם אנחנו יודעים על הבריכה בקיסריה, המים בבריכה שאנחנו משלמים עליה, הגלידה, הנרות.

ומה שהוא עושה עם אמריקה. אפילו אנחנו, שרוצים לראות את ישראל זקופה וגאה, מרגישים שהוא מנתק אותנו מהעולם. בקצב הזה בקרוב בכלל לא נוכל להגיע לארה"ב. הלך השופינג בניו-יורק. אפשר לשכוח מבר מצווה לילד בדיסני וורלד. איפה השכל שלו? כמה שהוא יודע לדבר אנגלית, ככה הוא לא מבין מה הוא מדבר ומה הוא עושה.

ובשביל מה? בשביל מי? בשביל המתנחלים של אלקין? בשביל הר הבית של פייגלין? מה לנו ולהם? אנחנו גרים בתל-אביב. בחולון. בכוכב יאיר. במכבים. בירושלים, בעפולה. כבר 40 שנה לא היינו בעיר העתיקה בירושלים. אף פעם לא ביקרנו באריאל. השתגענו להתקרב לחברון? מה, אנחנו מתאבדים שיעים?

אומרים לנו, תראו איזה אנשים מצוינים תבחרו רק אם תוותרו על הפתק הזה – על ה"מחל" שלכם. כחלון והרצוג ולבני, וכבל ויחימוביץ' וברוורמן; ושלח ופרי וגרמן; וגילאון והורוביץ וזנדברג; ובר-לב וגלנט ורמי לוי; ואולי דיסקין ואשכנזי. באמת אנשים טובים. נכון, הקול של זהבה ההיא נורא מעצבן, התסרוקת של יחימוביץ' די מוזרה, בר-לב מדבר לאט כמו אבא שלו, ברוורמן פרופסור ושלח חכמולוג מתנשא. ונכון, פה ושם יש להם דתיים. שומרי מסורת. חלק מהם היו קצינים מצטיינים. אחרים דואגים לעניים. לאיכות הסביבה. לרווחה. לבריאות. אבל לסמוך עליהם שישמרו עלינו? לא יודע. בחיי שאני לא יודע.

אבל היי, מחל זה הבית! הליכוד זה חזק! ביבי זה מר ביטחון! (שמעתם על הספר המעולה שהוא כתב על איך המערב ינצח את הטרור? זה הספר הכי נמכר בעולם אחרי התנ"ך!).

מה אני אגיד לכם. ממש לא בא לי על פייגלין, אלקין, אקוניס, חוטובלי, לוין, שטייניץ. לא מעריך אותם בגרוש. מה לי ולהם.

הפעם, אני מבטיח, בקלפי, מאחורי הפרגוד כשאף אחד לא רואה, אשים את הפתק הנכון.

מחל.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]