כמעט אלף אישים ישראלים חתמו על קריאה לפרלמנטים האירופיים וביקשו מהם להורות לממשלותיהם להכיר במדינת פלסטין.

יש לי הכבוד להימנות עם החותמים, הכוללים שרים וחברי כנסת לשעבר, כלות וחתני פרס ישראל, דיפלומטים וקצינים בכירים, אנשי רוח ואנשי עסקים, סופרים ומשוררים, ובכללם עמוס עוז, דויד גרוסמן וא"ב יהושע. אנחנו מאמינים שעצמאות העם הפלסטיני במדינה משלו, לצד מדינת ישראל, היא הבסיס לשלום, ועל כן הוא חשוב לישראלים כמו שהוא חשוב לפלסטינים. זוהי, אגב, השקפתי מאז מלחמת תש"ח.

הימין הקיצוני, ששלט בישראל בשנים האחרונות, דוגל בהשקפה ההפוכה. מכיוון שהוא מבקש להקים את "מדינת הלאום של העם היהודי" בכל השטח שבין הים והירדן, הוא מתנגד מכל וכל למדינה פלסטינית.

אם כן, זהו תוואי המאבק: או מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועה עזה, שבירתה ירושלים המזרחית, הסכם שלום ישראלי פלסטיני, סוף הכיבוש, שלום אזורי בין ישראל וכל העולם הערבי והמוסלמי; או ארץ ישראל השלמה, המשך הכיבוש, סיפוח, יותר התנחלויות, טיהור אתני, מלחמת נצח.

ישראל צריכה לבחור. ולא רק היא. גם העולם צריך לבחור.

בעת האחרונה קראו מספר פרלמנטים אירופיים לממשלותיהם להכיר במדינת פלסטין. אנחנו רוצים לעודד תהליך זה. ביום שישי האחרון קרא הפרלמנט הפורטוגלי להכיר במדינת פלסטין, אחרי שעשו זאת הפרלמנטים של בריטניה, אירלנד, צרפת וספרד. הפרלמנט האירופי, מוסד שהשפעתו ועוצמתו הולכות וגוברות, עשה זאת ביום הרביעי.

החלטות אלה הן בגדר המלצות בלבד. אך ממשלת שוודיה הכירה רשמית במדינת פלסטין. היו אצלנו שטענו שזו הייתה הממשלה הראשונה באיחוד האירופי שעשתה כן. זאת טעות. פלסטין כבר זכתה בהכרה רשמית מצד החברות הבאות של האיחוד האירופי: בולגריה, קפריסין, צ'כיה, הונגריה, מלטה, פולין, רומניה וסלובקיה. מבין המדינות האירופיות, שאינן חברות באיחוד האירופי, כבר הכירו במדינת פלסטין המדינות הבאות: אלבניה, אזרבייג'אן, בלרוס, בוסניה והרצגובינה, גיאורגיה, איסלנד, מונטנגרו, רוסיה, סרביה, טורקיה ואוקראינה. רשימה די מרשימה. אך האם זה באמת חשוב?

מגילת העצמאות של ארצות הברית מעלה על נס את חשיבות "הכבוד ההוגן לדעת האנושות".

מגילת העצמאות של ישראל אינה כוללת משפט זה, אך נוסח המסמך מעיד עליו שהכוונה הייתה לרכוש את אהדת העולם ולהשיג הכרה דיפלומטית עולמית. ואולם, דויד בן גוריון, שקרא את המגילה בטקס היסוד, הכריז לאחר מכן על ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים!"

האם צדק? האם באמת אין משקל לדעת האנושות?

יתכן שזה היה נכון לפני 150 שנה, כאשר בנימין ד'יזראלי הכריז בבריטניה על המדיניות של "בדידות מזהירה". אבל בפועל, גם אז הייתה בריטניה שקועה עד צוואר בענייני אירופה והעולם. מאז השתנה העולם לחלוטין. הממשלות הפכו להרבה יותר דמוקרטיות. החינוך ההמוני הרחיב בהרבה את הבסיס של דעת הקהל. אמצעי תקשורת שלא חלמו עליהם קידמו את השקיפות. יש המדברים על "כפר עולמי".

לדעת הקהל יש השפעה עצומה על הפוליטיקאים בארצות הדמוקרטיות, וגם בדיקטטורות. כאשר דעת הקהל מתקדמת, הממשלות נמשכות אחריה. לכך יש מסקנות דיפלומטיות, כלכליות, וגם צבאיות, שרק טיפש יתעלם מהן.

הכלי המועדף להביע ולבטא את "דעת האנושות" הוא ארגון האומות המאוחדות.

כאשר קמה מדינת ישראל, היא ניהלה מאבק קשה כדי להתקבל לאו"ם. מגילת העצמאות שלנו, שהבטיחה דמוקרטיה ושוויון זכויות לכל התושבים, מילאה תפקיד חשוב במאבק זה. ואולם, בן גוריון נהג לקרוא לאו"ם בבוז "או"ם שמום". בארבעים השנים האחרונות לא השתנה יחס זה. מנהיגי ישראל היו בטוחים שארצות הברית תטיל וטו על כל החלטה של מועצת הביטחון שלא מצאה חן בירושלים, בלי קשר לתוכנה. אילו נדרש האו"ם לאשר את עשרת הדיברות בניגוד לרצון ישראל, האמריקנים היו מטילים וטו גם על החלטה זו.

עכשיו, בפעם הראשונה בתולדות האו"ם, זה עלול להשתנות. ארצות הברית רמזה שהיא עשויה לא להטיל וטו על הצעת החלטה של מועצת הביטחון שממשלת ישראל מתנגדת לה בתוקף.

לא ייתכן! אין וטו אמריקני? זה כמו להגיד שהשמש עלולה לא לזרוח מחר!

איך, מה קרה?

התשובה הכי פשוטה היא שבנימין נתניהו נמאס על ברק אובמה, כמו שנמאס על רבים אחרים. ראש הממשלה שלנו שרף גשר אחד יותר מדי. נתניהו השפיל את נשיא ארצות הברית בכל הזדמנות. הוא שיחרר את כלבי איפא"ק כדי שיתקפו את הנשיא. והוא עשה את הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לפוליטיקאי: הוא תמך בגלוי ביריבי אובמה בשתי מערכות הבחירות האמריקניות האחרונות.

תמיכת נתניהו במועמדותו של מיט רומני הייתה בבחינת שערורייה. נתניהו פעל על פי פקודת בעליו, טייקון בתי הקזינו שלדון אדלסון, בעל המאה (מיליארדים). בתמורה מממן אדלסון את "ישראל היום", החינמון שמטרתו היחידה היא לתמוך בנתניהו.

לא מכבר, בבחירות "חצי תקופת הכהונה", תמך איפא"ק שוב ברפובליקנים ועזר להם  להפוך את הסנאט האמריקני למבצר נגד אובמה. אובמה שתק. אבל הוא איננו יצור על אנושי, וחלם על נקמה. הוא עודד בחשאי את האירופים לתמוך במאמץ המדיני הפלסטיני. עכשיו הוא רומז שאמריקה עשויה לא להשתמש בזכות הווטו.

מדובר בהצעה פלסטינית במועצת הביטחון, הקובעת שיושג פיתרון לסכסוך תוך שנה, שהכיבוש יסתיים תוך שלוש שנים, שתקום מדינה פלסטינית ושירושלים תהיה בירת שתי המדינות. בעיני הימין הישראלי, זהו סוף העולם. יש גם הצעה צרפתית, שהיא מהדורה רכה יותר של אותו הרעיון. לפני שנה בלבד אי אפשר היה אף לחשוב על הצעות כאלה. הן משקפות את הבידוד המאוד לא מזהיר הסוגר על ישראל.

אין פוליטיקאי שאוהב שינויים רדיקליים. במשך 41 שנה רצופות הטילה וושינגטון וטו למען ישראל (ולמען ישראל בלבד). אי הטלת וטו תהווה צעד מהפכני. עשויה להיות לכך השפעה רבה גם על מדיניות הפנים האמריקנית ולפגוע בסיכוייה של הילרי קלינטון להיבחר לנשיאה (אולי זה פיתוי נוסף לאובמה).

הדבר נוגע לאינטרסים האסטרטגיים החשובים ביותר של אמריקה. העולם הערבי מצוי במצב של תוהו ובוהו, אך הוא תומך עדיין פה אחד בעם הפלסטיני, לפחות במישור הדיפלומטי. אמריקה זקוקה להשתתפות הממשלות הערביות בקואליציה נגד דאע"ש. הטלת וטו אנטי פלסטיני בשעה זו עלולה לפגוע בכל הממשלות הערביות התומכות באמריקה. ירדן, לדוגמה. וגם סעודיה. ומצרים.

ג'ון קרי, ג'ון המסכן, מתרוצץ ונפגש עם כל העולם ואשתו בחיפוש דרך להיחלץ מן המלכודת. הוא מאיים על אבו מאזן בהפסקת המימון החיוני לפלסטינים. אבל אבו מאזן אומר לו, בצדק, שאין לו עוד מה להפסיד. אם אינו יכול להראות לציבור הפלסטיני בזמן הקרוב ביותר הישגים משמעותיים, עלולה הגדה המערבית להתפוצץ. הרשות הפלסטינית עלולה להתפרק.

גם נתניהו מיואש. הוא טס לרומא כדי להיפגש באופן אישי עם קרי. זאת הייתה פגישה סוערת מאוד. נראה שהפגישה של קרי עם המנהיג הפלסטיני סאיב עריקאת הייתה סוערת עוד יותר, עם צעקות ודפיקות על השולחן.

שמעון פרס, שאין לו עוד תפקיד, אך שנשאר מלכך פינכה של הימין, טס לפאריס כדי להיפגש עם לורן פביוס, שר החוץ היהודי (שהתנצר), כדי שלא יגיש את הצעתו למועצת הביטחון. ציפי ליבני, ששכחה שפוטרה מהממשלה ושהיא מכהנת עכשיו באופוזיציה, טלפנה לקרי כדי לתמוך בנתניהו.

קרי קיבל את הרעיון וביקש מכולם לעשות את הכול כדי לדחות את העניין עד אחרי הבחירות בישראל.

מה, להתערב בבחירות במדינה אחרת? חס ושלום! מי יעשה מעשה שפל שכזה? אך כל מה שארצות הברית תעשה או לא תעשה יהווה התערבות בבחירות שלנו. אם תשתמש בווטו, תהיה זאת תמיכה גלויה בימין הקיצוני בישראל. זה יוכיח שנתניהו צדק לאורך כל הדרך, שאמריקה באמת מונחת בכיס שלנו, שהבידוד של ישראל הוא אגדה, שנוכל להמשיך במה שאנחנו עושים עכשיו – כיבוש, התנחלויות וכל השאר.

אם אמריקה לא תשתמש בווטו (ותימנע מהצבעה, לדוגמה) ומועצת הביטחון תקבל החלטה למען הפלסטינים ולמען השלום, זה יוכיח שהשמאל צודק בטענתו שיש חשיבות ל"דעת האנושות", שבידודה של ישראל מגיע לממדים מסוכנים, שיש לשנות באופן דחוף את הממשלה ואת המדיניות.

השבוע הטיל אובמה פצצה בינלאומית: אחרי 56 שנה של איבה יוקדת בין ארצות הברית וקובה הוא הודיע על חידוש היחסים בין שתי המדינות. זה מראה שהוא החליט לנצל את השנתיים שנותרו לו בשלטון, כשאינו יכול עוד ממילא להיבחר מחדש, כדי לעשות את הדברים שפחד לעשותם עד כה. עכשיו הוא יכול לצפצף על הקונגרס ועל הרפובליקנים ולנהוג כאוות נפשו.

אובמה יכול להחליט לפעול בשנתיים אלה באופן נחרץ למען שלום ישראלי פלסטיני.

הלוואי.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי:"]