[rating=5]

אם בתקופת הבארוק והרוקוקו לא הייתה הפרדה בין המלחין, המנצח והמבצע, הרי שהחיבור בין מאריי פרחייה לפילהרמונית, משל היה פלג מגופם, מסייע לאמן הדגול להחזירנו לימי קדם. בעודו מנגן פנינים מאת באך מוצארט והיידן (היכל התרבות תל-אביב), מצליח פרחייה לנצח בתנועות ראש או יד חסכוניות ולהדביק את התזמורת באהבתו לצלילים. כשהוא חי ונושם כל אות ותו בכל רמ"ח אבריו, הוא מצליח לסחוף את התזמורת למשכן המוזות, תוך שהוא מקפיד על שלמות כל פרט.

 כדי להגיע לפסגת הפשטות לכאורה ולשיכרון השמחה המידבקת המאפיינת את נגינתו של הפסנתרן הצנוע, יש להעפיל על משוכות הקשיים הווירטואוזיים ולהפגין רמת שליטה מוחלטת בכלי. בצליל בהיר ומלא אור ובסלסולי טרילים שקופים ומעודנים ניגן פרחייה את העיבוד לפסנתר של הקונצ'רטו הבאכי לכינור.

תחת אצבעותיו נשמעו הקישוטים שייועדו במקור לרכות הקשת של הכינור כמו נבראו לפסנתר שלא נשמע תחת ידיו ככלי הקשה. הוא ניגן את פרק האלגרו הפותח של הקונצ'רטו ברה מז'ור (רי"ב 1054) בקונדסות מוצרטית. עיצוב הניגודים בדינאמיקה והבלטת הנושא ביד שמאל היה מופלא. התזמורת נענתה לו בדייקנות ובאהבה. בנגינתו הכול נשמע כה פשוט וצלול כשהוא מבליט את המנגינה הראשית – כל צליל נשמע במקומו.

לפסגת הליריות המדובבת הגיע פרחייה בפרק האדג'יו האיטי כשהוא מנגן בפשטות, ללא התחכמויות של מניירות, ומעפיל לפסגת הרוחניות. הכול היה בזרימה ובאיפוק שהם חלק מהסגנון הבאכי, אך ללא הכובד והנוקשות היבשה שבה נהוג לבצע את באך. התזמורת נענתה לקלילות המרחפת של פרחייה בצהלת שמחה.

את הקונצ'רטו בדו מז'ור (מס' 21) מאת מוצרט פתח הסולן בקצביות מחודדת כשהוא נארג לתוך התזמורת שהופכת לחלק ממנו. הוא ריחף בקלילות מוצרטית על הקלידים כשהוא מבליט כל נושא בעל משמעות ומדלג על התפל. ללא פדל ובלגאטו שירתי ניגן את הפרק השני הידוע בכינויו "אלווירה מדיגן" על שם הסרט הרומנטי הנודע שנטל את הנעימה. פרחיה אף פעם לא גלש לשמאלץ וגם כשהאט – זה היה חלק מהסגנון. לאורך כל הפרק האיטי שמר על קצביות זורמת. הוא הצליח לרדת לפיאניסימו חרישי עוצר נשימה. לרוחניות המופלאה של פרחיה נענו כלי הנשיפה – בעיקר החליל – בשירתיות המרטיטה את נימי הנפש. אף הכינורות וכלי הקשת ניגנו ללא מריחה ובניקיון מופתי.

ללא כל מאמץ ודרמה כאילו מוצרט הוא עצם מעצמיו ניגן את פרק המחול המסחרר, שהוא בגדר אתגר וירטואוזי כמעט בלתי אפשרי. תחת ידיו של פרחיה הכול נשמע קליל וברור מאליו. הצליל מלא האור ובעיקר השמחה המידבקת הפכו את הסיומת של הקונצ'רטו – בעיקר את הקדנצה הכרומטית המהורהרת – לפסגת היופי הלירי.

למשכן השמחה הטהורה והחירות הגיע פרחיה כשניצח על סימפונית ההפתעה של היידן – הסימפוניה בסול מז'ור. סימפוניה בה רועם התוף לפתע – ואז נרגע ונעלם. אפשר היה לראות בעליל את כל הקידות של חצר המלך ולחוש באוושת השמלות של ריקוד המינואט מלא החן הווינאי. כשהוא נושא את התזמורת על כנפיו הבליט פרחיה את ניגודי הפתע בדינאמיקה. הכול היה חד, "שפיצי" ובעיקר מלא הומור תוסס. לפסגת השמחה הגיע פרחיה בפרק המחול המסחרר, שחותם את הסימפוניה. דומה שהקהל היושב באולם התקשה להתאפק ולא להצטרף למחול. פתיחה מלאת אור ושמחה לשנה החדשה.