אמנם תקופת הנעורים מכונה גיל ההתבגרות, אך למעשה אדם מתבגר, פיזית ורוחנית, במהלך כל ימי חייו. ההתבגרות הרוחנית אינה מקבילה בהכרח להתבגרות הפיזית ואינה כרוכה בה אוטומטית. השעון הביולוגי עושה את עבודתו וגופנו מתבגר בלא מעורבות כלשהי מצדנו. לא כך הדבר בכל הנוגע להתבגרות הרוחנית, שבה נדרשת השתתפותו הפעילה של האדם. בתהליך ההתבגרות הרוחנית, החלק המתבגר הוא ה"אני" הרגשי-תפיסתי שלנו, ואם איננו משתפים פעולה בצורה אקטיבית, ההתבגרות הרוחנית שלנו נעצרת.

יעקב נאבק במלאך (רמברנדט, 1659)

להתבגר רוחנית – זו בחירה

התבגרות רוחנית היא תהליך שיש לבחור בו ולהתמודד עם מסריו. דרישותיו לפעמים קשות מנשוא. להתבגר שלב אחר שלב, פירושו לשנות שוב ושוב את תפיסת העולם הבסיסית שלנו; להבין שהאמת עליה ביססנו את חיינו מוטעית ועלינו לגלות אמיתות חדשות. להתבגר, משמעו לזרוק כל פעם מחדש את תורת החיים בה האמנו בכל מאודנו. אלא שכבני אנוש קיימת בנו גאווה גדולה, ואנו נוטים להיאחז בתורת החיים שלנו ולקדשה. אנו מעדיפים לעוור את עינינו ולא לראות כי התורה, עליה ביססנו את תפיסת חיינו, אינה תקפה יותר ובפתח עומדת תורה אחרת, המבקשת שנגלה את חכמתה וחוקיה. בגיל הנעורים אנו בועטים באמיתות ההורים שלנו, בגיל מבוגר יותר עלינו לבעוט באמיתות שלנו עצמנו – ובזאת אנו מתקשים מאד.

 עיקר ההתבגרות הרוחנית שלנו חלה בתחום היחסים שלנו עם העולם האנושי הסובב אותנו, כשהשינוי הוא בהכרה שקיימת בנו לגבי מה תפקיד העולם כלפינו, ומהו תפקידנו כלפיו. יחסים אלו הם יחסים של גילוי מתמיד. אם איננו בוחנים אותם לעומקם אנו קופאים במערכת יחסים ילדותית, חיינו הופכים לגיהינום וכך גם חייהם של הסובבים אותנו.

התינוק חווה את אימו כחלק ממנו – חלק האמור להרגיש אותו ולדעת את צרכיו עד האחרון שבהם, גופניים ורוחניים. לעומתו, הילד בן השנתיים חווה שהוא רוצה לעשות הכול בעצמו, והוא דוחה את אלו המנסים לעזור לו לממש את רצונותיו, או להגבילם. בין היילוד חסר האונים, המשתוקק לאהבה אינסופית, הגנה מתמדת וקבלה חסרת גבולות, לבין הגיבור הכול-יכול שאינו זקוק לאיש, מרחיק את כולם ודוחה את סמכותם – אנו מתרוצצים מותשים כל חיינו. בעצם שני המצבים הללו מותירים אותנו כתינוקות אומללים, חסרים וכעוסים. להתבגר פירושו להיחלץ מן המלכודת אליה מפילים אותנו שני ה"תינוקות" החיים בתודעתנו. התבגרות רוחנית זו, היא התבגרות עמוקה, הנעשית בשלבים וכרוכה במאמץ תודעתי ורגשי אדיר.

התבגרות כמצב מוחי

שני המצבים הם מצבים מוחיים. המצב המוחי של התינוק שרק נולד, הוא מצב בו שתי ההמיספרות שלו (שני חצאי המוח הגדול)  אינן מופרדות תודעתית, ולכן הוא ואימו מורגשים אצלו כיחידה אחת. המצב המוחי השני, זה של הילד בן השנתיים, הרוצה לעשות הכול בכוחות עצמו, הוא מצב בו ההמיספרה השמאלית מתחילה להגדיר את עצמה כיחידה נפרדת, מודעת, תוך שהיא מתנכרת לאחותה, ההמיספרה הימנית, אשר שוקעת אל תחום הלא מודע. האני שלנו הופך להיות חיצוני והוא מתנתק מן הפנימיות שנכנסת לסוג של תרדמת.

 עד יום מותנו יש לנו חלקים בהם שתי ההמיספרות לא הופרדו תודעתית, והן זועקות לאחדות ראשונית-תינוקית בינינו לבין עולם המציאות. עד יום מותנו ישנם חלקים בהמיספרה הימנית, הזועקים ומאשימים על כי ננטשו ונבגדו, כשבעצם הם "נבגדו" על ידי ההמיספרה השמאלית. מנקודת מבט מוחית, התבגרות רוחנית היא עוררות מחודשת של ההמיספרה הימנית, הפיכתה לפעילה ומודעת ליכולותיה, וביטויה בחיינו על ידי בנייה של שיח אוהב בינה לבין ההמיספרה השמאלית השלטת.

 גילוי הפוטנציאלים המולדים שלנו

עוררות של ההמיספרה הימנית פירושה גילוי הפוטנציאלים המולדים שלנו, אלו שמקורם אינו בחינוך ובתפיסת החיים הרווחת. בהמיספרה הימנית של מוחנו חבויים פוטנציאלים אישיים וקולקטיביים של מי שהננו – בלי קשר לתקופה, לחברה, או לבית בו נולדנו. המיספרה זו מכילה את הכישרונות האישים עימם נולדנו ומהו הייחוד שלנו. היא זוכרת את התום הראשוני שלנו כבני אדם המרגישים חופשיים עם גופם ורגשותיהם. היא יודעת כי יש לנו זכות לכבוד על עצם היותנו מי שהננו. יחד עם זאת, היא זוכרת גם את הדיכוי הקולקטיבי שנכפה על האדם: בין אם זה דיכוי הנשים באלפי השנים האחרונות, או הדיכוי של חופש הביטוי והאמירה האישית של האנשים היצירתיים, פורצי הדרך, החריגים. המיספרה זו יודעת מה פירוש להיות אישה, בלי קשר לאופן בו הנשיות נתפסת בחברה האנושית, בתקופות השונות ובמקומות שונים. מה פירוש להיות אימא, בלי קשר למה שהספרים אומרים, או יועצות טיפת חלב טוענות.

המיספרה זו מאוימת תדיר. היא חוששת מענישה ומנידוי, שיביאו למותנו. אדם בעל עוצמה, המחובר לעצמו הטבעי והוא בעל דעה חופשית ובעל רצונות אחרים מן הקונצנזוס, נתפס כמי שמסכן את החברה. לכן ההמיספרה הימנית מפוחדת, מצולקת ונחבאת, וקשה להוציאה לאור.

מעשית ורגשית יש לנו קושי עצום להגיע למידע הגרעיני אודותינו, הטמון בהמיספרה הימנית הסגורה בפנינו. האמת שלנו מוחבאת בתוכנו כמו אוצר שנלכד בספינה טבועה אי שם על קרקעית האוקיינוס.

 התודעה שוכנת גם בגוף

מעבר לקושי הרגשי, רובנו נאמנים להמיספרה השמאלית, משועבדים לה ועובדים אותה. היא נחשבת בעינינו למקור האמת שלנו – למרות שאינה אלא תודעה חיצונית שהופנמה. כל עוד אנו חיים בחברה, אנו מבססים את האישיות שלנו על סתגלנות, ואנו מוצאים את מקומנו בחברה דרך תלות וכפיפת ראש. פעמים רבות אנו מדמים שאנו מרדנים, כשבעצם איננו כאלה. אנו מדמים שאנו מחוץ להמון, אך בעצם מוכתבים תמיד על ידי האמת החיצונית, אשר הופכת להיות האני המודע שלנו.

להגיע אל המוח עצמו, כדי לעשות בו שינוי, אין לנו אפשרות. אך ברגע שאנו נפתחים לעובדה המופלאה שהתודעה שלנו שוכנת לא רק במוח, אלא גם באברי הגוף, אנו מגלים את המפתח לכניסה אל קודש הקודשים שלנו – אל ההמיספרה הימנית. לגוף זיכרון שרירי. תאיו מאחסנים את כל ההיסטוריה הרגשית שלנו באמצעות כיווצים ומתחים – ולכן אדם יכול ללמוד את כל סודותיו מגופו.

 תודעת בסיס האישיות שלנו

בפלג הגוף התחתון, באגן וברגליים, נמצאת תודעת בסיס האישיות שלנו.  האופן בו אנו עומדים, יושבים, או הולכים, מצביע על האופן בו אנו תופסים את מקומנו בעולם. אם אנו מתקיימים בעולם כעלים נידפים – כתינוקות תלותיים, המחפשים שוב ושוב מי יאהב אותנו, מי יגן עלינו ומי יעניק לנו את כל צרכינו, נראה זאת בפלג הגוף התחתון. אם אנו מתפקדים כבן השנתיים, שאומר לכולם: אצלי הכול בסדר, אני חזק ולא זקוק לאיש – נראה זאת גם בפלג הגוף התחתון. בשני המקרים נסבול מכאבים, או ממגבלות תנועה כלשהן – אם זה בגב תחתון, באגן, באברי מין, ברגליים.

מאחר והמוח שלנו מוצלב יחסית לגוף – הרי שהשליטה של המודע, שכאמור, נמצא בצדו השמאלי של המוח, נמצאת בגוף בצדו הימני. בפלג הגוף הימני שלנו יושבת אנרגיה של שליטה ומעצור, הדואגת תמיד שלא נצא החוצה במלוא הפוטנציאלים המולדים שלנו. אחת הסיבות העמוקות שבגללה האנושות תקועה היום נובעת מעובדה זו. מפרק הירך הימני, אצל כל בני האנוש, מכיל אנרגיה שאומרת: "לעולם לא תהיה אתה – עליך להיות כלי בשרות החברה". המפרק הימני דואג שנשאר תינוקות תלותיים או ילדים דוחי אהבה, ולעולם לא נהפוך להיות אנו. הוא זה ששולח אותנו שוב ושוב ליפול למלכודת התינוקוּת.

נשים רבות סובלות מכאבים בפרק הירך הימני. פרק הירך הימני של האישה "שומר" שהיא לא תדע מהם רצונותיה העמוקים, ומי היא כאישה עצמאית בעלת רצונות פרטיים שאינם בהכרח רצונות של אשת איש, או אימא. במפרק הירך הימני, אצל האישה – יושב גבר, (אביה או אחיה) – שאומר לה: "לעולם לא תהיי את! את כלי בידי".

כשאנו עוברים תהליך התבגרותי עמוק, בו אנו מוכנים לשתף פעולה עם העולם מנקודת "אני" אחרת לחלוטין, ישתחררו חלקי גוף אלו מכאביהם. כאשר אנו רואים בעולם מקום שמקבל בפשטות את מי שהננו במקור – אזור הבסיס שלנו משתחרר מכאביו.

תינוקות של אלוהים 

ההתבגרות הרגשית-תפיסתית, שאנו בני האדם אמורים לעבור, אינה ממוקדת רק ביחסינו עם העולם האנושי הסובב אותנו, אלא גם ביחסים שבינינו ובין אלוהים. במידה והעברנו לאלוהים את התפקיד של ההורה הגדול הכול יכול, האמור לספק לנו אהבה והגנה, הרי שהפכנו להיות תינוקות של אלוהים. ואם הפכנו להיות מכחישי אלוהים, הפכנו בעיני עצמנו לבוגרים, הגיוניים, מודרניים ונאורים. אך חקירה עמוקה מגלה שבעצם אנו ילדים שצועקים: איני צריך אף אחד.

התנ"ך מפנה את תשומת לבנו אל ההתבגרות הרוחנית הקשורה במפרק הירך (בראשית פרק לב) : וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ… וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל…  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ.  עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

המלאך נקרה על דרכו של יעקב כדי לגאול אותו מתחלואי הילדות. אחרי המאבק יעקב הופך להיות כאדם חדש ולכן הוא מקבל שם חדש: ישראל. עתה הוא אדם בוגר, שיכול לעמוד מול אנשים ומול אלוהים פנים אל פנים ללא חשש: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. השם יעקב ניתן לאבי האומה על שום אחיזתו, בעת הלידה, בעקב רגלו של אחיו התאום – (בראשית כ"ה) וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב. עם שם זה הוא חי שנים רבות, מפני שרוחנית הוא עדיין נאחז באחיו, כלומר, באחר. יעקב המשיך להיות תאום רוחני סימביוטי – אדם שאינו מופרד מסביבתו.

האלוהים שבתוכנו

יעקב ברח מבית אביו כנער ולא שב אליו אלא אחרי שהפך למבוגר בגיל, לבעל, לאב ולאיש עשיר. אך זה אינו מספיק, כי זו רק בגרות גשמית. לפני הגיעו חזרה לביתו הוא עומד לפגוש את עשו אחיו. עליו לברר את מצב העניינים ביניהם. יעקב ברח לאחר שגנב מאחיו את ברכת האב, והוא חושש מנקמת תאומו. ערב לפני המפגש הגורלי מופיע המלאך ונאבק בו. הוא נוגע בירך רגלו. נגיעת המלאך בירך היא רגע הפרידה של יעקב מאחיזתו הרוחנית בעקב אחיו – אחיזה המעכבת אותו מלהתבגר ולהיות אדם עצמאי. המאבק עם המלאך הופך את יעקב מאדם תלותי, סימביוטי, לאדם חופשי.

מקטע תנכ"י זה אנו למדים דבר נוסף – יעקב רואה את אלוהים פנים אל פנים, והוא אינו מת. למרות האמונה שאדם אמור למות בעת ראיית האל, יעקב נוכח בעובדה שהוא אינו מת. כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. כל תפיסת עולמו משתנה: ניתן לראות את האל. או במילים אחרות – את האלוהים שבתוכי.

ההתבגרות מאפשרת גילוי חדש: אלוהים אינו כוח חיצוני מרוחק שאחראי על שמירתנו, דורש מאתנו לאהבו ולהודות לו ומעניש אותנו אם סרחנו. אלוהים הוא כוח אדיר עוצמה של ידע ואהבה, המצוי בתוכנו. הוא תמצית האני המולד שלנו. אלוהים מסתתר במעמקיי ההמיספרה הימנית של מוחנו ומדריך אתנו מבפנים לעשות אינטגרציה אוהבת בין כל חלקינו. מציאת הסודות שבמוח הימני שלנו, זו הגאולה שלנו. זו העצמאות הרוחנית העמוקה שלנו. זו ההבנה שאני פיסת אלוהים חיה, ייחודית, עם פוטנציאל אינסופי של אהבה.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות"