יום רביעי השבוע התחיל עם בשורה קשה – שני חיילים נהרגו ושבעה נפצעו מפגיעת טילים של חיילי החיזבאללה לתוך שטח ישראל על הגבול בגזרת הר דוב.

על הרקע הזה מתבלבל בוז'י הרצוג וקורא בקול ניחר לפעול נגד "הטרור". מר הרצוג, זה לא טרור. זוהי לחימת גרילה. הגרילה, בדומה לטרור, הינה תופעה פוליטית. פעילותם של ארגוני גרילה מסמלת סכסוך בתוך מדינה, ומופעלת על ידי שחקנים תת מדינתיים. בדרך כלל מדובר בתנועות המבקשות להשפיע על המשטר המדיני-החברתי – הפנימי במדינה או לחלופין, בדלנות אתנית – כלומר להביא להיפרדות ממדינה, לשנות גבולות, לזכות באוטונומיה.

חיזבאללה הינו ארגון רב זרועות ופועל כתמנון אכזרי. רוצה – שולח זרועות טרור אל  אזרחים ישראלים במדינה או במדינות אחרות, רוצה – שולח זרועות גרילה אל מטרות צבאיות שונות. היום אנחנו מדברים על גרילה.

הגרילה היא לחימה עתיקה, נגד מטרות צבאיות, שעם השנים עברה שינוי והתפתחה. היא פועלת לגירוש כובשים זרים או לשינוי מהפכני במשטר. דוגמאות מן העולם – הגרילה הספרדית נגד הצרפתים, הפרטיזנים הסובייטים והיוגוסלבים נגד הנאצים והצרפתים נגד הכיבוש הגרמני. ארגוני הגרילה שואפים לתפוס את השלטון או להחליפו – כך החיזבאללה רוצה להחליף את השלטון במדינת ישראל ולהעבירו לידי מפעיליו – איראן או סוריה או השאריעה האיסלמית.

הגרילה האיסלמית שיושבת על הגבול שלנו מוזנת על ידי מדינות חזקות שמסייעות לה ומזינות אותה בריש גלי. למדינה קשה לפעול נגד הגרילה באופן מיידי או יסודי. פעולות חיזבאללה הן ספוראדיות ונגד מטרות מסוימות, בזמן ובמקום מצומצמים, כגון חטיפת חיילים, מלכוד כלי רכב או פגיעת טיל ישירות ברכב צבאי כפי שנעשה עתה.

פעילות החיזבאללה, המתודלקת על ידי איראן, הופכת לבינלאומית ומתעלמת מגבולות מדינתיים (פיזית או פוליטית); אנשי הארגון הם ברוטליים, אקספרסיביים, חזקים, "רזים" וזריזים, ואין להם בלקסיקון מותר או אסור. הארגון הוא היררכי ומהווה למעשה צבא קטן או "צבא העם". אנשיו פועלים באסטרטגיה של מהפכה בפרופיל נמוך, והיא מסוגלת לשנות דברים. הגרילה בדרך כלל פועלת בכפרים או באזורים בודדים ומוכרים ללוחמים, בשטח שנשלט על ידי האויב. חשובים להם הישגים טקטייים. 

הצלחת הגרילה מתבטאת ביכולתה להוות איום לאויב לאורך זמן ומרחב, עד שייחלש ויוותר. הגרילה נחשבת עממית, ולא יכולה להתקיים ללא תמיכה מהתושבים – הלוחמים מקבלים מהאוכלוסיה מיסתור, מודיעין, אספקת מזון, כלים וכוח אדם. כך, החיזבאללה מנצלים את חולשת לבנון, המדינה ה"מארחת" שלו, והארגון השתלט על שטחים, על המשאבים ועל האוכלוסיה שהוא יכול לינוק ממנה.

בכל מקרה, לוחמי החיזבאללה מתמחים בפעילות חשאית ומפתיעה, אין סימני זיהוי על הלוחמים, הם קשים לאיתור וקשים לחיסול. בדרך כלל הם לוחמים בשטח זר לישראל, מחוץ לגבול, והם מכירים את השטח ככף ידם.

למדינת ישראל, כיעד לפגיעות לוחמי הגרילה, יש חסרונות רבים מול האתגרים המוצבים בפניה:
המדינה צריכה להקצות משאבים מיוחדים להתמודדות מולם, כך שהתקציב הבטחוני צריך להתחלק למספר סוגי "צבאות" שכן נדרש צבא נגד גרילה, צבא נגד טרור, צבא לשמירת הגבול וצבא נגד לחימה בשלט רחוק. כאשר מתמודדים מול הגרילה – "שדה הקרב" אינו מוכר לצבא, נמצא מחוץ למדינה ואינו מוגדר כשדה קרב. המדינה או הצבא צריכים להתמודד מול לוחמים שאינם מזוהים כלוחמים, וקשה לאתרם, לחסלם או לבודד אותם, שכן הם מתחפרים בתוך ישובים אזרחיים ומתחבאים מאחורי ילדים ונשים, בתוך בתי ספר או בתי חולים.

לצורך העמידה באתגרים אלה על ישראל לפתח אסטרטגיות פעולה שונות ומגוונות כגון: איסוף מודיעין, ערעור הלגיטימיות, למידה של סביבת הלחימה, הכרה במגבלות הכוח, ומעל הכל – נכונות למאבק ממושך, התמודדות מדינית נגד מדינות האויב המארחות או תומכות בגרילה, ומנגד, בקשת עזרה לשיתוף פעולה ממדינות ידידות אחרות. דרכי פעולה נוספות הן – שימוש בכוח כגון רדיפה, פעולות תגמול ואדמה חרוכה. יש ליצור יתרון יחסי ומצטבר במונחים של זמן, מרחב, לגיטימיות ותמיכה. המדינה או השלטון אמורים להתמודד עם הגרילה גם ברמה פוליטית וחברתית, לא רק צבאית.

האתגר הוא גדול, במיוחד בעולם המודרני, הגלובלי וההומני בו אנו חיים כיום. קשה ביותר לאתר את הלוחמים ולנתק אותם מהמשאבים שמזינים אותם, מתמיכת הסביבה וממימון ממדינות אויבות או גורמים מממנים אחרים, כמו גם תמיכה "מורלית" מארגונים שונים ברחבי העולם. מדובר במציאות קשה לצבא וכתוצאה מכך – מציאות קשה ליישובים הנמצאים על הגבול.

יכולת ההתרעה של ישראל כנראה התחזקה מאז עופרת יצוקה וצוק איתן, וכהוכחה לכך באה תגובת חיזבאללה (באמצעות יוניפיל) באומרם שהפעולה הייתה פעולה חד פעמית כ"נקמה" על הפגיעה הישראלית בשני הגנרלים. ההצהרה הזאת מוכיחה שנסראללה, מנהיג חיזבאללה, מ פ ח ד. הוא לא אהוד על מרבית העולם הערבי (חוץ מאיראן וסוריה), הוא יודע שישראל מסוגלת לפגוע בו פגיעה קשה (מניסיון כואב) והוא לא רוצה לאבד תמיכה עולמית, למרות הכל. הוא רוצה לשמור את המשאבים שלו כדי לסייע לאסד ולא רוצה לאבד משאבים בשטח לבנון.

כעת, הכדור בידיים של צה"ל, וכפי שזה נראה מהספה בבית, יש לישראל את הכוח לספור עד 10 ולשקול היטב היטב את צעדיה ואת אופן התגובה. ההיגיון אומר – בואו נשמור את הכדור במגרש שלנו, אין צורך להלהיט את הלהבות, בואו נשמור על זכות השתיקה ונשקול את התגובה באופן המושכל ביותר האפשרי. המבחן הוא באיפוק.