סיפור קצר – ילד / צביקה ניר

יום השואה הבינלאומי הביא את צביקה לכתוב את הסיפור הקצר המצוין הזה. אני, עורכת את כתב היד של ספר שיריו הראשון, ואני מאושרת לפרסם את צביקה לראשונה בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון: " ..אף אחד לא יכניס את הקטן שלו לכאן", הצביעה מרתה על מפשעתה ולשה את אשכיו עד כאב בציפייה לפליטת נוזלי הזרע שלמבוכתו הכתימו את שערותיה הקצוצות. "גם לא בונדי. הוא אוהב גברים. אתה יודע. זו הסיבה שהתחתנתי אתו. לא יכולה לסבול שמשהו ייכנס לי בפנים. גם לא שלך", וצבטה את עור שקית אשכיו התפוחה. היא הייתה הראשונה. הוא היה בן ארבעה עשרה"..

סיפור קצר – ילד / צביקה ניר

יום השואה הבינלאומי הביא את צביקה לכתוב את הסיפור הקצר המצוין הזה. אני, עורכת את כתב היד של ספר שיריו הראשון, ואני מאושרת לפרסם את צביקה לראשונה בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון: " ..אף אחד לא יכניס את הקטן שלו לכאן", הצביעה מרתה על מפשעתה ולשה את אשכיו עד כאב בציפייה לפליטת נוזלי הזרע שלמבוכתו הכתימו את שערותיה הקצוצות. "גם לא בונדי. הוא אוהב גברים. אתה יודע. זו הסיבה שהתחתנתי אתו. לא יכולה לסבול שמשהו ייכנס לי בפנים. גם לא שלך", וצבטה את עור שקית אשכיו התפוחה. היא הייתה הראשונה. הוא היה בן ארבעה עשרה"..

מרתה הייתה האחרונה.
וגם הראשונה.

אחרי הוריו שהסתלקו לבית עולמם באמצע חייהם, נפרדו ממנו בסדר כואב – אגי, נלי וז'וז'ה. חמש חברות. אמו הייתה היחידה שרחמה הניב פרי. הוא התוצאה.

"הסנדלרים הנאציים לא עשו אצלי בפנים עבודה טובה", לחשה מדי פעם באוזניו, כמתנצלת שלא תשמענה חברותיה העקרות. היא הייתה חוזרת על משפט זה, בגרסאות שונות, בכל אירוע בו מצא עצמו במרכז. ימי הולדת, טכסי הענקת תעודה, הצגות כיתה.

אפילו מתחת לחופה בטכס הנישואין עם כלתו, עקבו עיניה הנוהרות בהתנצלות אחר עיניהן של חברותיה שהצטופפו על כסאות השורה הראשונה בהתרגשות.
הן היו חסרות מזל. אצלן הצליחו הסנדלרים הנאצים והוא הפך לילד של כולן.

בעליהן של אגי, נלי, ז'וז'ה ומרתה נעלמו מהסביבה כמו רפרפי לילה עם אור ראשון של שחר. בשלווה של השלמה בקץ הדרך.

זולי, בעלה של אגי, היה בעל דרגת אמן בשחמט. כל שבת לפני הצהריים, היה מגיע באותה השעה לדירתם הצנועה עם תיבת העץ, הניצולה היחידה שהצליח להבריח, פורס את הלוח על הרצפה, מציב במקומם את הכלים, כורע ליד "השחורים" ופוקד עליו: "שב, תתחיל, תזכור! גמביט בודפשט", זו הייתה הפתיחה האהובה עליו, "ד – 4, ג – 4 ואתה מפתיע את היריב בשחור". חזר והדגים את המהלכים ואת התגובות האפשריות של הצד השני.
זולי הקפיד לבקר פעמיים בשבוע במועדון השחמט העירוני על שם לאסקר.

"פתאום, ללא כל התראה, באמצע מחשבה ארוכה נפל הראש שלו על הלוח והעיף את כל הכלים", התגונן יריבו למשחק שחש אשמה שמהלך מפתיע שלו עם הפרש פוצץ את נימי הדם במוחו של זולי. אגי נפנפה אותו מעליה כשכרע לידה לחבק אותה בשבעה.
"יותר טוב ככה", סננה, "בלי כאבים ומהר, חת שתיים".

אגי, האלמנה הראשונה, נתלתה כריחיים על צווארו שנים רבות. ליום הולדתה השבעים, תכנן אירוע עם בני משפחתו וחברותיה. אשתו גם היא התעלתה על עצמה, וסייעה לז'וז'ה בהכנת "המאכלים של הבית" שהיו אהובים על אגי.

כל אותו היום, ניקתה אגי. טאטאה היטב את רצפת הדירה הזעירה. דירה בדמי מפתח כמו של כולם. היא הגיעה עד לפינות הנעלמות ביותר בהן הצטברו פרורי אבק שקופים, שטפה את כל האריחים והפנלים, מרקה את כל האגרטלים, שמשות, מנורות, יצאה למרפסת הצרה והשליכה עצמה מן הקומה השלישית.

מיקי היה של נלי. איש קטן ומכווץ, כמעט ננס. מיקי פיצה על נמיכותו בשפם הוני אדיר שכיסה כמעט את כל פניו. נלי נאבקה כלביאה פצועה שלא ישלפו את גופו השדוף והאכול מתוך המיטה הזוגית. רק לאחר שלקח אותה בזרועותיו, ולחש באוזניה מילות כיבושין הונגריות, נאותה לאפשר עטיפת גווייתו ואת פינויה לחדר המתים.

בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של שכניה, שהתלוו אליהן נימות של איומים, נאלץ לעשות מעשה. "כל לילה ולילה, בדיוק בשעה אחת לפנות בוקר כאילו בתוך הגוף שלה חי שעון מעורר, היא מתחילה בצווחות", התלונן באוזניו אחד השכנים שלבו נכמר עליה, "היא צורחת על הגרמנים, על הנאצים, בגרמנית, עוברת לצרוח על ההונגרים בהונגרית ומקללת את הרומנים ברומנית. אי אפשר לעצום עין".

נלי אושפזה במרכז רפואי לבריאות הנפש. במחלקה סגורה שם פגשה חברות לגורל. הוא הקפיד לבקר אותה כל ערב שבת להדלקת נרות. לפעמים הייתה מצטרפת אליו גם ז'וז'ה ויחד היו מזמזמים מנגינות צועניות. עד שנלי החליטה להיפרד. הרעיבה עצמה למוות חרף כל תחנוניו ומאמצי הרופאים.

טיבי וז'וז'ה היו בני דודים. ממפגש של שרידי משפחה מפוארת בתום המלחמה, נולדו נישואין. הוא כינה אותה "אמא", והיא קראה לו "אבא", לקול צחוקם של הסובבים.

הם חיו כזוג תאומים. גם בצלילה לתהומות זיכרונותיו, לא ראה אותם בנפרד. ז'וז'ה הייתה אמנית הבישול הטרנסילבאני ובשביל האטריות המבושלות בפרג טחון וסוכר, היה בורח מבית הספר, ואפילו ויתר על פעולות ערבי התנועה.

טיבי נפטר תוך כדי ניתוח לב מסובך. כאשר בישר דבר מותו לז'וז'ה, הוטרד ממראה השלווה שבעיניה. ז'וז'ה הפליטה ביובש ארסי: "אצל הרופאים הנאצים זה לא היה קורה. הם ידעו מצוין את העבודה".

כאילו לא קרה דבר, חזרה ז'וזה עד מהרה לשגרת חייה. המשיכה להכין את מאכליה הידועים, הזמינה את רעייתו וילדיו, לארוחות טרנסילבאניות.

ילדיו כינו אותה "סבתא ז'וז'ה", לשמחתה הרבה. הם גם היו היחידים שהשתתפו בהלווייתה. מרתה נמנעה מלהגיע, והוא מעולם לא שאל אותה מדוע.

הם היו "הזוג היפה". מרתה ובונדי. בונדי ומרתה. כבר כילד רך הבחין בהילה של אשליית יופי שריחפה סביבם.

"אף אחד לא יכניס את הקטן שלו לכאן", הצביעה מרתה על מפשעתה ולשה את אשכיו עד כאב בציפייה לפליטת נוזלי הזרע שלמבוכתו הכתימו את שערותיה הקצוצות. "גם לא בונדי. הוא אוהב גברים. אתה יודע. זו הסיבה שהתחתנתי אתו. לא יכולה לסבול שמשהו ייכנס לי בפנים. גם לא שלך", וצבטה את עור שקית אשכיו התפוחה.
היא הייתה הראשונה.
הוא היה בן ארבעה עשרה.

מרתה ובונדי גרו קומה אחת מעליהם. כשבונדי היה יוצא בערבים, היה עולה אליה עם התשבץ השבועי של העיתון ההונגרי "אוי קלט", שאמו הייתה משאירה עבור מרתה. יחד היו מתמודדים עם ההגדרות.

הוא החליף לה ספרים בספרייה ההונגרית שברחוב הראשי. מרתה הייתה המשכילה שבהן. היא סיימה בית ספר תיכון עם תעודת בגרות. ההונגרית שלו השתפרה פלאים. הוא למד בהדרגה לקרוא ולכתוב.

כהרגלה, ערכה אמו ארוחה חגיגית ביום הולדתו. כולם הביאו מתנות. ספרים עם פתקי החלפה. מרתה התנצלה. היא שכחה את המתנה בבית. "תעלה אלינו אחרי האוכל", אמרה בפנים חתומות "ואתן לך את המתנה". אמו ובונדי החליפו מבטים.

היא קילפה מעליו את בגדיו ומשכה אותו אל המיטה. כעבור כשעה לאחר שבאה אל סיפוקה בהתחככות סוערת עם גופו שלחה אותו לביתו. אמו המתינה לו במטבח.

"שב", לחשה שלא להעיר את אביו והצביעה על הכיסא, "יומיים לפני שלקחו אותנו, סיפרה לי מרתה שהיא בהריון. לא ראו עליה. היה לה גוף כמו של ילדה קטנה. אם יהיה לי בן, אקרא לו יוזף, היא אמרה. שם גם יהודי וגם הונגרי. אם אלד בת, אקרא לה אסתר, גם יהודי וגם הונגרי."

"הייתה כבר נשואה? מי האבא"?, שאל.

"מת, היה המורה שלה בתיכון. קראו לו שנדור. אל תדבר אתה על זה, אסור לך לדעת. אפילו כשתהיו יחד לבד..", אמרה והסמיקה.

גיוסו לצבא קטע את הקשר. במפגשים בדירת הוריו, הייתה מחבקת ונושקת לו בלחייו כימים ימימה.
לעתים, כשמצאה עצמה ישובה לצדו סביב שולחן ארוחה, הייתה דוחקת ברכה אל ברכו ומעבירה בעדינות את כף ידה על מפתח מכנסיו לבחון את התפיחה המפתיעה ובת צחוק מעוותת הייתה עולה על פניה.

ערב אחד בונדי לא שב עד חצות כמנהגו. "זהו, הוא מת", אמרה לו. היא הזעיקה אותו באישון הלילה, למורת רוחה של רעייתו הצעירה שכעסה: "כמה עוד הן ישגעו אותך?".

"הוא נכנס לים ולא יצא", העיד אחד מחבריו של בונדי במשטרה, "קראנו לו לחזור, הוא הסתובב וצחק אלינו.אני חושב שהחליט למות בטביעה. הוא אהב את הים, כמו כל ההונגרים המשונים".

גופתו של בונדי לא התגלתה מעולם. מרתה המשיכה לחיות בדירתה הצנועה שנים ארוכות לבדה. ביקוריו פחתו. מדי פעם הייתה מתקשרת ומבקשת את שירותיו. תיקונים בדירה המתכלה לאיטה, טיפול בחשבונות הבנק, הסעה לרופאים.

**

נהג כבן 60 דוהר ברכבו בחצות הליל. במושב האחורי, בזרועותיה של פיליפינית צעירה, שרועה קשישה רזה, עורה שקוף ועיניה עצומות. מדי כמה דקות פולטת אנחת כאב בהונגרית. הוא כמעט אינו דובר את השפה. נדמה לו כי הדרך להוספיס ארוכה יותר מהפעמים הקודמות.  עשרות פעמים הסיע אותה להוספיס, לבית החולים, לטיפולים ולמיון עד שנדמה לו שרכבו איננו זקוק להכוונה. הוא ימצא את הדרך לבדו.

אשתו מתקשרת כל מספר דקות להתעדכן. "זה כנראה הסוף", אומר לה. חושב איך יבשר לנכדיו שסבתא מרתה נעלמה מחייהם. בכניסה להוספיס ממתינה אחות עם מיטה מוכנה. הם מכירים היטב את מרתה. הוא, הפיליפינית והאחות מרימים אותה בזהירות ומניחים אותה על הסדין הצחור. לרגע נדמה לו שמרתה מחייכת בהנאה.

המיטה מגולגלת אל חדר קיצוני נפרד. "אתה יכול ללכת", מניחה האחות כף יד רכה על כתפו.

"אשאר כמה דקות לידה", אומר ומושך כיסא.

עיניה של מרתה פקוחות. שפתיה ממלמלות הברות בלתי ברורות. הפיליפינית יוצאת מן החדר. הוא נוטל את ידה המצומקת של מרתה ומעביר ליטוף רך על העור המרוסק.

לפתע, כקפיץ דרוך, תופסת מרתה בכף ידו, מסיטה ראשה לעברו ותוקעת בו מבט נושן שמרעיד את גופו.

"שנדור", צועקת בהונגרית בקול חרוך לא אנושי, " אם יהיה לנו ילד, נקרא לו יוזף, טוב ליהודים ולהונגרים. אם תהיה לנו ילדה, נקרא לה אסתר, שם טוב ליהודים ולהונגרים, בסדר שנדור"? קולה מתרכך, הולך ודועך.

הוא מושך את כף ידה ומעביר אותה על פניו. כף היד נרטבת מדמעות.

***

צביקה ניר. צילם: עמי ורדי

צביקה ניר, בן לזוג הורים ניצולי השואה. יליד העיר קלוז' שבטרנסילבניה, עירו של קסטנר, משפחתו עברה "שואה" פרטית לאחר שאחיו היחיד והצעיר נפל במלחמת יום הכיפורים. מגיל צעיר מאד לקח על עצמו אחריות ניצולי שואה מסביבת משפחתו וחבריה. ביטוי מסוים לכך נמצא בסיפור

1 Comment

  1. ארלט
    31 בינואר 2015 @ 0:42

    סיפור מיוחד ומרגש. תודה.

מרתה הייתה האחרונה.
וגם הראשונה.

אחרי הוריו שהסתלקו לבית עולמם באמצע חייהם, נפרדו ממנו בסדר כואב – אגי, נלי וז'וז'ה. חמש חברות. אמו הייתה היחידה שרחמה הניב פרי. הוא התוצאה.

"הסנדלרים הנאציים לא עשו אצלי בפנים עבודה טובה", לחשה מדי פעם באוזניו, כמתנצלת שלא תשמענה חברותיה העקרות. היא הייתה חוזרת על משפט זה, בגרסאות שונות, בכל אירוע בו מצא עצמו במרכז. ימי הולדת, טכסי הענקת תעודה, הצגות כיתה.

אפילו מתחת לחופה בטכס הנישואין עם כלתו, עקבו עיניה הנוהרות בהתנצלות אחר עיניהן של חברותיה שהצטופפו על כסאות השורה הראשונה בהתרגשות.
הן היו חסרות מזל. אצלן הצליחו הסנדלרים הנאצים והוא הפך לילד של כולן.

בעליהן של אגי, נלי, ז'וז'ה ומרתה נעלמו מהסביבה כמו רפרפי לילה עם אור ראשון של שחר. בשלווה של השלמה בקץ הדרך.

זולי, בעלה של אגי, היה בעל דרגת אמן בשחמט. כל שבת לפני הצהריים, היה מגיע באותה השעה לדירתם הצנועה עם תיבת העץ, הניצולה היחידה שהצליח להבריח, פורס את הלוח על הרצפה, מציב במקומם את הכלים, כורע ליד "השחורים" ופוקד עליו: "שב, תתחיל, תזכור! גמביט בודפשט", זו הייתה הפתיחה האהובה עליו, "ד – 4, ג – 4 ואתה מפתיע את היריב בשחור". חזר והדגים את המהלכים ואת התגובות האפשריות של הצד השני.
זולי הקפיד לבקר פעמיים בשבוע במועדון השחמט העירוני על שם לאסקר.

"פתאום, ללא כל התראה, באמצע מחשבה ארוכה נפל הראש שלו על הלוח והעיף את כל הכלים", התגונן יריבו למשחק שחש אשמה שמהלך מפתיע שלו עם הפרש פוצץ את נימי הדם במוחו של זולי. אגי נפנפה אותו מעליה כשכרע לידה לחבק אותה בשבעה.
"יותר טוב ככה", סננה, "בלי כאבים ומהר, חת שתיים".

אגי, האלמנה הראשונה, נתלתה כריחיים על צווארו שנים רבות. ליום הולדתה השבעים, תכנן אירוע עם בני משפחתו וחברותיה. אשתו גם היא התעלתה על עצמה, וסייעה לז'וז'ה בהכנת "המאכלים של הבית" שהיו אהובים על אגי.

כל אותו היום, ניקתה אגי. טאטאה היטב את רצפת הדירה הזעירה. דירה בדמי מפתח כמו של כולם. היא הגיעה עד לפינות הנעלמות ביותר בהן הצטברו פרורי אבק שקופים, שטפה את כל האריחים והפנלים, מרקה את כל האגרטלים, שמשות, מנורות, יצאה למרפסת הצרה והשליכה עצמה מן הקומה השלישית.

מיקי היה של נלי. איש קטן ומכווץ, כמעט ננס. מיקי פיצה על נמיכותו בשפם הוני אדיר שכיסה כמעט את כל פניו. נלי נאבקה כלביאה פצועה שלא ישלפו את גופו השדוף והאכול מתוך המיטה הזוגית. רק לאחר שלקח אותה בזרועותיו, ולחש באוזניה מילות כיבושין הונגריות, נאותה לאפשר עטיפת גווייתו ואת פינויה לחדר המתים.

בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של שכניה, שהתלוו אליהן נימות של איומים, נאלץ לעשות מעשה. "כל לילה ולילה, בדיוק בשעה אחת לפנות בוקר כאילו בתוך הגוף שלה חי שעון מעורר, היא מתחילה בצווחות", התלונן באוזניו אחד השכנים שלבו נכמר עליה, "היא צורחת על הגרמנים, על הנאצים, בגרמנית, עוברת לצרוח על ההונגרים בהונגרית ומקללת את הרומנים ברומנית. אי אפשר לעצום עין".

נלי אושפזה במרכז רפואי לבריאות הנפש. במחלקה סגורה שם פגשה חברות לגורל. הוא הקפיד לבקר אותה כל ערב שבת להדלקת נרות. לפעמים הייתה מצטרפת אליו גם ז'וז'ה ויחד היו מזמזמים מנגינות צועניות. עד שנלי החליטה להיפרד. הרעיבה עצמה למוות חרף כל תחנוניו ומאמצי הרופאים.

טיבי וז'וז'ה היו בני דודים. ממפגש של שרידי משפחה מפוארת בתום המלחמה, נולדו נישואין. הוא כינה אותה "אמא", והיא קראה לו "אבא", לקול צחוקם של הסובבים.

הם חיו כזוג תאומים. גם בצלילה לתהומות זיכרונותיו, לא ראה אותם בנפרד. ז'וז'ה הייתה אמנית הבישול הטרנסילבאני ובשביל האטריות המבושלות בפרג טחון וסוכר, היה בורח מבית הספר, ואפילו ויתר על פעולות ערבי התנועה.

טיבי נפטר תוך כדי ניתוח לב מסובך. כאשר בישר דבר מותו לז'וז'ה, הוטרד ממראה השלווה שבעיניה. ז'וז'ה הפליטה ביובש ארסי: "אצל הרופאים הנאצים זה לא היה קורה. הם ידעו מצוין את העבודה".

כאילו לא קרה דבר, חזרה ז'וזה עד מהרה לשגרת חייה. המשיכה להכין את מאכליה הידועים, הזמינה את רעייתו וילדיו, לארוחות טרנסילבאניות.

ילדיו כינו אותה "סבתא ז'וז'ה", לשמחתה הרבה. הם גם היו היחידים שהשתתפו בהלווייתה. מרתה נמנעה מלהגיע, והוא מעולם לא שאל אותה מדוע.

הם היו "הזוג היפה". מרתה ובונדי. בונדי ומרתה. כבר כילד רך הבחין בהילה של אשליית יופי שריחפה סביבם.

"אף אחד לא יכניס את הקטן שלו לכאן", הצביעה מרתה על מפשעתה ולשה את אשכיו עד כאב בציפייה לפליטת נוזלי הזרע שלמבוכתו הכתימו את שערותיה הקצוצות. "גם לא בונדי. הוא אוהב גברים. אתה יודע. זו הסיבה שהתחתנתי אתו. לא יכולה לסבול שמשהו ייכנס לי בפנים. גם לא שלך", וצבטה את עור שקית אשכיו התפוחה.
היא הייתה הראשונה.
הוא היה בן ארבעה עשרה.

מרתה ובונדי גרו קומה אחת מעליהם. כשבונדי היה יוצא בערבים, היה עולה אליה עם התשבץ השבועי של העיתון ההונגרי "אוי קלט", שאמו הייתה משאירה עבור מרתה. יחד היו מתמודדים עם ההגדרות.

הוא החליף לה ספרים בספרייה ההונגרית שברחוב הראשי. מרתה הייתה המשכילה שבהן. היא סיימה בית ספר תיכון עם תעודת בגרות. ההונגרית שלו השתפרה פלאים. הוא למד בהדרגה לקרוא ולכתוב.

כהרגלה, ערכה אמו ארוחה חגיגית ביום הולדתו. כולם הביאו מתנות. ספרים עם פתקי החלפה. מרתה התנצלה. היא שכחה את המתנה בבית. "תעלה אלינו אחרי האוכל", אמרה בפנים חתומות "ואתן לך את המתנה". אמו ובונדי החליפו מבטים.

היא קילפה מעליו את בגדיו ומשכה אותו אל המיטה. כעבור כשעה לאחר שבאה אל סיפוקה בהתחככות סוערת עם גופו שלחה אותו לביתו. אמו המתינה לו במטבח.

"שב", לחשה שלא להעיר את אביו והצביעה על הכיסא, "יומיים לפני שלקחו אותנו, סיפרה לי מרתה שהיא בהריון. לא ראו עליה. היה לה גוף כמו של ילדה קטנה. אם יהיה לי בן, אקרא לו יוזף, היא אמרה. שם גם יהודי וגם הונגרי. אם אלד בת, אקרא לה אסתר, גם יהודי וגם הונגרי."

"הייתה כבר נשואה? מי האבא"?, שאל.

"מת, היה המורה שלה בתיכון. קראו לו שנדור. אל תדבר אתה על זה, אסור לך לדעת. אפילו כשתהיו יחד לבד..", אמרה והסמיקה.

גיוסו לצבא קטע את הקשר. במפגשים בדירת הוריו, הייתה מחבקת ונושקת לו בלחייו כימים ימימה.
לעתים, כשמצאה עצמה ישובה לצדו סביב שולחן ארוחה, הייתה דוחקת ברכה אל ברכו ומעבירה בעדינות את כף ידה על מפתח מכנסיו לבחון את התפיחה המפתיעה ובת צחוק מעוותת הייתה עולה על פניה.

ערב אחד בונדי לא שב עד חצות כמנהגו. "זהו, הוא מת", אמרה לו. היא הזעיקה אותו באישון הלילה, למורת רוחה של רעייתו הצעירה שכעסה: "כמה עוד הן ישגעו אותך?".

"הוא נכנס לים ולא יצא", העיד אחד מחבריו של בונדי במשטרה, "קראנו לו לחזור, הוא הסתובב וצחק אלינו.אני חושב שהחליט למות בטביעה. הוא אהב את הים, כמו כל ההונגרים המשונים".

גופתו של בונדי לא התגלתה מעולם. מרתה המשיכה לחיות בדירתה הצנועה שנים ארוכות לבדה. ביקוריו פחתו. מדי פעם הייתה מתקשרת ומבקשת את שירותיו. תיקונים בדירה המתכלה לאיטה, טיפול בחשבונות הבנק, הסעה לרופאים.

**

נהג כבן 60 דוהר ברכבו בחצות הליל. במושב האחורי, בזרועותיה של פיליפינית צעירה, שרועה קשישה רזה, עורה שקוף ועיניה עצומות. מדי כמה דקות פולטת אנחת כאב בהונגרית. הוא כמעט אינו דובר את השפה. נדמה לו כי הדרך להוספיס ארוכה יותר מהפעמים הקודמות.  עשרות פעמים הסיע אותה להוספיס, לבית החולים, לטיפולים ולמיון עד שנדמה לו שרכבו איננו זקוק להכוונה. הוא ימצא את הדרך לבדו.

אשתו מתקשרת כל מספר דקות להתעדכן. "זה כנראה הסוף", אומר לה. חושב איך יבשר לנכדיו שסבתא מרתה נעלמה מחייהם. בכניסה להוספיס ממתינה אחות עם מיטה מוכנה. הם מכירים היטב את מרתה. הוא, הפיליפינית והאחות מרימים אותה בזהירות ומניחים אותה על הסדין הצחור. לרגע נדמה לו שמרתה מחייכת בהנאה.

המיטה מגולגלת אל חדר קיצוני נפרד. "אתה יכול ללכת", מניחה האחות כף יד רכה על כתפו.

"אשאר כמה דקות לידה", אומר ומושך כיסא.

עיניה של מרתה פקוחות. שפתיה ממלמלות הברות בלתי ברורות. הפיליפינית יוצאת מן החדר. הוא נוטל את ידה המצומקת של מרתה ומעביר ליטוף רך על העור המרוסק.

לפתע, כקפיץ דרוך, תופסת מרתה בכף ידו, מסיטה ראשה לעברו ותוקעת בו מבט נושן שמרעיד את גופו.

"שנדור", צועקת בהונגרית בקול חרוך לא אנושי, " אם יהיה לנו ילד, נקרא לו יוזף, טוב ליהודים ולהונגרים. אם תהיה לנו ילדה, נקרא לה אסתר, שם טוב ליהודים ולהונגרים, בסדר שנדור"? קולה מתרכך, הולך ודועך.

הוא מושך את כף ידה ומעביר אותה על פניו. כף היד נרטבת מדמעות.

***

צביקה ניר. צילם: עמי ורדי

צביקה ניר, בן לזוג הורים ניצולי השואה. יליד העיר קלוז' שבטרנסילבניה, עירו של קסטנר, משפחתו עברה "שואה" פרטית לאחר שאחיו היחיד והצעיר נפל במלחמת יום הכיפורים. מגיל צעיר מאד לקח על עצמו אחריות ניצולי שואה מסביבת משפחתו וחבריה. ביטוי מסוים לכך נמצא בסיפור

1 Comment

  1. ארלט
    31 בינואר 2015 @ 0:42

    סיפור מיוחד ומרגש. תודה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן