ד"ש מסקוטלנד: שאלה של זהות

האם רק מי שקרא חסמב"ה, שירת בצבא, האזין לאריק איינשטיין ולזוהר ארגוב, הדליק נרות בהופעות של שלמה ארצי ויודע לצטט מתוך מערכוני הגשש החיוור הוא ישראלי? ומה בדבר האזרחים הדתיים, השומרונים, הנוצרים למיניהם, הדרוזים והמוסלמים?

ד"ש מסקוטלנד: שאלה של זהות

האם רק מי שקרא חסמב"ה, שירת בצבא, האזין לאריק איינשטיין ולזוהר ארגוב, הדליק נרות בהופעות של שלמה ארצי ויודע לצטט מתוך מערכוני הגשש החיוור הוא ישראלי? ומה בדבר האזרחים הדתיים, השומרונים, הנוצרים למיניהם, הדרוזים והמוסלמים?

אני נוהג בדרך צפונה לביתנו באברדין מעיר הבירה שחוברה לה יחדיו – אדינבורו. הדרך ארוכה ומתפתלת, עם תנועה דלילה בשעת לילה מאוחרת זאת, לדעת הסקוטים העמלניים (11, בסך הכל). נהנה מנהיגה שקטה בדרך שכבר מוכרת מספיק כדי לא להזדקק לשירותי ה-GPS, אשתי היקרה וטריו הקטנות ישנות עמוק, וברקע מתנגן לו דיסק נפלא של הרולינג סטונס בהופעה חיה.

הימים ימי צוק איתן, סבב מלחמה נוסף המתחולל במזרח התיכון בממוצע של פעם בשנתיים. אני עוצר לקטנה של קפה וסיגריה מהזן שאמור לעודד וממשיך בנהיגה ובמחשבות הנודדות. זו לי הפעם הראשונה שאני מתגורר בחו"ל בזמן לחימה בארץ, ולמרבה הפלא רגשותיי מחורבנים למדי. בעידן התקשורת המיידית אני מחובר אונליין בזמן אמיתי להתראות הטילים הנופלים בארץ ובאופן אוטומטי נושא ראשי לשמיים הקרובים והבהירים של סקוטלנד לצפות ברעה הצפויה. אך למעט כוחות שיטור של שחפים הרודים בעורבים נשמר השקט המאפיין חבל ארץ זה.

אברדין בשלכת (צילם: יוסי הדרומי)
השקט נשמר. אברדין, סקוטלנד. צילם: יוסי הדרומי

לכאורה אני אמור לשמוח על כך שחוויית הריצה המהירה למרחב מוגן, רעשים, פיצוצים ושאר תופעות הלוואי הטראומטיות נחסכות מבנותיי הקטנות. את חלקי בשרות הסדיר והשנים הארוכות של המילואים שילמתי זה מכבר, ובאמת יכולים להסתדר בלעדיי. אך חלק מילדיי הגדולים נמצאים בארץ, וכמובן חברים ומעגל המשפחה הראשוני, כך שאנחנו (אשתי היקרה ואנוכי) מוצאים את עצמנו קשורים בקשר גורדי לאינטרנט, ומצב הרוח (המחורבן) הכללי השורה בארץ, שורה גם עלינו.

אני מקטין מעט את המהירות מתוך ציות לתמרור המזהיר מפני מצלמת מהירות קרבה (הסקוטים החביבים מתריעים תמיד מפני מכמונות או מלכודות מהירות; פשוט נראה להם לא הוגן לקנוס נהגים ללא התראה מספקת), ומחליף לדיסק של אום כולתום שקיבלתי ממוסא. למעשה אנחנו חוזרים עכשיו מביקור של שבוע ימים אצל מוסא ומשפחתו בצרפת.

מוסא, קולגה של אשתי היקרה, הזמין אותנו להתארח בביתם השני בדרום צרפת, ואחרי שלוש הזמנות כמקובל, נעתרנו לבקשתו וקבענו, כיאות, מספר חודשים מראש, תאריך לביקור. כמובן, כשהתקרב מועד הביקור והצוק נראה איתן מתמיד, נתקפו חלקנו בהרהורים נוספים לגבי קיום הביקור. בכל זאת, צרפת לא בדיוק מקבלת בברכה ישראלים בזמן זה (וכנראה בכל זמן). אך אחדים מאיתנו לא הצליחו לעמוד בפיתוי של חופשה (בעיקר מהצד הגסטרונומי) בצרפת.

צרפת מקבלת את פנינו בחום ולחות מעיקים, יתושים, זבובים וריבוי בני דודים קולניים לבושי שמלות בכל מקום. מיד הרגשתי כמו בארץ. אמנם לא הסתרנו את מוצאנו ולא עברנו לדבר סקוטית, אך גם לא לבשתי את חולצת "גולני זה הכי אחי" בצירוף כובע טמבל עם מגן דוד גדול. כך שלהבנתי, הזעפת הפנים לא כוונה אישית נגדנו, אלא כנראה זו ארשת הפנים האופיינית לתושבי הים התיכון.

בניגוד לצרפתים למיניהם, קיבלו אותנו מוסא ומשפחתו במאור פנים ובחום אמיתי. מוסא מגדיר את עצמו כפלסטיני. משפחתו גורשה מישראל במהלך מלחמת השחרור, הוא עצמו נולד וגדל במצרים, וזה שנים רבות מאוד מתגורר מחוץ למזרח התיכון. למרות זאת, לא רק שהוא רואה עצמו פלסטיני, אלה שבכל חייו התייחסו אליו השלטונות בארצות ערב (ולא תמיד לחיוב) כאל פלסטיני. מאחר שאני נמצא בגלות ומתמודד עם הגדרת הזהות שלי ושל טריו הקטנות, נושא זה של זהות לאומית מעניין אותי במיוחד.

המוזיקה של אום כולתום, שאת יצירותיה אני מכיר מילדותי (אמי עלתה ממצרים בילדותה), בעיקר (כמו כולם) מצפייה בסרטים הערבים של יום שישי בתחילת ימי הטלוויזיה בארץ, משרה עליי אווירה נוסטלגית ומלנכולית, המשרתת היטב את מחשבותיי העוסקות בזהות.

גדלתי ובגרתי בארץ, מוקף ערב רב של אנשים כמותי, החווים את יהדותם ואת ישראליותם באופן דומה, כך שנושא הזהות היהודית כמעט ולא עמד בכלל על הפרק, והזהות הישראלית היתה ונותרה עובדה קיומית יומיומית ומאתגרת. אני ישראלי ויהודי, חי בשלום ובשמחה עם יהדותי, מבלי לתת לחובש כיפה זו או אחרת לקבוע אם אני יהודי, חוגג את המסורת כמיטב הבנתי ונוחיותי ובעיקר מזדהה עם הגורל וההיסטוריה של העם היהודי, וזאת מבלי להתייחס ברצינות יתרה לפירושים של הזרמים הרבים ביהדות להיסטוריה זו.

לי עצמי אולי די בכך, אך הגדרת הזהות של טריו הקטנות וחינוכן מעסיקים מאוד את אשתי היקרה ואותי.

מכיוון שאין בסביבתנו הקרובה (והרחוקה) בית ספר יהודי, נשלחות הקטנות לבית הספר הסקוטי השכונתי. בית ספר קטן וחביב, שבו מורגשות השקעה ותשומת לב אמיתית בילדים. בית הספר אינו דתי, אך בכל זאת פורצות הקטנות מדי פעם (בעיקר בחגים) בשירה עליזה על ישוע התינוק ועל אמו מרים, ואפילו לוקחות חלק בהצגת חג המולד, בתור האייל שסוחב את המזחלת או גמד זה או אחר מכוח העזר של סנטה. דווקא בנושא זה אין לנו בעיה. אנחנו מאמינים בפלורליזם, ובכך שהיכרות עם אמונות ועם פולקלור של דתות אחרות תורמת להשכלתן ולטובתן של הקטנות. הקטנות מכירות ומתגאות ביהדותן, מה עוד שמתלווה אליה, בכל חג יהודי, גם הופעה של אמא בכיתתן, עם הסברים ועם כיבוד מסורתי. אני חייב לציין שהתלהבותם של המורים וההנהלה (בעיקר מהתקרובת המוגשת) להופעות אלה מחממת את ליבי.

להקניית המורשת היהודית אנחנו נעזרים בביקורים (לעיתים רחוקות) בבית הכנסת הקהילתי הזעיר, בצפייה ב"פרפר נחמד", בהדלקת נרות ובקידוש בליל שבת, ובעיקר בסיפורים התנ"ך, כמובן בגרסה חופשית (בכל זאת, ספר הספרים הוא ספר אלים למדי), זאת תוך כדי הבלטת הצד הנשי והעצמתו (בניצוחה הנלהב של אשתי היקרה), הבט שלמרבה הצער מדוכא לחלוטין על ידי הגישה החינוכית בשיעורי התנ"ך, מורשת ישראל, ערכי השבת והיכרות עם סידור התפילה, הנלמדים במסגרת החינוך הממלכתי (הלא דתי) בישראל.

זה לגבי היהדות, אך מה בדבר הישראליות? ובכלל מה זה ישראליות?

מאחר שישראל נבנתה ונבנית על ציבור שבחלקו הגדול עלה ארצה מכל חלקי תבל, נראה שלא ניתן לקבוע בבלעדיות את הישראליות רק על פי קריטריון הלידה בארץ. למעשה, חלק ניכר מהישראלים שפגשנו ברחבי הממלכה הבריטית כלל לא נולדו בישראל. וכך פגשנו בן של מהגרים ישראלים שנולד בחו"ל ולאורך חייו בקושי ביקר בישראל, אך מדבר עברית תקינה ושוטפת ומנסה (ללא הצלחה) להנחיל את השפה לילדיו, ומגדיר עצמו כישראלי. וכן פגשנו אשה יקרה שנולדה וגדלה בארה"ב, אך חיה מספר שנים בישראל, למרבה הצער פגעתי בה כשניסיתי להחמיא לה עד כמה בנה הקטון נראה סקוטי לתפארת (אביו סקוטי, הילד נולד בסקוטלנד, והוא ג'ינג'י), תשובתה היתה: מה פתאום סקוטי? הוא ישראלי! גם מהתבוננות בילדים של ישראלים המתגוררים לאורך זמן בסביבה עולה תמונה של ילדים ובוגרים בגילים שונים, הדוברים עברית אך לא קוראים וכותבים עברית, שחלקם מגדירים עצמם ישראלים וחלקם מגדירים את עצמם כיהודים בריטים.

האם קריאה, כתיבה ודיבור בעברית הופכים אדם לישראלי?

כשאנחנו בביתנו אנחנו מדברים רק עברית (למעט סקוטית, כשהקטנות לא רוצות שנבין את מזימותיהן), ולגבי הקריאה והכתיבה החלטנו להנחיל זאת בעצמנו לקטנות, הרי לא יעלה על דעתנו שבנותינו יהיו אנאלפביתיות בעברית. כמובן, הגדולה, למרות שליטתה באנגלית, שיכללה זאת לכדי העברת פתקים סודיים (ביותר) לחבריה לכיתה בעברית ('עיבריש', כמאמר חבריה), והאמצעית מדברת עברית יפה במבטא סקוטי קשה ומתגלגל. ועדיין, האם קריאה, כתיבה ודיבור בעברית הופכים אדם לישראלי? שכן אני מכיר כמה מרצים ואנשים אחרים השולטים היטב בשפה, כולל הסלנג העכשווי, ולא מגדירים עצמם כישראלים.

אנדרטה לזכר אריק איינשטיין. צילמה: שרית פרקול

גם ההתייחסות לתרבות הישראלית ככלי להגדרת הזהות מסבכת את התמונה. האם רק מי שקרא חסמב"ה, שירת בצבא, האזין לאריק איינשטיין ולזוהר ארגוב, הדליק נרות בהופעות של שלמה ארצי ויודע לצטט מתוך מערכוני הגשש החיוור הוא ישראלי? ומה בדבר האזרחים הדתיים, השומרונים, הנוצרים למיניהם, הדרוזים והמוסלמים?

אני פותח מעט את חלון הרכב, מתענג על אוויר צפוני צלול וקר אחרי החום, הדוחק והלחות הישראלית/צרפתית, וסוף סוף התחילה אום כולתום לשיר. יש לה פתיחות מוזיקליות ארוכות להפליא. שירתה מחזירה את מחשבותיי להיכרות עם מוסא.

מכיוון שהחלטנו להיעתר להזמנה לביקור לצרפת, הזמנו אותו לארוחת ערב מקדימה (בזמנים שלפני הסבב הנקרא צוק איתן), בעיקר כדי שייצא לי להכירו מעט. עוד לפני שמוסא שיבח בכנות את החומוס והסחוג שהכנתי, מצאתי שמוסא אדם נחמד ומעניין מאוד. הארוחה והמשכה עברו במהירות ובנעימות, עם הרבה סיפורים משעשעים על השלטון המושחת של מובארק ופאר השלטון הישראלי, ועם ציונים לחומוס הטוב במזרח התיכון (מסתבר שבישראל) והטחינה הטובה ביותר (כמובן לבנון). בשלב מסוים, כששמענו על לבנונית מלונדון שהשפיטה את בעלה, איש עסקים אנגלי ומכובד מאוד, לכדי עבדות נרצעת, הפטרתי בגיחוך "איזה פולניה". מוסא, שהתעניין במושג וקיבל הסבר על מהות הפולניות ועל כך שהתופעה אינה מוגבלת לאזור גיאוגרפי או לארץ מוצא, אימץ את המושג בשמחה, וגם אני שמחתי לתרום להפצת חלק קטן מהתרבות הישראלית. בסוף הערב נפרדנו כידידים, ומוסא אף הבטיח להפגין את כישוריו הקולינריים בביקורנו הקרוב בצרפת.

אני עוצר לחניה נוספת בדנדי, עיר עם נהר, ללא הוד והדר (אך עם שתי קבוצות כדורגל), מארגן לעצמי סיגריה וקפה נוסף ומחליף את הדיסק שנגמר מזמן במשהו קל יותר כדי לעודד את מצב רוחי השפוף מעט, ואהוד בנאי אכן עוזר לכך.

וכך מצאנו את עצמנו מתארחים אצל מוסא ומשפחתו בצרפת. טריו הקטנות השתלטו מיידית על הבית ודייריו תוך כדי השתוללות וצהלולים ים תיכוניים, לשמחתם הגדולה (אני מקווה) של בני משפחת מוסא המורחבת, ואנחנו נהנו מהליכה יחפה ומלבוש קיצי שהיה מוטמן עמוק בארון באברדין. בכל בוקר יצאנו לשוטט ברחבי דרום צרפת, תוך שימת דגש מוקפד על בדיקת מסעדות וקונדיטוריות מקומיות קטנות (המוניטין של צרפת בתחום זה מוצדק לחלוטין, לטעמי, המוגבל) ובערב חגגנו בארוחות עם מוסא ומשפחתו, על טהרת המטבח המצרי, הלבנוני, הטוניסאי והישראלי, וזאת בכוחות בישול משותפים שעוררו מדי פעם ויכוחים מקצועיים על דרך ההכנה של תבשיל זה או אחר. בסך הכל התוצאות היו ערבות מאוד לחיך, למעט הכנאפה, שהוכתרה על ידי בתי האמצעית בכינוי "קוסקוס פאי", ואכן נראתה כזאת.

אחרי הארוחה והפינוי, ישבנו בחצר עם קפה שחור (ערבי, תורכי, יווני, ישראלי) כשבינינו פתוח המחשב (שלי) עם התרעות צבע אדום מישראל (למרות החופשה לא יכולתי להתנתק מהמצב). להפתעתי גליתי שמוסא נמצא באותו מצב רוח מדוכא בשל הלחימה בארצנו, כך שיכולנו לחלוק בינינו את הכאב מסבב הטירוף הנוכחי ומהנפגעים משני הצדדים. מוסא ידע לגלות אמפתיה לנפגעי הצד הישראלי, וגם אני יכולתי לחוש בכאב לנוכח נפגעי הצד הפלסטיני. מוסא, שהוא מוסלמי מאמין, לפי דרכו, שיתף אותי גם בחששותיו האישיים מפני דאע"ש, שלדעתו אין בינם לבין האסלאם שום קשר, וגם מההקצנה הדתית המתחוללת בקרב חלק גדל מן המוסלמים בבריטניה, עד כדי כך שבשכונות מסוימות אין הוא יכול להתהלך ברחוב בזמן תפילה מבלי שמישהו יעיר לו על כך. הערתי שלדעתי ההקצנה הדתית היא כנראה בינלאומית, מכיוון שהיא מתחוללת גם ביהדות בישראל וגם בנצרות הקתולית והפרוטסטנטית בארצות אחרות, אם כי (בשלב זה) בדרך פחות נוטפת דם.

סיכמנו את הנושא בשאיפה המשותפת לסגור את כל ההנהגה, כולל הדתית, של הפלסטינים והישראלים ביחד, במקלט חשוך, להאכילם לחם צר ומים לחץ ולא לתת להם לצאת עד שיגיעו להסכם קבוע לשלום (שהרי מהות ההסכם ברורה לכולם).

התחוור לשנינו שאנו דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שאנחנו דומים לאנגלים או לאירופאים אחרים, ושאנחנו חולקים אותו סוג של הומור וחום אנושי. אכן, אחים חורגים.

כשנפרדנו בחיבוק הביע מוסא את הנאתו מכך שבכל שיחותינו, כשאני ציינתי את ישראל והוא ציין את פלסטין, קיבלנו זאת שנינו בצורה נקיה וחפה ממשמעות פוליטית.

ברקע זמרתו של אהוד בנאי על גשרים בין אחים, עולה בי הרעיון שמא האמביוולנטיות הזאת בין יהדות לישראליות טמונה עוד בעבר הרחוק, שהרי עובדתית אנחנו צאצאי שבט ומדינת יהודה, שהיו בוויכוח, בלחימה ובעימות מתמשך עם עשרת שבטי ישראל, בעוד שהיום אנחנו מנסים להגדיר עצמנו כישות אחת יהודית וישראלית.

המשפחה מתעוררת לה בהדרגה, ולמראה אורות אברדין המתקרבים, פוצחות הקטנות בשירת כריסטמס (משום מה) עליזה. אשתי היקרה, שעייפה קמעא מן הפלורליזם, מגיבה בשירת "מי ימלל גבורות ישראל", ולשמחתי אנחנו מגיעים במהרה לביתנו.

מיד אחרי שפרקנו את הכבודה אני מקבל שיחת סקייפ מחברי אדק. אדק, שגילה שהוא יהודי בגיל 13, עלה מפולניה לישראל בגיל 17 ומזה כעשרים שנה הוא הולנדי המתגורר באמסטרדם, מגדיר עצמו כישראלי, כמובן. הוא מספר לי בהתלהבות שהוא נמצא באיזה כפר נידח בסלובקיה וגילה שם סקוטי כשר למהדרין. אני כמובן מודע לכך שהסקוטים מפוזרים בעולם במספרים גדולים (יותר מאשר בסקוטלנד), בעיקר בארה"ב, באוסטרליה ובשאר הקולוניות הבריטיות, אך מעולם לא שמעתי על התיישבות סקוטית בסלובקיה. אדק מעביר לי תצלום של גבר הלבוש בלבוש הרשמי הסקוטי – חצאית, כומתה, גרביים עם פונפון ומקטורן – המהלך בכפר הסלובקי בגאון. אך בחינה מדוקדקת של הביגוד מעלה חשד סביר בהחלט שאלה הם בגדי תיירים בלבד. ואכן, בבדיקתו של אדק מתגלה שהכפר מתייחס אל "הסקוטי", שמסתבר כי נולד וגדל בכפר, כאל שוטה טוב לב. אבל מי אני שאגדיר לו אם הוא סקוטי או סלובקי? נראה לי שזהות לאומית היא, בסופו של דבר, בחירה פרטית של אדם.

[related-posts title="רשימות נוספות"]

2 Comments

  1. שרה אלוש
    6 בפברואר 2015 @ 13:12

    נהניתי מאד מרוח הכתבה ומתכנה ומעניין היה לי לקרוא שעניין הזהות הישראלית שכל כך ברור לנו מתוקף זה שנולדנו בארץ ועברנו את כל המסלול המקובל על רובינו, ברור גם למי ששהה כאן רק לתקופת מה.
    ד"ש לכל הדרומיות.

  2. אורי גפני
    31 בינואר 2015 @ 23:34

    אכן, דברים שרואים משם: אחים חורגים.

    אהבתי, אמרלד. מעניין וכתוב היטב.

אני נוהג בדרך צפונה לביתנו באברדין מעיר הבירה שחוברה לה יחדיו – אדינבורו. הדרך ארוכה ומתפתלת, עם תנועה דלילה בשעת לילה מאוחרת זאת, לדעת הסקוטים העמלניים (11, בסך הכל). נהנה מנהיגה שקטה בדרך שכבר מוכרת מספיק כדי לא להזדקק לשירותי ה-GPS, אשתי היקרה וטריו הקטנות ישנות עמוק, וברקע מתנגן לו דיסק נפלא של הרולינג סטונס בהופעה חיה.

הימים ימי צוק איתן, סבב מלחמה נוסף המתחולל במזרח התיכון בממוצע של פעם בשנתיים. אני עוצר לקטנה של קפה וסיגריה מהזן שאמור לעודד וממשיך בנהיגה ובמחשבות הנודדות. זו לי הפעם הראשונה שאני מתגורר בחו"ל בזמן לחימה בארץ, ולמרבה הפלא רגשותיי מחורבנים למדי. בעידן התקשורת המיידית אני מחובר אונליין בזמן אמיתי להתראות הטילים הנופלים בארץ ובאופן אוטומטי נושא ראשי לשמיים הקרובים והבהירים של סקוטלנד לצפות ברעה הצפויה. אך למעט כוחות שיטור של שחפים הרודים בעורבים נשמר השקט המאפיין חבל ארץ זה.

אברדין בשלכת (צילם: יוסי הדרומי)
השקט נשמר. אברדין, סקוטלנד. צילם: יוסי הדרומי

לכאורה אני אמור לשמוח על כך שחוויית הריצה המהירה למרחב מוגן, רעשים, פיצוצים ושאר תופעות הלוואי הטראומטיות נחסכות מבנותיי הקטנות. את חלקי בשרות הסדיר והשנים הארוכות של המילואים שילמתי זה מכבר, ובאמת יכולים להסתדר בלעדיי. אך חלק מילדיי הגדולים נמצאים בארץ, וכמובן חברים ומעגל המשפחה הראשוני, כך שאנחנו (אשתי היקרה ואנוכי) מוצאים את עצמנו קשורים בקשר גורדי לאינטרנט, ומצב הרוח (המחורבן) הכללי השורה בארץ, שורה גם עלינו.

אני מקטין מעט את המהירות מתוך ציות לתמרור המזהיר מפני מצלמת מהירות קרבה (הסקוטים החביבים מתריעים תמיד מפני מכמונות או מלכודות מהירות; פשוט נראה להם לא הוגן לקנוס נהגים ללא התראה מספקת), ומחליף לדיסק של אום כולתום שקיבלתי ממוסא. למעשה אנחנו חוזרים עכשיו מביקור של שבוע ימים אצל מוסא ומשפחתו בצרפת.

מוסא, קולגה של אשתי היקרה, הזמין אותנו להתארח בביתם השני בדרום צרפת, ואחרי שלוש הזמנות כמקובל, נעתרנו לבקשתו וקבענו, כיאות, מספר חודשים מראש, תאריך לביקור. כמובן, כשהתקרב מועד הביקור והצוק נראה איתן מתמיד, נתקפו חלקנו בהרהורים נוספים לגבי קיום הביקור. בכל זאת, צרפת לא בדיוק מקבלת בברכה ישראלים בזמן זה (וכנראה בכל זמן). אך אחדים מאיתנו לא הצליחו לעמוד בפיתוי של חופשה (בעיקר מהצד הגסטרונומי) בצרפת.

צרפת מקבלת את פנינו בחום ולחות מעיקים, יתושים, זבובים וריבוי בני דודים קולניים לבושי שמלות בכל מקום. מיד הרגשתי כמו בארץ. אמנם לא הסתרנו את מוצאנו ולא עברנו לדבר סקוטית, אך גם לא לבשתי את חולצת "גולני זה הכי אחי" בצירוף כובע טמבל עם מגן דוד גדול. כך שלהבנתי, הזעפת הפנים לא כוונה אישית נגדנו, אלא כנראה זו ארשת הפנים האופיינית לתושבי הים התיכון.

בניגוד לצרפתים למיניהם, קיבלו אותנו מוסא ומשפחתו במאור פנים ובחום אמיתי. מוסא מגדיר את עצמו כפלסטיני. משפחתו גורשה מישראל במהלך מלחמת השחרור, הוא עצמו נולד וגדל במצרים, וזה שנים רבות מאוד מתגורר מחוץ למזרח התיכון. למרות זאת, לא רק שהוא רואה עצמו פלסטיני, אלה שבכל חייו התייחסו אליו השלטונות בארצות ערב (ולא תמיד לחיוב) כאל פלסטיני. מאחר שאני נמצא בגלות ומתמודד עם הגדרת הזהות שלי ושל טריו הקטנות, נושא זה של זהות לאומית מעניין אותי במיוחד.

המוזיקה של אום כולתום, שאת יצירותיה אני מכיר מילדותי (אמי עלתה ממצרים בילדותה), בעיקר (כמו כולם) מצפייה בסרטים הערבים של יום שישי בתחילת ימי הטלוויזיה בארץ, משרה עליי אווירה נוסטלגית ומלנכולית, המשרתת היטב את מחשבותיי העוסקות בזהות.

גדלתי ובגרתי בארץ, מוקף ערב רב של אנשים כמותי, החווים את יהדותם ואת ישראליותם באופן דומה, כך שנושא הזהות היהודית כמעט ולא עמד בכלל על הפרק, והזהות הישראלית היתה ונותרה עובדה קיומית יומיומית ומאתגרת. אני ישראלי ויהודי, חי בשלום ובשמחה עם יהדותי, מבלי לתת לחובש כיפה זו או אחרת לקבוע אם אני יהודי, חוגג את המסורת כמיטב הבנתי ונוחיותי ובעיקר מזדהה עם הגורל וההיסטוריה של העם היהודי, וזאת מבלי להתייחס ברצינות יתרה לפירושים של הזרמים הרבים ביהדות להיסטוריה זו.

לי עצמי אולי די בכך, אך הגדרת הזהות של טריו הקטנות וחינוכן מעסיקים מאוד את אשתי היקרה ואותי.

מכיוון שאין בסביבתנו הקרובה (והרחוקה) בית ספר יהודי, נשלחות הקטנות לבית הספר הסקוטי השכונתי. בית ספר קטן וחביב, שבו מורגשות השקעה ותשומת לב אמיתית בילדים. בית הספר אינו דתי, אך בכל זאת פורצות הקטנות מדי פעם (בעיקר בחגים) בשירה עליזה על ישוע התינוק ועל אמו מרים, ואפילו לוקחות חלק בהצגת חג המולד, בתור האייל שסוחב את המזחלת או גמד זה או אחר מכוח העזר של סנטה. דווקא בנושא זה אין לנו בעיה. אנחנו מאמינים בפלורליזם, ובכך שהיכרות עם אמונות ועם פולקלור של דתות אחרות תורמת להשכלתן ולטובתן של הקטנות. הקטנות מכירות ומתגאות ביהדותן, מה עוד שמתלווה אליה, בכל חג יהודי, גם הופעה של אמא בכיתתן, עם הסברים ועם כיבוד מסורתי. אני חייב לציין שהתלהבותם של המורים וההנהלה (בעיקר מהתקרובת המוגשת) להופעות אלה מחממת את ליבי.

להקניית המורשת היהודית אנחנו נעזרים בביקורים (לעיתים רחוקות) בבית הכנסת הקהילתי הזעיר, בצפייה ב"פרפר נחמד", בהדלקת נרות ובקידוש בליל שבת, ובעיקר בסיפורים התנ"ך, כמובן בגרסה חופשית (בכל זאת, ספר הספרים הוא ספר אלים למדי), זאת תוך כדי הבלטת הצד הנשי והעצמתו (בניצוחה הנלהב של אשתי היקרה), הבט שלמרבה הצער מדוכא לחלוטין על ידי הגישה החינוכית בשיעורי התנ"ך, מורשת ישראל, ערכי השבת והיכרות עם סידור התפילה, הנלמדים במסגרת החינוך הממלכתי (הלא דתי) בישראל.

זה לגבי היהדות, אך מה בדבר הישראליות? ובכלל מה זה ישראליות?

מאחר שישראל נבנתה ונבנית על ציבור שבחלקו הגדול עלה ארצה מכל חלקי תבל, נראה שלא ניתן לקבוע בבלעדיות את הישראליות רק על פי קריטריון הלידה בארץ. למעשה, חלק ניכר מהישראלים שפגשנו ברחבי הממלכה הבריטית כלל לא נולדו בישראל. וכך פגשנו בן של מהגרים ישראלים שנולד בחו"ל ולאורך חייו בקושי ביקר בישראל, אך מדבר עברית תקינה ושוטפת ומנסה (ללא הצלחה) להנחיל את השפה לילדיו, ומגדיר עצמו כישראלי. וכן פגשנו אשה יקרה שנולדה וגדלה בארה"ב, אך חיה מספר שנים בישראל, למרבה הצער פגעתי בה כשניסיתי להחמיא לה עד כמה בנה הקטון נראה סקוטי לתפארת (אביו סקוטי, הילד נולד בסקוטלנד, והוא ג'ינג'י), תשובתה היתה: מה פתאום סקוטי? הוא ישראלי! גם מהתבוננות בילדים של ישראלים המתגוררים לאורך זמן בסביבה עולה תמונה של ילדים ובוגרים בגילים שונים, הדוברים עברית אך לא קוראים וכותבים עברית, שחלקם מגדירים עצמם ישראלים וחלקם מגדירים את עצמם כיהודים בריטים.

האם קריאה, כתיבה ודיבור בעברית הופכים אדם לישראלי?

כשאנחנו בביתנו אנחנו מדברים רק עברית (למעט סקוטית, כשהקטנות לא רוצות שנבין את מזימותיהן), ולגבי הקריאה והכתיבה החלטנו להנחיל זאת בעצמנו לקטנות, הרי לא יעלה על דעתנו שבנותינו יהיו אנאלפביתיות בעברית. כמובן, הגדולה, למרות שליטתה באנגלית, שיכללה זאת לכדי העברת פתקים סודיים (ביותר) לחבריה לכיתה בעברית ('עיבריש', כמאמר חבריה), והאמצעית מדברת עברית יפה במבטא סקוטי קשה ומתגלגל. ועדיין, האם קריאה, כתיבה ודיבור בעברית הופכים אדם לישראלי? שכן אני מכיר כמה מרצים ואנשים אחרים השולטים היטב בשפה, כולל הסלנג העכשווי, ולא מגדירים עצמם כישראלים.

אנדרטה לזכר אריק איינשטיין. צילמה: שרית פרקול

גם ההתייחסות לתרבות הישראלית ככלי להגדרת הזהות מסבכת את התמונה. האם רק מי שקרא חסמב"ה, שירת בצבא, האזין לאריק איינשטיין ולזוהר ארגוב, הדליק נרות בהופעות של שלמה ארצי ויודע לצטט מתוך מערכוני הגשש החיוור הוא ישראלי? ומה בדבר האזרחים הדתיים, השומרונים, הנוצרים למיניהם, הדרוזים והמוסלמים?

אני פותח מעט את חלון הרכב, מתענג על אוויר צפוני צלול וקר אחרי החום, הדוחק והלחות הישראלית/צרפתית, וסוף סוף התחילה אום כולתום לשיר. יש לה פתיחות מוזיקליות ארוכות להפליא. שירתה מחזירה את מחשבותיי להיכרות עם מוסא.

מכיוון שהחלטנו להיעתר להזמנה לביקור לצרפת, הזמנו אותו לארוחת ערב מקדימה (בזמנים שלפני הסבב הנקרא צוק איתן), בעיקר כדי שייצא לי להכירו מעט. עוד לפני שמוסא שיבח בכנות את החומוס והסחוג שהכנתי, מצאתי שמוסא אדם נחמד ומעניין מאוד. הארוחה והמשכה עברו במהירות ובנעימות, עם הרבה סיפורים משעשעים על השלטון המושחת של מובארק ופאר השלטון הישראלי, ועם ציונים לחומוס הטוב במזרח התיכון (מסתבר שבישראל) והטחינה הטובה ביותר (כמובן לבנון). בשלב מסוים, כששמענו על לבנונית מלונדון שהשפיטה את בעלה, איש עסקים אנגלי ומכובד מאוד, לכדי עבדות נרצעת, הפטרתי בגיחוך "איזה פולניה". מוסא, שהתעניין במושג וקיבל הסבר על מהות הפולניות ועל כך שהתופעה אינה מוגבלת לאזור גיאוגרפי או לארץ מוצא, אימץ את המושג בשמחה, וגם אני שמחתי לתרום להפצת חלק קטן מהתרבות הישראלית. בסוף הערב נפרדנו כידידים, ומוסא אף הבטיח להפגין את כישוריו הקולינריים בביקורנו הקרוב בצרפת.

אני עוצר לחניה נוספת בדנדי, עיר עם נהר, ללא הוד והדר (אך עם שתי קבוצות כדורגל), מארגן לעצמי סיגריה וקפה נוסף ומחליף את הדיסק שנגמר מזמן במשהו קל יותר כדי לעודד את מצב רוחי השפוף מעט, ואהוד בנאי אכן עוזר לכך.

וכך מצאנו את עצמנו מתארחים אצל מוסא ומשפחתו בצרפת. טריו הקטנות השתלטו מיידית על הבית ודייריו תוך כדי השתוללות וצהלולים ים תיכוניים, לשמחתם הגדולה (אני מקווה) של בני משפחת מוסא המורחבת, ואנחנו נהנו מהליכה יחפה ומלבוש קיצי שהיה מוטמן עמוק בארון באברדין. בכל בוקר יצאנו לשוטט ברחבי דרום צרפת, תוך שימת דגש מוקפד על בדיקת מסעדות וקונדיטוריות מקומיות קטנות (המוניטין של צרפת בתחום זה מוצדק לחלוטין, לטעמי, המוגבל) ובערב חגגנו בארוחות עם מוסא ומשפחתו, על טהרת המטבח המצרי, הלבנוני, הטוניסאי והישראלי, וזאת בכוחות בישול משותפים שעוררו מדי פעם ויכוחים מקצועיים על דרך ההכנה של תבשיל זה או אחר. בסך הכל התוצאות היו ערבות מאוד לחיך, למעט הכנאפה, שהוכתרה על ידי בתי האמצעית בכינוי "קוסקוס פאי", ואכן נראתה כזאת.

אחרי הארוחה והפינוי, ישבנו בחצר עם קפה שחור (ערבי, תורכי, יווני, ישראלי) כשבינינו פתוח המחשב (שלי) עם התרעות צבע אדום מישראל (למרות החופשה לא יכולתי להתנתק מהמצב). להפתעתי גליתי שמוסא נמצא באותו מצב רוח מדוכא בשל הלחימה בארצנו, כך שיכולנו לחלוק בינינו את הכאב מסבב הטירוף הנוכחי ומהנפגעים משני הצדדים. מוסא ידע לגלות אמפתיה לנפגעי הצד הישראלי, וגם אני יכולתי לחוש בכאב לנוכח נפגעי הצד הפלסטיני. מוסא, שהוא מוסלמי מאמין, לפי דרכו, שיתף אותי גם בחששותיו האישיים מפני דאע"ש, שלדעתו אין בינם לבין האסלאם שום קשר, וגם מההקצנה הדתית המתחוללת בקרב חלק גדל מן המוסלמים בבריטניה, עד כדי כך שבשכונות מסוימות אין הוא יכול להתהלך ברחוב בזמן תפילה מבלי שמישהו יעיר לו על כך. הערתי שלדעתי ההקצנה הדתית היא כנראה בינלאומית, מכיוון שהיא מתחוללת גם ביהדות בישראל וגם בנצרות הקתולית והפרוטסטנטית בארצות אחרות, אם כי (בשלב זה) בדרך פחות נוטפת דם.

סיכמנו את הנושא בשאיפה המשותפת לסגור את כל ההנהגה, כולל הדתית, של הפלסטינים והישראלים ביחד, במקלט חשוך, להאכילם לחם צר ומים לחץ ולא לתת להם לצאת עד שיגיעו להסכם קבוע לשלום (שהרי מהות ההסכם ברורה לכולם).

התחוור לשנינו שאנו דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שאנחנו דומים לאנגלים או לאירופאים אחרים, ושאנחנו חולקים אותו סוג של הומור וחום אנושי. אכן, אחים חורגים.

כשנפרדנו בחיבוק הביע מוסא את הנאתו מכך שבכל שיחותינו, כשאני ציינתי את ישראל והוא ציין את פלסטין, קיבלנו זאת שנינו בצורה נקיה וחפה ממשמעות פוליטית.

ברקע זמרתו של אהוד בנאי על גשרים בין אחים, עולה בי הרעיון שמא האמביוולנטיות הזאת בין יהדות לישראליות טמונה עוד בעבר הרחוק, שהרי עובדתית אנחנו צאצאי שבט ומדינת יהודה, שהיו בוויכוח, בלחימה ובעימות מתמשך עם עשרת שבטי ישראל, בעוד שהיום אנחנו מנסים להגדיר עצמנו כישות אחת יהודית וישראלית.

המשפחה מתעוררת לה בהדרגה, ולמראה אורות אברדין המתקרבים, פוצחות הקטנות בשירת כריסטמס (משום מה) עליזה. אשתי היקרה, שעייפה קמעא מן הפלורליזם, מגיבה בשירת "מי ימלל גבורות ישראל", ולשמחתי אנחנו מגיעים במהרה לביתנו.

מיד אחרי שפרקנו את הכבודה אני מקבל שיחת סקייפ מחברי אדק. אדק, שגילה שהוא יהודי בגיל 13, עלה מפולניה לישראל בגיל 17 ומזה כעשרים שנה הוא הולנדי המתגורר באמסטרדם, מגדיר עצמו כישראלי, כמובן. הוא מספר לי בהתלהבות שהוא נמצא באיזה כפר נידח בסלובקיה וגילה שם סקוטי כשר למהדרין. אני כמובן מודע לכך שהסקוטים מפוזרים בעולם במספרים גדולים (יותר מאשר בסקוטלנד), בעיקר בארה"ב, באוסטרליה ובשאר הקולוניות הבריטיות, אך מעולם לא שמעתי על התיישבות סקוטית בסלובקיה. אדק מעביר לי תצלום של גבר הלבוש בלבוש הרשמי הסקוטי – חצאית, כומתה, גרביים עם פונפון ומקטורן – המהלך בכפר הסלובקי בגאון. אך בחינה מדוקדקת של הביגוד מעלה חשד סביר בהחלט שאלה הם בגדי תיירים בלבד. ואכן, בבדיקתו של אדק מתגלה שהכפר מתייחס אל "הסקוטי", שמסתבר כי נולד וגדל בכפר, כאל שוטה טוב לב. אבל מי אני שאגדיר לו אם הוא סקוטי או סלובקי? נראה לי שזהות לאומית היא, בסופו של דבר, בחירה פרטית של אדם.

[related-posts title="רשימות נוספות"]

2 Comments

  1. שרה אלוש
    6 בפברואר 2015 @ 13:12

    נהניתי מאד מרוח הכתבה ומתכנה ומעניין היה לי לקרוא שעניין הזהות הישראלית שכל כך ברור לנו מתוקף זה שנולדנו בארץ ועברנו את כל המסלול המקובל על רובינו, ברור גם למי ששהה כאן רק לתקופת מה.
    ד"ש לכל הדרומיות.

  2. אורי גפני
    31 בינואר 2015 @ 23:34

    אכן, דברים שרואים משם: אחים חורגים.

    אהבתי, אמרלד. מעניין וכתוב היטב.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן