על שירת ט. כרמי (במקור: כרמי טשארני) התוודעתי לראשונה כתלמידה בבית הספר התיכון. למדנו את השיר "סיפור", אשר ראשיתו בתחושת מכאוב המלווה את המשורר המשתתף בשתיקה באבלה של אישה שבעלה נעלם בים; בסיומו הוא "מתהפך" לסיפור המכאוב-בשתיקה של המשורר עצמו, המלווה את רגשותיו כלפי אהובתו.

כמה שנים אחר כך, בהיותי סטודנטית, הזמינה המחלקה להכשרת מורים באוניברסיטת תל אביב את ט. כרמי למפגש עם המורים לעתיד. חיבבתי את ישרותו החכמה, אך לא הצלחתי לעמוד במשימה שהטיל עלינו: לצלוח את המכשולים האלגנטיים בשירו "אל הרימון", ולהבין את עיקרו. זהו השיר שכרמי בחר בו לימים להופיע על כריכת הגב של ספר השירים הנבחרים, "שירים" (יצא לאור ב-1994, שנת פטירתו), ומכאן ברורה גם החשיבות שייחס לו: "לֵךְ, לֵךְ מִכָּאן/ לֵךְ אֶל עֵינַיִם אֲחֵרוֹת/ אֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ אֶתְמוֹל.// אָמַרְתִּי יָרֹק/ לַעֲנָפֶיךָ הַקַּדִּים בָּרוּחַ/ וְאָדֹם אָדֹם אָדֹם/ לְאֶגְלֵי פֶּרְיְךָ./ קָרָאתִי אוֹר לְשָׁרְשְׁךָ/ הַלַּח וְהָאָפֵל וְהַעִקֵּשׁ.// עַכְשָׁו אֵינְךָ./ עַכְשָׁו אַתָּה מַסְתִּיר לִי אֶת הַיּוֹם/ וְהַיָּרֵחַ שֶׁעוֹד לֹא עָלָה.// בּוֹאִי/ (כָּתַבְתִּי עָלַיִךְ שִׁלְשׁוֹם/ וְזִכְרֵךְ הַצָּעִיר/ מְלַהֵט אֶת יָדַי כְּסִרְפָּד),/ בּוֹאִי וְתִרְאִי אֶת הָרִמּוֹן הַמְשֻׁנֶּה:/ דָּמוֹ בְּנַפְשִׁי, בְּרֹאשִׁי, בְּיָדַי,/ וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁתוּל בִּמְקוֹמוֹ!"

השירה מהי?

חודש לפני מותו רואיין כרמי על-ידי אילנה צוקרמן בתכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת". נראה לי שרק כשהקשבתי לדבריו (והקלטתי אותם) בכלל, ולאלו המתייחסים ל"אל הרימון" בפרט, הבנתי מדוע מייצג השיר באופן המובהק ביותר את תפיסתו על-אודות השירה. כרמי אמר: "יש שירים שהם מטעים, הם מתחילים בדרך אגב, בטון מינורי והלחץ בא יותר מאוחר, אבל הוא כבר בעצם חבוי שם בתחושה שלו מהתחלה".

לשאלה האם הוא יכול לכתוב שיר בכל עת, או האם נדרשת התניה מסוימת, ענה כרמי: "יש גם עניין של התניה. אם אתה דרוך לקראת הכתיבה, הסביבה משתפת אתך פעולה.. העץ שבחלון, המים שמטפטפים בכיור, החתול בחצר – זה הסביבה… אתה קודם כל לבד, עם המילים שלך, החלומות שלך, המוזיקה שלך. אם אתה לא רוצה הפרעות, אין לך הפרעות, ואז ההזיה משחקת תפקיד מאד חשוב. הבטלה משחקת תפקיד חשוב. אני מסתכל דרך החלון, ואני רואה עץ רימון, ואני אומר לו: "לֵךְ, לֵךְ מִכָּאן, אֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ אֶתְמוֹל", אבל אז מתברר לי שכתבתי שיר אהבה. אני לא ידעתי את זה כשאמרתי לעץ: "לֵךְ מִכָּאן". בסוף התברר… אבל האמת היא שזה לא שיר אהבה, זה שיר על היחס בין המציאות והכתיבה, אבל את זה אתה לא יודע כשאתה מתחיל לכתוב".

בדריכות אל השירה

כשמקשיבים לדברי כרמי (גם לאינטונציה של הקול שלו), קולטים את הדרך הכנה בה הוא מתרחק ממיסטיפיקציה של השירה ה"אלוהית". אם כי איש אינו משתמש עוד בימינו במושג "מוזה" או "השראה" כדי לתאר את ה"רוח הנכונה" ה"מכתיבה" למשורר את השיר, הרי המושג החלופי של כרמי, "דריכות", נראה לי ראוי לבוא במקומו (המושג מזכיר את השיעור שלמד המלט בשובו מאנגליה מהניסיון להתנקש בחייו: "מוּכָנוּת היא הכל"). אך יש דברים רבים, ואולי הם החשובים ביותר, שכרמי לא אמר על-אודות השיר, וקרוב לוודאי שבגללם הוא אהב את יצירתו: החושניות המופלאה הארוגה בשיר (היא נובעת מהצליליות של האימאז'ים) ומלווה את תיאור הרימון, את תיאור אהובתו, וגם את תיאור מצבו הפרדוקסלי של הכותב, שהרימון נבלע בשירו, מחד-גיסא, ונמצא מחוצה לו, מאידך-גיסא. העץ, שהפך לחלק מהנפש, הוא אולי האילן שאתו יצר בובר מפגש המוגדר כקשר "אני–אתה" בספרו "אני ואתה".

 "כָּל הַיִּלּוֹד – אוֹת-אַיִן בְּמִצְחוֹ"../ ט. כרמי

כרמי הוא יוצר מודרניסט. הגיבור בשיריו הוא ה"אנטי גיבור", אך לב הקוראים יוצא אליו בגלל שילוב של כמה אלמנטים: כמו אצל נתן זך יש בו חדוּת הביטוי והכושר האירוני-הרך, כמו אצל יהודה עמיחי יש בתמונות השיר שלו דמיון סוער, וכמו בשירת דליה רביקוביץ' יש בשירתו ביטויים של כאב עמוק. כל אלו נחשפים גם בשירים בהם האני "נעלם". כך, למשל, בשיר ["בַּקָּשַׁת מְחִילָה"] (הסוגריים המרובעים הם בשיר עצמו): "כָּל הַיִּלּוֹד – אוֹת-אַיִן בְּמִצְחוֹ/ אֲבָל הָאוֹת עָלוּם מֵעֵין-רוֹאִים,/ סָתוּם, חָתוּם, מֻטְבָּע בִּכְתַב-סְתָרִים/ שֶׁרַק הַזְּמַן יֵדַע לְפַעְנְחוֹ.// הַמֵּצַח הַגָּדֵל לְאַט מוּרָם/ אֶל הָאָבוֹת, אֶל הַבָּנִים בְּתֹם,/ אֶל אַהֲבוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם,/ כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אוֹת בַּמַּאֲרָב.// טִפּוֹת מָרוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם וְגָפְרִית,/ לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת נוֹטֶפֶת רִיר,/ וּבְעִקָּר דְּמָעוֹת, דְּמָעוֹת צוֹרְבוֹת// יוֹצִיאוּ אֶת הַכְּתָב מִן הַבָּשָׂר/ לָאוֹר וְלִשְׂפָתַיִךְ אוֹהֲבוֹת,/ שֶׁיִטְעֲמוּ אֶת טַעַם הֶעָפָר."

על השורה הראשונה בשיר זה (המזכיר ברוחו אחדים משירי דן פגיס, שאותו אהב מאד כאדם וכיוצר), אמר כרמי בראיון הנזכר: "מתח, חשמל, טעינה – אם לא יהיו לך הפתעות, זה סימן רע. אני זוכר כשחשבתי על השורה: "כָּל הַיִּלּוֹד – אוֹת אַיִן בְּמִצְחוֹ", השורה לא הרפתה ממני. היה לי ברור שיש שם משהו שאני עוד לא מבין, ואם אני אעבוד על זה, אני עוד אבין את זה".

בעצם, ה"טעינה" המסתורית של הידיעה היא גם הנושא של השיר הזה; אולם אם הטעינה עליה מדבר כרמי בראיון יולדת שיר, הטעינה המתוארת בשיר מולידה ניסיון שאינו מצליח לדחות את חרדת המוות הערמומי ממנו ומאוהביו על ידי צפייתו המוקדמת (השיר הוא בין השירים האחרונים שכתב כרמי לפני מותו).

מדריך לכתיבה

כרמי אמר עוד בראיון עמו: "אני אוהב ריכוז – סוג של ריכוז שמכריח אותך כשאתה קורא אותו בפעם השנייה לקרוא אותו כאילו בפעם הראשונה. כלומר, השיר לא מונח על פני השטח, בדרך כלל מפני שיש בו מתח בין הצד הצורני, פיתוח ומטאפורה, לבין לא מודע, אותן הפתעות שהכותב מופתע מהן. כיוון שהוא עובד בלחץ אטמוספרי גדול, קורים דברים לא צפויים, אך המתח בין הצד המפוכח והצד היצרי חשוב לי, בין הצד שנאמר ולא נאמר. צריך להיות משהו שלא נאמר, צריך תחושה שיש איזה עומק, שזה היה כרוך במאמץ להגיע לחומר, שיש תחושה של כורח, שהדברים היו חייבים להיכתב. חשוב לי גם חילופי מהלכים בתוך השיר, שיהיו מקצבי דיבור, שיהיה לפעמים מתח בין אוצר המילים למקצב".

דברים אלו של כרמי משמשים לי מדריך לכתיבה עד היום. כמה חשוב לדעת שבשיר צריך להיות שיווי משקל בין האמור ללא אמור, בעוד הלשון היא האחראית על איזון עדין זה. ומכאן אנחנו יכולים ללכת הלאה ולהסיק, שהשיר חייב, מצד אחד, לשמֵר את הקושי, את המתח בין התבונה והיצר, ולא לדלג עליו, ומצד שני, לא להטיל מתח זה על הקורא באופן שהאחרון לא יוכל לשאת אותו. זהו אולי פשר הצורך בהתרחקות, שעליה אחראים המִשחקים הלשוניים שהמשורר מדבר עליהם.

כרמי רואה בשיר סוג של משחק רציני. הוא כתב: "השירה היא, כידוע, משחק. משחק בחומרי הלשון, בצליל וצבע וצורה, במראות עיניים ולבב, אבל זהו גם משחק על משקל 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו', שבו נאבקים היריבים עד מוות".

השיר מהווה אפוא, לדבריו, משחק רציני כדרך שביאליק תופס את "משחק המחבואים" עם הצפרירים בשירו "זוהר" וכדרך שההיסטוריון וחוקר התרבות ההולנדי יוהאן הויזינחה תופס את המשחק: משהו שיש בו חופש, אך הוא מושתת על חוקיות פנימית קדומה.

הביוגרפיה והשירה

עד כמה נוטלת הביוגרפיה חלק חשוב בעשייתו הספרותית של כרמי? כרמי נולד בברוקלין שבניו-יורק לאב ששימש רב ומורה הוראה ולאם בוגרת הסורבון. מתוך החלטה להעניק לילד מכל העולמות, האב שוחח עם כרמי רק עברית, והאם שוחחה עימו רק באנגלית. בהיותו בן שש הוחלט במשפחה שט. כרמי ואחיו ייסעו עם האם לארץ ישראל למשך שנה אחת. מאחר שהשהות בארץ היטיבה עם האם ובניה, נותרה המשפחה שלוש שנים בארץ, ואחר שבה לברוקלין. עם חזרתו לניו יורק, למד ט. כרמי בישיבה ובבית מדרש למורים, ואחר כך באוניברסיטת קולומביה ספרות אנגלית וספרות צרפתית. הביוגרפיה המגוונת של כרמי איננה חדלה מלרתק גם בהמשכה (טיפול בילדים יתומים ניצולים בצרפת, עלייה לארץ והיותו חייל אמיץ לב במלחמת השחרור), ועיצבה משורר רחב יריעה ועשיר ביטוי.

די להתבונן בכותרות ספריו כדי לקלוט את התרבות העשירה המופנמת בשירתו: מצד אחד כותרות סוגסטיביות, שיש בהן יסוד קיומי חזק יחד עם צליליות וניגודיות ("מוּם וחלום", "אין פרחים שחורים"), ומן העֵבר האחר כותרות השאובות מן המסורת העברית ("הים האחרון", "נחש הנחושת", "ליד אבן הטועים") והכללית ("האוניקורן מסתכל במראה").

ולא רק זאת: קריאה בשירי המשורר מגלה עד כמה שירתו מחפשת אתגרים ואינה נלאית מאימוץ צורות ספרותיות חדשות. כך, למשל, כשם שנמשך לתרגום מחזות (חלק מהתרגומים הנפלאים למחזות שקספיר נעשו על ידו), הוא נמשך לכתיבת שירים בעלי יסוד דרמטי (play פירושו משחק ומחזה גם יחד). בדרמה ההליכה היא מן ההתחלה אל הקונפליקט ומשם אל הסיום (כדברי אריסטו), וייתכן  שכרמי חש, שגם בחיים, כבדרמה, הקצב מהיר ורוחש קונפליקטים. אלא שכמודרניסט, השובר את הצורות, הוא יודע, שמה שנראה כהתחלה יכול להיות גם סוף ולהפך.

חלק משיריו של ט. כרמי בנויים כמשל, גם אם אינו מצהיר על-כך. כך שירו הקצר הידוע "קֶשֶׁב": קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּש./ כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ./ רַק שׁוֹלֶה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת/ יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם". שיר זה, המצביע על החולשה האנושית שבה אנו נוטים ללקות, להמעיט בהקשבה ולהרבות בדיווח על-אודות עצמנו, מצביע, מצד אחד, על ההבנה של כרמי לנפש, ומצד אחר, על צניעותו שלו עצמו: פגמיו שלו נחשפים בשירתו בשפה הלירית-המקודדת, בעוד שפגעי הזולת מתוארים כפגמי בני-האדם באשר הם (כאן ז'אנר המשל מבטא את ההתייחסות לכל בני האדם), או כביטוי לדינמיקה לא נכונה של יחסים ביניהם. כך ברבים מהשירים, שהם אולי גם רוב שירתו, ה"מנתחים" את יחסי האהבה עם אשה.

החיפוש אחר צורות חדשות אצל כרמי קשור, כאמור, בהיותו מודרניסט. אך החיפוש אחר האותנטיות (אותנטיות באה מהמילה אוטוריטה, סמכות פנימית – כך לפי יעקב גולומב), כפי שקאמי מגדיר אותה בתקופת כתיבתו השנייה, בא מפנימיות נדיבה ומתבוננת בזולת.

וכך הוא כותב בשיר "נוֹפִים" (2): "הוּא עָמַד בְּרֹאשׁ הָעֵץ,/לָבוּשׁ סַרְבָּל כָּחֹל,/ וְנִסֵּר./ לְפֶתַע נִפְעֲרוּ פָּנָיו,/ גּוּפוֹ נִתְעַקֵּם כְּעָנָף,/ יָדָיו מָלְאוּ רוּחַ,/ וְהוּא נָפַל./ אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי מֵחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת, לְאַחַר כַּר דֶּשֶׁא/ וְלִפְנֵי צֶמֶד סוּסִים./ אֲנִי רוֹשֵׁם רַק/ אֶת דְּבַר נְפִילָתוֹ./ אֶת הַצְּעָקָה לֹא שָׁמַעְתִּי". הביטוי "נִפְעֲרוּ פָּנָיו… יָדָיו מָלְאוּ רוּחַ" מבטא דיו את ההשתתפות בסבל הזולת, אך כרמי משתף אותנו בהתיחסותו הזהירה לשירה, ומדמה אותה כאן להיסטוריה ("אני רושם רק את דבר נפילתו"), המקפידה למסור לו ולקורא מה שבגבולות הידיעה, וזאת אף כי הוא מדמיין את הצעקה.

אני זוכרת את יום מותו של ט. כרמי כאז כן היום –  20.11.1994. את הצעקה ששמע בפנימיותו על מותו של הפועל שעסק בניסור העץ, חשתי גם אני.

**

רבקה איילון
שני שירים
מתוך הספר "נישומקלה" / הוצאת כרמל, 2013 

השיר מתייחס לשירו של ט. כרמי
"אל הרימון"
ואל משפט זה של כרמי:
"ישיבה ליד חלון פתוח מול עץ יכולה להיות מצב מתאים לכתיבת שיר" –
מתוך ראיון רדיו עם ט. כרמי, 1994

כָּל חַלּוֹן, כָּל עֵץ?
הָרִמּוֹן שֶׁרָאִיתָ, נִצָּתוֹ הָאֲדֻמָּה,
אַחַר-כָּךְ אָמַרְתָּ:
"לֵךְ, לֵךְ מִכָּאן…
אֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ אֶתְמוֹל".
כְּשֶׁכָּתַבְתָּ, אֵיפֹה גַּרְתָּ?
אֲנִי תָּמִיד הוֹלֶכֶת אֶל עֵצִים,
לַחָרְשָׁה. מוֹדֶדֶת אֶת הַטַּבָּעוֹת שֶׁלָּהֶם,
שׁוֹכַחַת אֶת שֶׁלִּי.
מִמּוּל חַלּוֹנִי קוֹלָז':
חֲתִיכַת תְּרִיס, גַּג מְרֻפְרָף.
עַלְעַלֵּי צַפְצָפוֹת בְּפַּנְטוֹמִימָה.
עוֹשִׂים סִימָנִים כְּשֶׁהֵם רְכוּנִים
בְּצַוָּאר, אוֹ סוֹנְטִים סַנְטֵר אֶל עַל,
אוֹ נִזְלָפִים כְּדִמְעָה מִתְחַדֶּשֶׁת
(טוֹבָה דִּמְעָה, לִי שֶּׁאֵינֶנִּי).
כָּכָה זֶה בְּקוֹלָז', מַה שֶּׁרוֹאִים,
צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ, הַכֹּל זַרְזִיף.
וַאֲפִילוּ שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת לֹא יַסְפִּיקוּ.

אַךְ זוֹכֶרֶת, אֶצְלְךָ הַכֹּל בַּשִּׁיר הַהוּא
הָפַךְ לְאַהֲבָה, "זִכְרֵךְ הַצָּעִיר מְלַהֵט
אֶת יָדַי כְּסִרְפָּד" –  כָּל אַהֲבָה
מְלַהֶטֶת כְּסִרְפָּד? (גַּם זֹאת לֹא אֵדַע).

(ההתייחסות היא לשירו "אל הרימון", מתוך: "שירים")

"יֵשׁ יָמִים שֶׁאֵינִי מוֹצֵא בָּהֵם לוֹמַר לָךְ אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת"
מתוך: "סיפור", "שירים", ט. כרמי

לְהַגִּיד אֶת זֶה זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד שֶׁמֵּאָז שֶׁהַשָּׁנִים, זֶה לֹא
הַמִּלִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, זֶה אֲנַחְנוּ, אוֹ בִּלְעָדֵינוּ, אֲשֶׁר אִתָּנוּ.
לְהַגִּיד אֶת זֶה זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד שֶׁהַבִּטְנָה שֶׁל הַמִּלִּים,
שֶׁהִיא הַשַּׂקִּית הַלֹּא תְּפוּרָה שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת, לֹא
זָזָה לְשׁוּם לְאָן-אֲנִי אוֹ לְאָן-אַתְּ, שֶׁהִיא
מִתְפָּרֶקֶת, אוֹ שֶׁמִּתְעַלֶּקֶת עַל מָה, אוֹ שֶׁמִּתְלַקֶּקֶת
לְעַצְמָהּ, וְאֵין לְמִי אֲנִי אוֹ לְמִי אַתְּ הִכָּנְסוּת לְשָׁ-מָּה
וְגַם לְמַה שֶּׁהָיָה, מַה כְּבָר הָיָה, אוֹ מָתַי כְּבָר
תִּנְשֹׁר הַמִּלָּה (יַבְשׁוּשָׁה) עַל מַה שֶּׁכְּבָר מִזְּמַן נִבְלַע.

**

ד"ר רבקה איילון פרסמה עד עתה ארבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "נישומקלה", יצא בהוצאת כרמל בשנת 2013. ספר העיון "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד" יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2009. רשימות שלה מתפרסמות בכתבי עת לספרות ולתיאטרון וכן בעיתונים יומיים.

 [related-posts title=""המרחב הפואטי שבין המלים / על נִישׁוּמְקָלֶה. רבקה איילון""]