גם אם חלק מהעובדות כבר פורסמו, כתבת התחקיר "הון, שלטון וקריסת עיתון", ששודרה אמש (רביעי) ב"מבט שני" בערוץ 1, חשפה בצורה בוטה כיצד התנהל העיתון "מעריב" בתקופת השתלטותו של נוחי דנקנר על העיתון ומינוי מקורבו ויועצו, ניר חפץ, לעורך הראשי (לאחר הדחתו של העורך הקודם אבי משולם). חפץ אמור היה להוציא את המדיניות של הבעלים לפועל. בסופו של דבר הקונספציה של דנקנר ועושי דברו קרסה – והביאה לקריסתו של "מעריב". כיום העיתון נמצא בידיים אחרות, שהצליחו לשקם אותו במטרה להחזיר את המוניטין שאבד לו.

במאי 2011 מתחיל דנקנר חצי שנה של שלטון בעיתון ומשנה את פניו ללא הכר. תאגיד דיסקונט של דנקנר מקבל לידיו את העיתון וקונצרן איי-די-בי נכנס ל"מעריב". כאשר דנקנר והקונצרן הענק שבבעלותו, רוכשים את העיתון מעופר נמרודי, השאיפות בשמיים אבל התקציבים נמוכים. נוצר פער בלתי נתפס בין הצהרות כוונות לגבי העיתון לבין מה שקורה בפועל – ונחשפת שרשרת כשלים ועבירות על החוק לכאורה. בתחקיר של אבנר הופשטיין מתגלות התכתבויות רבות במייל, המנציחות את החיבור בין הון, שלטון ועיתון.

הכתבה חושפת עובדות חדשות על ההתנהלות מאחורי הקלעים של העיתון, שהיה אמור להיות עצמאי ולשמור על חופש הביטוי ועל חופש העיתונאים, ובמקום זאת היה מושפע ישירות מבעל הון (דנקנר), שהוא ושלוחיו עושים בו שמות בניגוד לכל הכללים האתיים והמוסריים.

בשם המטרה הזו גם פוטרו עיתונאים "חברתיים", שהפריעו להשגת המטרה. מתוך הכתבה מתברר כי בתוך העיתון התקיימה עריפת ראשים אידיאולוגית של עיתונאים בכירים או בכירים פחות, שלא  נענו לצו ההשתקה מנוחי דנקנר או אנשיו. "מה ש'ישראל היום' עושים שנים, נוחי דנקנר עשה בחצי שנה", נאמר בכתבה.

התחושה היתה שנכנס כסף רב לעיתון, אבל הכסף מגיע עם תג מחיר. דנקנר נלחם כדי לשרת את קבוצת איי-די-בי בעזרת העיתון ולמגר מגמות ואנשים שלא התאימו לאג'נדות של הקונצרן ובעלי השליטה בו, ובה בעת נלחם ב"דה מרקר" של "הארץ", שחשף במשך שנים את ההתנהלות העסקית של דנקנר.

מדובר בעיתון הבורסאי היחיד בישראל, ובשל כך הוא יכול לגייס כסף מהציבור. העיתון זכה מן ההפקר, לכאורה, ובפועל דנקנר מכניס את העיתון להוצאות גדולות, יהירות וחסרות בסיס, כמו למשל מכונות דפוס ענקיות, שהן בניגוד לכל תפיסה עיתונאית. העורך הכלכלי יהודה שרוני, מבכירי העיתון, שמע מדנקנר על רכישת "מעריב" – "ומייד התחלתי לדאוג כיצד ניתן יהיה לסקר את הקבוצה הגדולה במשק". בעיה.

תהליך ההשתלטות על עבודת מערכת העיתון נעשה בניגוד לתקנות. העורך אבי משולם מקבל הוראות חד משמעיות לגבי אופיו של העיתון. המשימה שהוטלה על שי גולדן, סגן העורך – להעביר טאלנטים לעיתון מתוך עיתון "הארץ". נוחי דנקנר מעורב, ויחד עם חיים גבריאל, מנכ"ל איי-די-בי, הם מושכים בחוטים באופן ישיר ובוטה. עוסקים ישירות בהעסקת עובדים בשכר חסר פרופורציות, בהסתרה, ובהתנהגות נכלולית וקונספירטיבית. דנקנר ושלוחיו מכינים רשימה של עיתונאים מ"הארץ" ומגייסים אותם בשכר מדהים. המטרה – לחסל את עיתון "הארץ".

ואז פורצת המחאה החברתית, שתופסת את נוחי דנקנר לא מוכן. ככל שהמחאה מתגברת ומשפיעה, כך מתגברות ההנחתות וה"צנזורה" במעריב. בין לילה מוחלף העורך. ניר חפץ, שבחש מאחורי הקלעים, בתור היועץ של דנקנר (לפני כן היה יועץ של נתניהו) מונה כעורך הראשי. המינוי מעכיר את האווירה במערכת העיתון באופן דרמתי. ראש מערכת החדשות וכתבים במדורים השונים מתחילים  לחוש אימה וחרדה, ומבינים שמשרתם בסכנה אם לא יכתבו מה שמצפים מהם. התכתבויות מאותם חודשים מעידות על אווירה קשה של חשדנות וחשד להדלפות.

החומה הסינית בין הבעלים וההנהלה (איי-די-בי) למערכת התוכן (העיתונאים), קורסת לחלוטין. הניהול כושל והכישלונות הכספיים מחריפים. הדירקטוריון מוטרד מרמות השכר של המנכ"ל החדש ומצביע על כשלים במינוי או באופן הבחירה. לבסוף הדירקטוריון מאשר כמעט בכפייה את המינוי בהבינו על איזה צד מרוחה החמאה.

בתקופת מהפכת הסלולר של השר כחלון, "סלקום", השייכת לאיי-די-בי, מאבדת רווחים ביותר מ 76%. מהפכת הסלולר  פוגעת בבטן הרכה של איי-די-בי. כל המדורים בעיתון פוחדים לעסוק בכך. ובניגוד לכל העיתונים בארץ, שבהם הכותרות התייחסו חד משמעית למהפכת הסלולר, הכותרת במוסף הכלכלי של "מעריב" היתה: "רשת 5 נגרים פושטת רגל". הפטרון (דנקנר) מחזיק את השוט (ניר חפץ) ואסור להרגיז את איי-די-בי או לעסוק בשום דבר שנוגע לטייקונים.

תופעת הריכוזיות מועלית על-ידי עו"ד אליעד שרגא והתנועה למען איכות השלטון. בכיר מאיי-די-בי אומר לשרגא – איך אתם עושים זאת? דנקנר כועס. התרומות מאיי-ד-יבי לתנועה – מופסקות. שרגא מבין שהפך למטרה לחיסול על ידי "מעריב". "יש הנחיה לפגוע באליעד שרגא, בתנועה למען איכות השלטון, בגיא רולניק (עורך "דה מרקר") ובעיתון 'הארץ'". פעם בשבוע כתבה נגד שרגא והתנועה למען איכות השלטון. ברור שנוחי דנקנר מוריד הנחיות מלמעלה עד לאחרון הכתבים.

גם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", נחשף לסחטנות, ומופעל לחץ על "דה מרקר" לא לעסוק בנושא הריכוזיות במשק. הכתבים והעורכים ב"מעריב", שנמצאים בצד הלא נכון של האג'נדה, מבינים שהם נמצאים בסכנה לאבד את משרותיהם. צועקים עליהם, משנים להם כותרות. אם לא יכתבו את מה שמצפים מהם – ראשם ייערף.

העורך ניר חפץ מודיע לכתבים ולעורכים, שבגלל קיצוצים צריך להיפרד מעיתונאים רבים. מדובר בעיקר בעריפת ראשים אידיאולוגית. עיתונאים מהמעלה הראשונה, שהיתה להם זווית חברתית, נאלצים לשלם את המחיר. הם כתבו בכיוון הלא נכון. האח הגדול צפה וערף. העיתונאי בן כספית: "העיתון מנסה למצוא חן בעיני ראש הממשלה. מעריב זיכה את נתניהו באהדה יחסית. אפילו קריקטורות צונזרו."

ההתנהלות הבזבזנית והלא מקצועית מביאה לעיתון הפסדים ונזקים עצומים. מצד אחד מוספים שלמים מחוסלים ומצד שני עיתונאים מקבלים רכבים משופרים כצ'ופר. חפץ בעצמו כותב כי המצב הפך ל"פארודיה על מקצוע העיתונות". גם הוא מבין, כנראה, שהוא חלק מהפארודיה.

ברבעון השני איי-די-בי  רושמת הפסדים של מיליארד ומאתיים אלף שקלים. חשש סגירה מאיים על "מעריב. העובדים מבינים שהאויבים שלהם הם הטייקונים ובראשם נוחי דנקנר".  גל השתיקה של העיתונאים נעצר. הם מבינים על בשרם את תופעת החיבור של הון, שלטון ועיתון. עולמם של העיתונאים חרב עליהם. מי שיכולים נמלטים מהספינה השוקעת. המנכ"ל טל רז, פורש מהעיתון. בן כספית דואג להקים מוסף. חפץ חוזר לנתניהו. דנקנר נופל מהשפיץ של הפירמידה.

עד כאן, כתבה אמיצה, מטלטלת, עצובה וכואבת.

והתגובות? מטעם דנקנר – "היתה שמירה על חופש הביטוי ועל העיתון בצורה מקצועית, שקופה ופלורליסטית. מעולם לא עסקתי בכתבות חיסול. לא היה לי קשר לכתבות לפני שהתפרסמו בעיתון. תהליך ההבראה שתוכנן, נעצר עקב התפתחויות כלכליות שונות." תגובת ניר חפץ: "יש חבורת עיתונאים שרודפת אחרי. העיתון הפסיד והמורל בו היה ירוד ובעייתי. עם הגעתי גייסתי כוחות חדשים וטובים, לצד הטובים שנמצאים. מי שנפגע, רודף אותי. גלי הפיטורים נכפו בשל המצב הכלכלי. העיתון שמר על שקיפות ועל איזון."

אבל מהכתבה ברור כי לא דובים ולא יער. דנקנר קנה עיתון והשתמש בו לא כדי להרוויח, אלא כדי לנגח יריבים ולקדם עסקים אחרים. והכי עצוב – "מעריב" היא לא הדוגמא היחידה. שלדון אדלסון ו"ישראל היום" שבבעלותו, פועלים בגלוי לטובת רה"מ נתניהו. גם שם, כנראה, עיתונאים לא תמיד פועלים לפי השיקולים המקצועיים שלהם או לפי האמת הצרופה.

הבעיה היא לא דנקנר אלא התופעה. תופעה שמתאימה למדינות חשוכות. הדמוקרטיה עשתה עלינו סיבוב – על העיתונאים ועל הקוראים. במקרה של "מעריב" – לוקחים עיתון בעל עבר מפואר וזכויות רבות, והופכים אותו לסמרטוט בידיו של טייקון רב עוצמה. בניגוד לכל מה שמוכר, ובניגוד לחוק. חופש העיתונות, שגם כך נמצא בסכנה, חטף מכה קשה. אנחנו, הקוראים, צריכים להיות עוד יותר ביקורתיים לכל מה שאנחנו קוראים בעיתון, בכל עיתון.