הספר "למה דג ציפור" של אסף שוּר נפתח בפולש המתבצר בדירה בבעלות משפחת לוי, דירה בה התגוררה משפחת לוי בעבר. עומר, בן המשפחה, מגיע כדי לפנות את הפולש, ומשזה מסרב לצאת, עומר שואל את השכנים האם יש להם מפתח-ספייר לדירה.

החיפוש האובססיבי אחר המפתח והשהות הארוכה בבניין בו גדל מעוררים את הקורא לשאול: מה מושך את עומר? האם זו רק החזרה למחוזות ילדותו, או כוח אחר

חשיפה וכיסוי

שאלות אלו מנסרות במוחו של הקורא לאורך כל הליך הקריאה, וזוכות להתרה מסוימת בסופה, שאינה מלאה, וזהו ממש  לדעתי הכוח הגדול של הספר – יש בו איזון מצוין בין הסתר וגילוי. חשיפה וכיסוי.

כל ספר הוא משחק של הסתר וגילוי: יש ספרים שסובלים, לדעתי, מ-"טו מאץ' אינפורמיישן", באופן שלא מותיר לקורא כל מרחב לדמיון וחשיבה, ויש ספרים שהם כמו סוכה ש"חמתה מרובה מצילתה" – סוכה שלא נותנת די צל ליושביה – שיש בהם יותר הסתר מגילוי, ובכך יש לדעתי לייאש את הקורא. "למה דג ציפור" מציג איזון מדויק: הוא מפעיל את מוחו של הקורא לאורך כל הקריאה, באופן שמותיר טעם של עוד. מהבחינה הזו, הספר הקצר הזה הוא "מעט המחזיק את המרובה".

זרות והתכנסות 

בנוסף, הספר נותן הצצה לאחד המוסדות המוזרים והמעניינים שהצמיחה העיר: בניין הדירות, הבית המשותף. הבית המשותף הוא פתרון טכני לאנשים המעוניינים לחיות בנפרד אך לא מסוגלים כלכלית לעשות זאת. הממד השיתופי בבניין המשותף הוא משני. בעלי הדירות לא בחרו את השכנים שלהם והם לא רוצים בחיים קומונליים, קהילתיים. אלא שהחיים במבנה אחד מחייבים אותם לקבל החלטות ביחד, החלטות שמשפיעות על חייהם של כל הדיירים בבניין. הבית המשותף הוא ניסיון מאולץ לכפות חיי קהילה על כל דייריו, ניסיון שלפעמים צולח ולרוב לא.

שור מצליח ללכוד במדויק  משהו מהמתח הבנייני שבין הזרות האורבנית לבין ההתכנסות תחת קורת גג אחת. העובדה שאין בספר שום פרט שמזהה את העיר או היישוב שבו הבניין ממוקם, רק מעצימה את המצור המשותף שנכפה על כל דייריו, והופכת אותו מבניין מסוים לכל-בניין.

מילדות לבגרות

מתח נוסף שהספר משקף נאמנה, ונבנה על גבי המתח שאוצר בתוכו בניין המגורים, הוא המתח שבין הילדות לבגרות. מתוך חדר המדרגות המנוכר כל הדלתות נראות אותו דבר, אך מאחוריי כל דלת נמצאת משפחה ומסתתר סיפור חיים מלא. כל סיפור כזה הוא חלון אל העבר של עומר.

הניכור הבנייני הוא אולי מנת חלקם של בעלי הדירות, אך הוא פוסח על הילדים בבניין. החיבור שבין הבית המשותף לבין העבר החזיר אותי לבניין המגורים שבו משפחתי גרה בילדותי, ולכל הזיכרונות שנקשרו אליו. שלא כמו בבגרותנו, בילדות חצר הבניין הייתה הממלכה של הילדים, היא לא הבחינה בין בנים לבנות, דתיים וחילוניים או בין שכן ששילם ועד הבית לבין השכן שסירב לשלם על המעלית החדשה. ומסתבר שעם ההתבגרות נוצרת התובנה, כמו שעומר מבין, שהבניין אמנם עומד מלכת, אך החיים ממשיכים. החיים ממשיכים.

למה דג ציפור, אסף שוּר, הוצאת כתר, 2014, 165 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן, כמה ביקורות קודמות"]