Skip to content

"טירתו של כחול הזקן" בפילהרמונית: אופרה מחשמלת

תחת שרביטו של כריסטוף פון דוהנני הצטיינה הפילהרמונית בביצוע מבריק ודרמטי של האופרה מאת ברטוק. גם הסימפוניה הרביעית ברה מינור של שומאן זכתה לביצוע עמוק ולירי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=5]

"טירתו של כחול הזקן" היא אופרה סטאטית במכוון. בלה ברטוק הלחין אותה ב-1911 והסטאטיות המכוונת שלה רומזת לכך שהפעילות הדרמטית מתרחשת רק בעולם החיצוני – לא בעולם הפנימי.  המציאות המתוארת באופרה היא של מצבי הרוח המשתנים של יוּדית, רעייתו הטרייה של האביר כחול הזקן, ושל הרגשות המתארים את זיכרונותיו של כחול הזקן.

תבונה עילאית ויד מכוונת. פון דוהרני. צילום: שי זקיף

מעשה באישה המאוהבת בבעלה ומגיעה לטירתו האפלולית שם היא נתקלת בשבע דלתות נעולות. למרות תחנוניו מתעקשת יודית לפתוח את כל הדלתות. וכך היא מגלה בהדרגה את חדר העינויים, את כלי המלחמה, אך גם כשהיא פותחת את הדלת לגינת הפרחים המרהיבים ואוצרות הזהב- מתחוור לה שכולם טבולים בדם. כשהיא נתקלת באגם ענק מתברר שזהו ים דמעות. לחדר האחרון מתחנן האביר שלא תפתח את הדלת – אך היא מתעקשת. וכך היא מגלה את שלוש נשותיו של האביר שעודן בחיים והיא הופכת לאשתו הרביעית הנכלאת אף היא בחדר.

היתרון של ביצוע קונצרטנטי הוא שהתזמורת עומדת במרכז. ואכן – תחת שרביטו של פון דוהנני מבליטה התזמורת את אופיו השונה של כל חדר: קלידוסקופ משתנה של גוונים. כך למשל לכניסה של יודית לחדר הדמעות קדמו פריטה בנבל וקלרינת;  את הכניסה של יודית לחדר הנשק הקדימו סולו חצוצרה וטריל (סלסול) לכינור ושלוש חצוצרות; הסלסולים הצורמניים בכלי הקשת קדמו לכניסה לחדר העינויים. המקצבים ההונגריים הבלה-ברטוקיים הנגזרים מהשפה עצמה, זכו לגילום קפדני תחת שרביטו של פון דוהנני והוסיפו לעצמת הדרמה.

הניקיון המופתי שבו נגנו כלי הנשיפה, הריתמיות המדויקת ובעיקר עיצוב הדינאמיקה תחת שרביטו של פון דוהנני, הפכו את האופרה למחשמלת. הרעיון לסמל בכתוביות אדומות כדם את חדר העינויים היה מבריק. כתוביות ירוקות סימלו את הגינה היפה. אך מה שהפך את הביצוע למצמרר וכובש הייתה בחירת הסולנים: למתיאס גרנה היה קול בריטון-בס מצמרר ואת קול המצו-סופרן של מישל דה יאנג אפיינו גוונים כהים שעוררו רטט. למרות הקושי הכרוך בשירה בהונגרית, הצליחו שני הסולנים לרגש את הקהל בשירתם ובמשחקם.

שירה מרגשת.דה יאנג. צילום: סטיינר קולור

מוטיב הדם חוזר שוב ושוב באופרה. "אין לי צורך בוורדים ואין לי צורך באור שמש", שרה מישל דה יאנג בדרמטיות. מצמרר היה גם הבאס-בריטון הגרמני מתיאס גרנה שקולו העמוק כמו נולד לתפקידו.  הניגוד האירוני בין הטקסט לליווי התזמורתי, היה מופלא. "בעדינות ובשקט אפתח פתח בטירתך", שרה יהודית ואילו הקסילופון משיב לה באירוניה נוקבת – "האמנם?" "מדוע את רועדת?", שואל האביר, "כי אני אוהבת אותך," משיבה יודית ומיד מלגלגת התזמורת לתשובתה. "באתי לכאן מתוך אהבה אליך", שרה יודית, "אבל היסוד האפל של טירתך רועד". הנבל עונה בלעג סרקסטי. חליל הצד והפעמונייה המעודנת מסייעים לה לפתוח את הדלת לאוצרות הזהב – אך על התכשיטים יש כתמי דם. "שלך הוא כתר היהלומים", שר האביר, "את היפה בנשים". גם על כך משיבה התזמורת באירוניה נוקבת. לבסוף מסתיימת האופרה בצליל פעמוניה ומשולש.

העוצמה הדרמטית של הסולנים ויכולת המשחק הכובשת ובעיקר הליווי התזמורתי, הופכים את האופרה לקליידוסקופ של צבעים אפלים. דווקא העדרו של ליווי צעקני הזכיר לנו את יופייה של הדרמה המוזיקלית ואת הגאונות של המלחין ההונגרי. היה זה ביצוע מופתי לאופרה מצמררת שזכה לגילום מרשים בזכות המנצח, שהשכיל להפיק מהתזמורת ביצוע מבריק ומלא זוהר, פאתוס וליריות. ביצוע שהזכיר לכולנו עד כמה טובה הפילהרמונית שלנו כאשר יש לה יד מכוונת.

על הסימפוניה הרביעית ברה מינור של שומאן ניצח פון דוהנני ללא פרטיטורה, כשהוא שולט בכל אגפי התזמורת ומנצח בתנועות גופו – ומזכיר קצת את ליאונרד ברנשטיין. בתנועות הכתפיים המרומזות הקרין בעיקר כריזמה וידיעה ברורה לאן הוא רוצה להוביל את הפילהרמונית.  תחת שרביטו ניגנה התזמורת  המתוגברת בלכידות חדה כתער, בניקיון מופתי ובצליל זוהר. דוהנני התחיל את הפרק האיטי בלי לתת לתזמורת לשקוע כשהוא מניע אותה תדיר קדימה. הכינורות,  החלילים והאבובים הציגו בשקיפות את הנושא הראשון כשהמנצח מבליט גם את האביב שבסימפוניה.

את הפרק השני ניגנה התזמורת בצליל מלא עומק הבעה וליריות – עיצוב הדינמיקה היה מופלא. הסולו של הכינור בנגינתו של הכנר הראשי יגאל טונה היה מדובב. בהמשך הדגיש המנצח את הריקודיות הקפיצית שבפרק הסקרצו המהיר. מה שהחל כמנגינת אבל בצ'לי ובאבובים הפך בהמשך לריקוד סוחף. כלי הנשיפה המתכתיים, הטרומבונים והקרנות הכול עשו יד אחת וניגנו לא רק בניקיון מופתי, אלא כאילו הייתה בהם רוח אחרת, כשהם שותפים לבניית המתח והדרמה. וכך, כשהוא מעצב ניגודי פתע בדינמיקה ובמהירויות, נוצרה התהוללות משכרת, שבשיאה הסתיימה הסימפוניה.

לא כל יום זוכה הקהל הישראלי להיפגש עם מנצח בעל שיעור קומה ככריסטוף פון דוהנני. מי שהפך את תזמורת קליבלנד לאחת המובילות בעולם, הקרין בניצוחו תבונה עילאית, כשהוא יודע מהן מטרותיו ולאן להוביל את התזמורת. תחת שרביטו הפכה הסימפוניה של שומאן למלאת ניגודים, בין הפן האביבי הקליל לבין העומק הלירי. ואילו האופרה של ברטוק קיבלה משמעות אירונית שמעבר לכאב.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן