קזינו מדינה

השליט האמיתי כאן הוא אחד, שלדון אדלסון, בן 81, אמריקני יהודי, מלך בתי קזינו, שהוערך כאיש העשיר העשירי בעולם, בעל רכוש של 37.2 מיליארד לפי הספירה האחרונה. נכסיו כוללים בתי קזינו בלאס וגאס, בפנסילבניה, במקאו ובסינגפור, וכן את המפלגה הרפובליקנית, ובאחרונה גם את שני בתי הקונגרס. יכול להיות שמישהו משחק ברולטה על עתיד ישראל?

קזינו מדינה

השליט האמיתי כאן הוא אחד, שלדון אדלסון, בן 81, אמריקני יהודי, מלך בתי קזינו, שהוערך כאיש העשיר העשירי בעולם, בעל רכוש של 37.2 מיליארד לפי הספירה האחרונה. נכסיו כוללים בתי קזינו בלאס וגאס, בפנסילבניה, במקאו ובסינגפור, וכן את המפלגה הרפובליקנית, ובאחרונה גם את שני בתי הקונגרס. יכול להיות שמישהו משחק ברולטה על עתיד ישראל?

מי שולט במדינת ישראל? ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמובן.

לא נכון. השליט האמיתי הוא אחד שלדון אדלסון, בן 81, אמריקני יהודי, מלך בתי קזינו, שהוערך כאיש העשיר העשירי בעולם, בעל רכוש של 37.2 מיליארד לפי הספירה האחרונה. אך מי סופר. נכסיו כוללים בתי קזינו בלאס וגאס, במדינת פנסילבניה, במקאו ובסינגפור, וכן את  המפלגה הרפובליקנית, ובאחרונה גם את שני בתי הקונגרס.

אחד מנכסיו הוא בנימין נתניהו.

הקשר של אדלסון לישראל הוא אישי. הוא התאהב באישה ישראלית שאיתה נפגש בפגישה עיוורת. מרים פרבשטיין נולדה בחיפה ולמדה בבית הספר הריאלי. את שירותה הצבאי עשתה במכון הביולוגי בנס ציונה, המתמחה בין השאר בלחימה ביולוגית. היא מדענית רבת תחומים. אחרי שאחד מבניה (מנישואים קודמים) מת ממנת יתר של סמים, היא מקדישה את עצמה גם למלחמה בסמים, ובעיקר דווקא בקנביס.

שני האדלסונים הם תומכים קנאים בישראל. לא בישראל סתם, אלא בישראל ימנית, שתלטנית, יהירה, אלימה, מתפשטת, סיפוחיסטית, בלתי מתפשרת וקולוניאליסטית. "ביבי" הוא האיש שלהם. הם מקווים לשלוט בישראל באמצעותו, כאילו הייתה נחלתם הפרטית.

כדי להבטיח זאת, הם עשו מעשה חריג מאוד: הם הקימו את העיתון "ישראל היום", שמטרתו היא לקדם את האינטרסים של בנימין נתניהו. לא של הליכוד, לא של מדיניות זו או אחרת, אלא של נתניהו אישית.

שלדון אדלסון (צילום: Bectrigger, ויקימדיה)
"ביבי" הוא האיש שלו. שלדון אדלסון (צילום: Bectrigger, ויקימדיה)

לפני שנים המצאתי מילה עברית, כדי להגדיר עיתון המחולק בחינם: "חינמון". לא חלמתי אז על מפלצת כמו "ישראל היום" – עיתון בעל אמצעים בלתי מוגבלים, המחולק מדי יום בחינם ברחובות ובקניונים ברחבי הארץ באמצעות מאות, ואולי אלפי נשים וגברים שכירים. הישראלים אוהבים לקבל משהו בחינם. "ישראל היום" הוא עכשיו העיתון היומי הנפוץ ביותר בישראל. הוא שואב קוראים ופרסומת ממתחרהו היחיד: "ידיעות אחרונות", שהחזיק עד אז בתואר העיתון הנפוץ ביותר במדינה.

"ידיעות" הגיב בזעם. הוא הפך לאויב קיצוני של נתניהו. יוסי ורטר, פרשן "הארץ", טוען שכל מערכת הבחירות הנוכחית אינה אלא מאבק בין שני העיתונים.

זה מוגזם מאוד. מבחינת הדעות הפוליטיות והכלכליות, אין כמעט הבדל בין שני העיתונים. שניהם סופר פטריוטיים, מחרחרי מלחמה וימניים. זהו מרשם ההצלחה של עיתונים המוניים בכל ארצות העולם. ידיעות" הוא רכושה של משפחת מוזס. המו"ל הנוכחי, אמנון (נוני) מוזס, בן הדור השלישי של המשפחה, הוא הבוס של אימפריה כלכלית ענפה, המבוססת על העיתון. העיתון משרת את האינטרסים הכלכליים שלו, אבל אין לו אינטרסים פוליטיים מיוחדים.

אדלסון הוא יחיד במינו. בישראל, ההימורים אסורים. אין לנו בתי קזינו והמשטרה פושטת מדי פעם על אתרים שבהם מתקיימים הימורים בסתר. בנעורינו לימדו אותנו שבעלי בתי קזינו הם אנשים רעים, כמעט כמו סוחרי נשק. הם לוקחים את כספם של המכורים להימורים ומביאים אותם לידי יאוש, ואפילו לידי התאבדות. עיין ערך דוסטוייבסקי.

הישראלים קוראים את "ישראל היום" (משהו בחינם, אחרי הכול), אך הם לא אוהבים בהכרח את האיש ואת שיטותיו. לכן התקבצו כמה מחברי הכנסת, חברי סיעות שונות, ויזמו הצעת חוק האוסרת חינמונים. נתניהו וסיעת הליכוד עשו כל מה שביכולתם כדי לסכל את חקיקת החוק הזה. אך בקריאה הטרומית (שלב הכרחי בחקיקת "הצעת חוק פרטית" של ח"כים), הוכה החינמון שוק על ירך. אחדים מחברי סיעתו של נתניהו נעדרו מההצבעה, כדי לא להצביע בגלוי נגדה. המצלמות תפסו את נתניהו כשהוא רץ במליאת הכנסת אל מושבו בטרם הצבעה.

תוצאת ההצבעה הייתה 43 נגד 23. כמעט מחצית מחברי הליכוד נעדרו. שר החוץ אביגדור ליברמן וסיעתו הצביעו בעד הצעת החוק. כך עשו גם השרים יאיר לפיד וציפי לבני.

ארוכה הדרך מההצבעה הטרומית עד לקבלת החוק בהצבעה הסופית. היה די זמן כדי לקבור את הצעת החוק באחת הוועדות. אבל נתניהו התפוצץ מזעם. ימים אחדים אחרי ההצבעה הטרומית הוא פיטר את לפיד ואת לבני מהממשלה, וכך גרם במו ידיו לפירוק הקואליציה. הכנסת ה-19 התפזרה לפני סיום מחצית מתקופת כהונתה.

מדוע עשה נתניהו מעשה כל כך מטופש? יתכן רק הסבר הגיוני אחד: הוא מילא אחרי הוראה של אדלסון, כדי למנוע את קבלת החוק האנטי אדלסוני. אם כן, אדלסון הוא עכשיו המחוקק הראשי שלנו, וגם המנצח הראשי על הבחירות.

בימינו ממלא הכסף תפקיד מרכזי במערכת בחירות. את תעמולת הבחירות מנהלים בטלוויזיה, והטלוויזיה היא מכשיר יקר. בישראל, כמו בארצות הברית, מוזרמים למערכה כספים חוקיים ובלתי חוקיים למכביר, גם במישרין וגם בעקיפין. בתי המשפט בשתי המדינות עוצמים עין. לטייקונים העשירים ביותר יש, על כן, השפעה אדירה.

בבחירות האחרונות לנשיאות בארצות הברית השקיע אדלסון סכומי עתק כדי להביא לבחירת מועמדיו. לשווא. יכול להיות שהאמריקנים אינם אוהבים שליטים בעלי בתי קזינו. לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו ב-2016 הקדים אדלסון את מעורבותו. הוא זימן למפקדת ההימורים שלו בלאס וגאס את כל המועמדים הרפובליקנים המובילים, כדי לחקור אותם על נאמנותם לו – ולנתניהו. איש מהם לא העז להעדר. האם היה סנטור רומאי מעז לסרב להזמנת קיסר?

בישראל אין צורך בריטואל הזה. האדלסונים – גם שלדון וגם מירי – יודעים מי האיש שלהם. העיתון "ישראל היום" הוא, כמובן, מכונת תעמולה אדירה, והוא מוקדש כול כולו לבחירתו מחדש של נתניהו. הכול חוקי לגמרי. בדמוקרטיה לא יכול איש לאסור על עיתון לתמוך במועמד זה או אחר. ואנחנו הרי דמוקרטיה, לעזאזל.

לכאורה, יש משהו מוזר בכל התופעה הזאת: מדינה מאפשרת לאדם זר, שלא חי בה מעולם, להיות בעל השפעה עצומה כזאת על עתידה, ואולי על עצם קיומה. לכן יש צורך בציונות. על פי האמונה הציונית, ישראל היא מדינתם של כל היהודים באשר הם שם. כל יהודי בעולם שייך לישראל, גם כשהוא חי במדינה אחרת. לפני ימים אחדים טען נתניהו בפומבי, שהוא מייצג לא רק את מדינת ישראל, אלא את כל "העם היהודי". מובן שאין צורך לשאול את היהודים בעולם אם הם רוצים להיות מיוצגים על ידי. הרי זו ציונות, לא?

לפיכך אדלסון אינו זר. הוא אחד משלנו. נכון שלו עצמו אין כנראה הזכות להצביע בבחירות בישראל, אם כי לאשתו יש, מן הסתם. אבל אנשים רבים, וגם הוא עצמו, משוכנעים שבתור יהודי הוא זכאי להתערב בעניינינו. למשל במינוי שגרירים. שגריר ישראל בארצות הברית, רון דרמר, הוא אמריקני, יליד מיאמי, שהיה פעיל חשוב במפלגה הרפובליקנית במדינת פלורידה. די מוזר למנות אמריקני, שהוא פעיל במפלגה הרפובליקנית, לייצג את מדינת ישראל בוושינגטון שבה מכהן נשיא דמוקרטי. אבל זה לא כל כל מוזר כשראש ממשלת ישראל פועל על פי פקודת שלדון אדלסון.

אדלסון גם רקח את הדייסה הרעילה, המאיימת עכשיו על עורק החיים של ישראל. השגריר שלו, דרמר, שיכנע את חברי הקונגרס הרפובליקנים – שכולם נהנים מתמיכת אדלסון או מקווים ליהנות ממנה בעתיד – להזמין את נתניהו לשאת נאום נגד הנשיא אובמה בפני שני בתי הקונגרס.

בשעה שהמזימה הזאת התבשלה בסתר, דרמר נפגש עם שר החוץ האמריקני והסתיר ממנו את דבר ההזמנה. לא פלא שהנשיא אובמה, בהתקף זעם, הודיע שלא ייפגש עם נתניהו.

מבחינת האינטרסים החיוניים של ישראל, זהו טירוף מושלם. ראש ממשלת ישראל מתגרה בנשיא ארצות הברית, האיש השולט בהזרמת הנשק האמריקני לישראל ובהטלת הווטו על החלטות באו"ם. אך מבחינת אדלסון זה הגיוני לגמרי, שהרי מטרתו העיקרית היא להביא באמריקה לבחירת נשיא עושה דברו. הוא כבר איים להשקיע סכומי עתק כדי למנוע את בחירתו מחדש של כל חבר קונגרס שיעז להעדר מנאומו של נתניהו.

כך אנחנו מתקרבים למלחמה גלויה בין ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית. יכול להיות שמישהו משחק ברולטה על עתיד ישראל?

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

מי שולט במדינת ישראל? ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמובן.

לא נכון. השליט האמיתי הוא אחד שלדון אדלסון, בן 81, אמריקני יהודי, מלך בתי קזינו, שהוערך כאיש העשיר העשירי בעולם, בעל רכוש של 37.2 מיליארד לפי הספירה האחרונה. אך מי סופר. נכסיו כוללים בתי קזינו בלאס וגאס, במדינת פנסילבניה, במקאו ובסינגפור, וכן את  המפלגה הרפובליקנית, ובאחרונה גם את שני בתי הקונגרס.

אחד מנכסיו הוא בנימין נתניהו.

הקשר של אדלסון לישראל הוא אישי. הוא התאהב באישה ישראלית שאיתה נפגש בפגישה עיוורת. מרים פרבשטיין נולדה בחיפה ולמדה בבית הספר הריאלי. את שירותה הצבאי עשתה במכון הביולוגי בנס ציונה, המתמחה בין השאר בלחימה ביולוגית. היא מדענית רבת תחומים. אחרי שאחד מבניה (מנישואים קודמים) מת ממנת יתר של סמים, היא מקדישה את עצמה גם למלחמה בסמים, ובעיקר דווקא בקנביס.

שני האדלסונים הם תומכים קנאים בישראל. לא בישראל סתם, אלא בישראל ימנית, שתלטנית, יהירה, אלימה, מתפשטת, סיפוחיסטית, בלתי מתפשרת וקולוניאליסטית. "ביבי" הוא האיש שלהם. הם מקווים לשלוט בישראל באמצעותו, כאילו הייתה נחלתם הפרטית.

כדי להבטיח זאת, הם עשו מעשה חריג מאוד: הם הקימו את העיתון "ישראל היום", שמטרתו היא לקדם את האינטרסים של בנימין נתניהו. לא של הליכוד, לא של מדיניות זו או אחרת, אלא של נתניהו אישית.

שלדון אדלסון (צילום: Bectrigger, ויקימדיה)
"ביבי" הוא האיש שלו. שלדון אדלסון (צילום: Bectrigger, ויקימדיה)

לפני שנים המצאתי מילה עברית, כדי להגדיר עיתון המחולק בחינם: "חינמון". לא חלמתי אז על מפלצת כמו "ישראל היום" – עיתון בעל אמצעים בלתי מוגבלים, המחולק מדי יום בחינם ברחובות ובקניונים ברחבי הארץ באמצעות מאות, ואולי אלפי נשים וגברים שכירים. הישראלים אוהבים לקבל משהו בחינם. "ישראל היום" הוא עכשיו העיתון היומי הנפוץ ביותר בישראל. הוא שואב קוראים ופרסומת ממתחרהו היחיד: "ידיעות אחרונות", שהחזיק עד אז בתואר העיתון הנפוץ ביותר במדינה.

"ידיעות" הגיב בזעם. הוא הפך לאויב קיצוני של נתניהו. יוסי ורטר, פרשן "הארץ", טוען שכל מערכת הבחירות הנוכחית אינה אלא מאבק בין שני העיתונים.

זה מוגזם מאוד. מבחינת הדעות הפוליטיות והכלכליות, אין כמעט הבדל בין שני העיתונים. שניהם סופר פטריוטיים, מחרחרי מלחמה וימניים. זהו מרשם ההצלחה של עיתונים המוניים בכל ארצות העולם. ידיעות" הוא רכושה של משפחת מוזס. המו"ל הנוכחי, אמנון (נוני) מוזס, בן הדור השלישי של המשפחה, הוא הבוס של אימפריה כלכלית ענפה, המבוססת על העיתון. העיתון משרת את האינטרסים הכלכליים שלו, אבל אין לו אינטרסים פוליטיים מיוחדים.

אדלסון הוא יחיד במינו. בישראל, ההימורים אסורים. אין לנו בתי קזינו והמשטרה פושטת מדי פעם על אתרים שבהם מתקיימים הימורים בסתר. בנעורינו לימדו אותנו שבעלי בתי קזינו הם אנשים רעים, כמעט כמו סוחרי נשק. הם לוקחים את כספם של המכורים להימורים ומביאים אותם לידי יאוש, ואפילו לידי התאבדות. עיין ערך דוסטוייבסקי.

הישראלים קוראים את "ישראל היום" (משהו בחינם, אחרי הכול), אך הם לא אוהבים בהכרח את האיש ואת שיטותיו. לכן התקבצו כמה מחברי הכנסת, חברי סיעות שונות, ויזמו הצעת חוק האוסרת חינמונים. נתניהו וסיעת הליכוד עשו כל מה שביכולתם כדי לסכל את חקיקת החוק הזה. אך בקריאה הטרומית (שלב הכרחי בחקיקת "הצעת חוק פרטית" של ח"כים), הוכה החינמון שוק על ירך. אחדים מחברי סיעתו של נתניהו נעדרו מההצבעה, כדי לא להצביע בגלוי נגדה. המצלמות תפסו את נתניהו כשהוא רץ במליאת הכנסת אל מושבו בטרם הצבעה.

תוצאת ההצבעה הייתה 43 נגד 23. כמעט מחצית מחברי הליכוד נעדרו. שר החוץ אביגדור ליברמן וסיעתו הצביעו בעד הצעת החוק. כך עשו גם השרים יאיר לפיד וציפי לבני.

ארוכה הדרך מההצבעה הטרומית עד לקבלת החוק בהצבעה הסופית. היה די זמן כדי לקבור את הצעת החוק באחת הוועדות. אבל נתניהו התפוצץ מזעם. ימים אחדים אחרי ההצבעה הטרומית הוא פיטר את לפיד ואת לבני מהממשלה, וכך גרם במו ידיו לפירוק הקואליציה. הכנסת ה-19 התפזרה לפני סיום מחצית מתקופת כהונתה.

מדוע עשה נתניהו מעשה כל כך מטופש? יתכן רק הסבר הגיוני אחד: הוא מילא אחרי הוראה של אדלסון, כדי למנוע את קבלת החוק האנטי אדלסוני. אם כן, אדלסון הוא עכשיו המחוקק הראשי שלנו, וגם המנצח הראשי על הבחירות.

בימינו ממלא הכסף תפקיד מרכזי במערכת בחירות. את תעמולת הבחירות מנהלים בטלוויזיה, והטלוויזיה היא מכשיר יקר. בישראל, כמו בארצות הברית, מוזרמים למערכה כספים חוקיים ובלתי חוקיים למכביר, גם במישרין וגם בעקיפין. בתי המשפט בשתי המדינות עוצמים עין. לטייקונים העשירים ביותר יש, על כן, השפעה אדירה.

בבחירות האחרונות לנשיאות בארצות הברית השקיע אדלסון סכומי עתק כדי להביא לבחירת מועמדיו. לשווא. יכול להיות שהאמריקנים אינם אוהבים שליטים בעלי בתי קזינו. לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו ב-2016 הקדים אדלסון את מעורבותו. הוא זימן למפקדת ההימורים שלו בלאס וגאס את כל המועמדים הרפובליקנים המובילים, כדי לחקור אותם על נאמנותם לו – ולנתניהו. איש מהם לא העז להעדר. האם היה סנטור רומאי מעז לסרב להזמנת קיסר?

בישראל אין צורך בריטואל הזה. האדלסונים – גם שלדון וגם מירי – יודעים מי האיש שלהם. העיתון "ישראל היום" הוא, כמובן, מכונת תעמולה אדירה, והוא מוקדש כול כולו לבחירתו מחדש של נתניהו. הכול חוקי לגמרי. בדמוקרטיה לא יכול איש לאסור על עיתון לתמוך במועמד זה או אחר. ואנחנו הרי דמוקרטיה, לעזאזל.

לכאורה, יש משהו מוזר בכל התופעה הזאת: מדינה מאפשרת לאדם זר, שלא חי בה מעולם, להיות בעל השפעה עצומה כזאת על עתידה, ואולי על עצם קיומה. לכן יש צורך בציונות. על פי האמונה הציונית, ישראל היא מדינתם של כל היהודים באשר הם שם. כל יהודי בעולם שייך לישראל, גם כשהוא חי במדינה אחרת. לפני ימים אחדים טען נתניהו בפומבי, שהוא מייצג לא רק את מדינת ישראל, אלא את כל "העם היהודי". מובן שאין צורך לשאול את היהודים בעולם אם הם רוצים להיות מיוצגים על ידי. הרי זו ציונות, לא?

לפיכך אדלסון אינו זר. הוא אחד משלנו. נכון שלו עצמו אין כנראה הזכות להצביע בבחירות בישראל, אם כי לאשתו יש, מן הסתם. אבל אנשים רבים, וגם הוא עצמו, משוכנעים שבתור יהודי הוא זכאי להתערב בעניינינו. למשל במינוי שגרירים. שגריר ישראל בארצות הברית, רון דרמר, הוא אמריקני, יליד מיאמי, שהיה פעיל חשוב במפלגה הרפובליקנית במדינת פלורידה. די מוזר למנות אמריקני, שהוא פעיל במפלגה הרפובליקנית, לייצג את מדינת ישראל בוושינגטון שבה מכהן נשיא דמוקרטי. אבל זה לא כל כל מוזר כשראש ממשלת ישראל פועל על פי פקודת שלדון אדלסון.

אדלסון גם רקח את הדייסה הרעילה, המאיימת עכשיו על עורק החיים של ישראל. השגריר שלו, דרמר, שיכנע את חברי הקונגרס הרפובליקנים – שכולם נהנים מתמיכת אדלסון או מקווים ליהנות ממנה בעתיד – להזמין את נתניהו לשאת נאום נגד הנשיא אובמה בפני שני בתי הקונגרס.

בשעה שהמזימה הזאת התבשלה בסתר, דרמר נפגש עם שר החוץ האמריקני והסתיר ממנו את דבר ההזמנה. לא פלא שהנשיא אובמה, בהתקף זעם, הודיע שלא ייפגש עם נתניהו.

מבחינת האינטרסים החיוניים של ישראל, זהו טירוף מושלם. ראש ממשלת ישראל מתגרה בנשיא ארצות הברית, האיש השולט בהזרמת הנשק האמריקני לישראל ובהטלת הווטו על החלטות באו"ם. אך מבחינת אדלסון זה הגיוני לגמרי, שהרי מטרתו העיקרית היא להביא באמריקה לבחירת נשיא עושה דברו. הוא כבר איים להשקיע סכומי עתק כדי למנוע את בחירתו מחדש של כל חבר קונגרס שיעז להעדר מנאומו של נתניהו.

כך אנחנו מתקרבים למלחמה גלויה בין ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית. יכול להיות שמישהו משחק ברולטה על עתיד ישראל?

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן