התערוכה החדשה "תעודת עניות" מביאה תיעוד מצולם של העוני בישראל, באמצעות מצלמותיהם של חמישה צלמים. בכתבה הזו לא תקראו פוליטיקה כי הכותבת מאמינה שעוני לא נוצר בשנתיים וגם לא בשש שנים. עוני נוצר מתרבות צריכה ומסדרי עדיפויות כושלים ברמת המדינה וברמת החברה, מיסודות בסיסיים שהולכים שנות דור אחורה.

החל בקיץ 2011 תפסה המחאה החברתית תאוצה והעלתה על הבריקדות את מצב העוני או, אם תרצו, את העניים בפוטנציה ולא רק את מיליון העניים שרשומים בסטטיסטיקה: גם צעירים שראו איך חלום הדירה מתרחק מהם או זוגות צעירים שלא מצליחים לגמור את החודש החליטו לעשות מעשה ולצעוק את צעקתם בפה מלא.

מאז, עוני הוא לא רק מקרר ריק. עוני הוא לא רק קשישים שמחטטים בפחי אשפה. מאז, עוני הוא גם סטודנט שלומד לתואר ראשון ושכר הלימוד חונק אותו ואת הוריו, ואם הוא רוצה לגור מחוץ לבית, הוא צריך לחיות במינוס אימתני בבנק, במקרה הטוב.

מאחורי התערוכה ארבע צלמות וצלם אחד: אורנה שלגי-נאור, דניאלה קונטיני, סופי אבוחצירא, פנינה מטלון ועזרא לנדאו. כולם מביאים לנו, כל אחד מזווית אישית וייחודית, את התרחבות העוני בישראל של שנת 2015.

שלוש מ"זירות העוני" המצולמות נמצאות בתל אביב. הזירה המפורסמת ביותר, שבה החלה המחאה החברתית, צולמה במאהל מחוסרי הדיור ברחוב ארלוזורוב. שוק הכרמל מספק צילומים קורעי לב של מקוששי שאריות מזון בפחים, צעירים ומבוגרים. בית התמחוי "שובע" מעניק מזור חלקי בדמות מזון חם לנזקקים מקומיים. מרכז העיר ירושלים מהווה מוקד נוסף של עוני, שעליו מתווספים פערים עדתיים, דתיים ולאומיים. העיר רחובות הינה זירה מפתיעה, שבדרך כלל לא נמצאת בכותרות – ונמצאת במקום "טוב באמצע" במדד העוני.

חמשת הצלמים של "תעודת עניות" מביאים תמונות של לוחמים קשיי יום, של מיואשים ושל שורדים, ולצידם תמונות של אלה שצוחקים לעוני בפנים. המשותף לכל הצלמים הוא רגישותם לנושא ולמושא הצילום כמו גם מודעות חברתית גבוהה.

אם תשאלו אותי, התמונה שמסמלת יותר מכל את העוני מנקר העיניים אל מול העושר והעושק, זאת התמונה של דניאלה קונטיני המתארת בלי מילים את אוזלת היד מול הבזבזנות המנקרת: כבסים בלויים התלויים לייבוש על גדר תיל, כשמולם מתנשאים גורדי שחקים שבהם מתגוררים בעלי ממון רבים. תמונה אחת שווה אלף זוזים.

אוצרות התערוכה הן ציפי מנשה, צופיה בן אהרון ויאירה יסמין. בפתיחה החגיגית, שתתקיים ביום רביעי (25.2) באוניברסיטת תל אביב תנאם, איך לא, דפני ליף ממנהיגות המחאה החברתית של אז, אשר הפכה לסמל המחאה אם מרצון ואם לא.

"תעודת עניות" – אוניברסיטת תל-אביב, הספריה למדעי החברה והניהול ע"ש ברנרד מוס, עד 30.4.2015