[rating=4]

אם טרם שמעתם על הבמאית האמריקנית ממוצא אפריקני, אווה דוברניי, עשוי להפתיע אתכם כמה זמן היא כבר מעורבת בתעשיית הקולנוע. היא קיבלה תואר ראשון מאוניברסיטת קליפורניה, תוך התמחות באנגלית ובלימודי התרבות האפרו-אמריקנית, לפני שעבדה כעיתונאית וכאשת יחסי ציבור לסרטים. העבודה האחרונה סללה את דרכה לכס הבימוי.

דוברניי עשתה שלושה סרטים לפני "סלמה": הסרט התיעודי: "This is the Life" ב-2008 ושני הסרטים העלילתיים: "I Will Follow" מ-2010 ו"אמצע שומקום" מ-2012. בעקבות הסרט "אמצע שומקום" היא הפכה לאישה האפרו-אמריקנית הראשונה שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. דוברניי גם תומכת נלהבת בהפצת סרטים אפרו-אמריקניים עצמאיים, ועל כן יזמה פסטיבל סרטים אפרו-אמריקני שמטרתו להרחיב את ההפצה של קולנוע '"שחור" (לפי הגדרת אתר הפסטיבל). בסרט "סלמה" היא נעזרה באופרה ווינפרי, שהפיקה את הסרט בחסות חברת ההפקות שבבעלותה – סרטי הארפו, יחד עם עוד שחקן במשקל כבד בהוליווד, בראד פיט.

בסרט "סלמה" השחקן דיוויד אוילאו ("המשרת") מגלם את לוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג במהלך 1965, בזמן שארגן שלוש צעדות מחאה בין העיר סלמה לעיר מונטגומרי. הצעדות לאורך הכביש בין עיירות אלו שימשו להביע את המחאה נגד ההפרדה הגזעית באזורים שמרניים, כמדינת אלבאמה, כשהתנועה לזכויות האזרח ניסתה לקדם את חוק זכות הבחירה: חוק למניעת אפליה נגד אזרחים אפרו-אמריקניים המנסים להירשם להצביע לבחירות.

זהו סרט תקופתי המבליט את המתח הגזעי בין מיעוטים לאמריקנים לבנים, כפי שהתרחש לאחרונה בעיירה פרגוסון בארצות הברית. הסמיכות בין צירי הזמן של שנות ה-60 למה שהתרחש לאחרונה, נשמע אף בשיר סיום הסרט, "גלורי", כפי שכתב ג'ון לג'נד: "זו הסיבה שרוזה ישבה באוטובוס. זו הסיבה שאנו הולכים לפרגוסון עם הידיים למעלה". בדומה לכך, התגובה האלימה והברברית של משטרת פיזור ההפגנות בסרט, די מקבילה חזותית והיסטורית בין העבר להווה, ומדגישה את חוסר ההתקדמות בחלק מן העמדות החברתיות.

אוילאו מגלם את מרטין לותר קינג כדמות עייפה ושחוקה מחינה אקטיבית – מול המפגינים, מול נשיא ארצות הברית ומול הגזענים הלבנים. בסצנת הפתיחה הוא ואשתו, קורטה (כרמן איוגו), עומדים יחד תוך שהם תווים את תוכניותיהם לעתיד, הבטחות מהולות בספק, בידיעה שחייהם עומדים להשתנות באופן דרסטי. הסצנה משתנה במפתיע: פצצה בכנסייה הורגת ארבע נערות צעירות ואת אנני לי קופר (בגילומה העדין של אופרה ווינפרי), שבקשתה להצביע בבחירות נדחית, כי היא לא יכולה לדקלם את שמות כל שישים ושבעה השופטים המחוזיים באלבאמה.

שיטתו של קינג היא "לנהל משא ומתן, להפגין ולהתנגד", נוסחה למחאה פסיבית ולא אלימות נגד קנאים לבנים. התכנית שלו היא לחכות למשטרה לעשות טעות, כגון הגזמה בתגובה, ושזו תפורסם בעיתונים או בטלוויזיה. הסרט חולק את אותן המטרות, כמו הסרט שזכה בשנה שעברה באוסקר – "12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין. שני הסרטים שוקלים את המחיר של אינדיבידואליזם ופסיביות, וכמה זמן אדם יכול לעמוד בשולי הדרך, בעוד אחרים נענשים על מחאת החופש והחירות. קינג וחלק מתומכיו מתו מות קדושים, ואף היו מוכנים למות למען מטרתם.

אוילאו מגלם את מרטין לותר קינג כדמות עייפה ושחוקה מחינה אקטיבית – מול המפגינים, מול נשיא ארצות הברית ומול הגזענים הלבנים. בסצנת הפתיחה הוא ואשתו, קורטה (כרמן איוגו), עומדים יחד תוך שהם תווים את תוכניותיהם לעתיד, הבטחות מהולות בספק, בידיעה שחייהם עומדים להשתנות באופן דרסטי. הסצנה משתנה במפתיע: פצצה בכנסייה הורגת ארבע נערות צעירות ואת אנני לי קופר (בגילומה העדין של אופרה ווינפרי), שבקשתה להצביע בבחירות נדחית, כי היא לא יכולה לדקלם את שמות כל שישים ושבעה השופטים המחוזיים באלבאמה.

שיטתו של קינג היא "לנהל משא ומתן, להפגין ולהתנגד", נוסחה למחאה פסיבית ולא אלימות נגד קנאים לבנים. התכנית שלו היא לחכות למשטרה לעשות טעות, כגון הגזמה בתגובה, ושזו תפורסם בעיתונים או בטלוויזיה. הסרט חולק את אותן המטרות, כמו הסרט שזכה בשנה שעברה באוסקר – "12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין. שני הסרטים שוקלים את המחיר של אינדיבידואליזם ופסיביות, וכמה זמן אדם יכול לעמוד בשולי הדרך, בעוד אחרים נענשים על מחאת החופש והחירות. קינג וחלק מתומכיו מתו מות קדושים, ואף היו מוכנים למות למען מטרתם.

בסצנה אחת קינג מצולם בכנסייה, כשצלב מאחוריו, כיוון שדוברניי רואה אותו כאדם בשליחות דתית, דמות משיחית המשמשת כמנוע מוסרי וחברתי. אף על פי כן, הסרט לא נמנע מלהראות את העלויות האישיות הכרוכות בפסיביות שלו. ברגע חזק של ריב בין קינג וקורטה, היא מביעה את חוסר שביעות רצונה עם מה שהיא מגדירה "ערפל של מוות" העוטה אותם, כמו גם הריחוק הקבוע בינה ובין בעלה עקב עבודתו הפוליטית. מערכת היחסים שלהם משובשת תדירות בשל שיחות טלפון מבשרות על מות קרובים או בשל איומים על חייהם.

אי דיוק משמעותי אחד בסרט הוא תיאור מערכת היחסים בין קינג ובין הנשיא ג'ונסון (בגילומו של טום וילקינסון). היחסים מוצגים כקיפאון תוך הבלטת סירובו של ג'ונסון לפעול ולא להעביר את חוק ההצבעה החופשית. במקביל, בסרט אף רואים את ג'ונסון קושר קשר עם ראש האף.בי.איי, ג'יי אדגר הובר, כדי להרתיע את קינג באמצעות טקטיקות הפחדה. תיאור זה של נשיא ארצות הברית יצר מהומה רבה בקרב מקורבי הנשיא (בתו, מעריציו, מנהל הספרייה הלאומית שלו וכדומה), אשר טענו כי ג'ונסון היה בעל בריתו של קינג ועודד את ההפגנות במטרה ליצור תשומת לב לאומית.

אף על פי כן, אי הדיוקים לא פוגעים באותנטיות של המשחק. אוילאו, שהופיע לזמן קצר ב"בין כוכבים" בשנה שעברה, נותן ביצוע ענק – והופך את קינג למלך. נוכחותו חזקה כאשר הוא פונה לאנשים בנאומיו עוצרי הנשימה, כמו גם ברגעיו השקטים יותר, המאפשרים לו להביע את העייפות ואת ספקותיו – מבעד לעיניים ובתנועות פניו. עם זאת, הרושם הדומיננטי לא הביא לו מועמדות לאוסקר השנה.

גם שחקנים אחרים מצליחים להרשים, כוללים השחקנית הבריטית, כרמן איוגו, כאשתו שממחישה תסכולים במערכת היחסים שלהם, דבר המגביר את הקונפליקט האישי ומסרב לטהר את תדמיתו של קינג. מה גם, שזה קצת משעשע ששחקנים בריטיים נכבדים, כטיום רות' וטום וילקינסון מגלמים דמויות פוליטיות אמריקניות חשובות. בגדול, "סלמה" הוא סרט מוצק, לא בהכרח פועם ליניארית או בתסריט ללא רבב, אך נישא בזכות גל השחקנים האיכותיים לכל אורכו. למרות שהוא לוקח חירות גדולה מאוד לכתוב על ההיסטוריה של חופש החירות, יש בו גם כמה רגעים מאוד מרגשים.