[rating=4]

תסביך אדיפוס שבו הבן רוצח את אביו כדי לשכב עם אימו אינו עומד במרכז ההצגה "אדיפוס – תיאור מקרה", שביים חנן שניר. ההצגה עוסקת בעיקר במניעים שהביאו את אדיפוס לפעול כפי שפעל. הבמאי הרשה לעצמו לחרוג מהמסגרת של הטרגדיה כדי לשלב מבט מודרני וקומי על הסיפור של אדיפוס לצד הטרגדיה הקלאסית.

גיבור הטרגדיה של סופוקלס נמצא במוסד סגור, מעין בית חולים פסיכיאטרי, שבו צוות מטפלים מכריח אותו להשתחרר ממנגנון ההכחשה שבו חי. המטרה: לחייב אותו לחקור את מניעיו ולהכריח אותו להציף את רגשותיו, את כאביו ואת רגשות האשמה שלו – כדי להגיע לאמת. ברקע עומדת השאלה – האם מדובר במקרה פסיכוטי או הכל צפוי והרשות נתונה?

הבמה לבנה ונקיה, הבימוי מוקפד, השחקנים מדויקים והקהל באולם ברטונוב האינטימי מתבונן בהתרחשות (שמתרחשת לא על במה אלא בזירה למרגלותיו) כאילו הוא חלק ממנה. ההצגה מעלה הרבה שאלות וכמעט לא נותנת תשובות. ברגעים רבים הרגשתי שאני צופה בניסוי תיאטרוני או במעבדת תיאטרון ולא באירוע חווייתי, שאמור לעבוד על כל החושים.

"אדיפוס – תיאור מקרה" היא "הצגה אינטלקטואלית", שפועלת בעיקר על המחשבה ולא על הרגש. למרות הקרבה של השחקנים לקהל, ההצגה נראית לעיתים מרוחקת, אפילו צוננת. מלבד הסיום, שבו הכל מתפרץ, אדיפוס פותח את ליבו –  ומשלם על כך מחיר כבד. כלומר, הטיפול הצליח, אבל החולה מובס, מה שמעלה את השאלה האם כל זה היה כדאי.

"אדיפוס – תיאור מקרה" היא הצגה מסקרנת ומאתגרת, שמעניקה מבט אחר על הטרגדיה של סופוקלס. כל השחקנים עושים עבודה מעולה: גיל פרנק, מיכאל כורש, ג'סאן עבאס, דב רייזר ואהרון אלמוג. בולטות במיוחד יבגניה דודינה, שסופסוף אני רואה אותה בתפקיד חזק וייצרי, ודבורה קידר המצויינת. ומעל כולם – אלכס קרול בתפקיד אדיפוס. קרול נותן את הכל בתפקיד ומציג אישיות מורכבת, רגישה, אנושית ונוגעת ללב.

יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים. לא תמיד הייתי מרותק למה שקורה ומצד שני ראיתי תיאטרון אחר. נותרתי עם השאלה: האם הייתי בהצגת תיאטרון או חזיתי בהצגה של טיפול פסיכיאטרי? התשובה אינה חשובה. העיקר שרוב הזמן היה מעניין.