נאום נפלא, הא? בטח נפלא. 22 פעמים – יש אומרים אפילו כפול – הם קמו מהמקום והריעו כמו רובוטים ממושמעים. עשרות פעמים וקולות הצהלה מהיציעים. הרבה מעל הממוצע ברוב אולמות ה-NBA למשל. איזה נואם דגול. איזה אוראטור. איזה ביצוע. אפילו מבקריו החריפים ביותר ממהרים לשבח כמי שכפאם שד: "נאום מעולה… נואם נעולה". מה זה מעולה – אפילו ממולא.

ובכן, יופי נחמה (שרה). יופי ג'ו (ביינר). אחלה נאום, באמת. כל הוויצים המשומשים שתמיד עובדים על האמריקנים שטופי הפוליטיקלי קורקט. כל בדיחות הקרש הוושינגטוניות ההן. כל הג'אז הזה של הסמול טוק בפני אולם מלא. "כמה טוב לראות אותך שוב על הרגליים, לארי…". איזה יופי. תודה לזה. וברכות להוא. ומחמאות חלולות להיא. וגם לזה. ולזה. ולזה.

אז אחרי שסיכמנו שהחליפה הייתה מיושרת, השיער היה מודבק עד לאניץ הסורר האחרון, שרה קיבלה את המושב ליד "אלי ידידי" (ויזל) – "מי כמוך אלי, שיודע עד כמה אסור לסמוך על העולם וגם על אמריקה כשמאיימים להרוג יהודים?" – ובכך זכתה להיות במרכז הפריים בכל פעם שהאדון הזכיר "שואה" על נגזרותיה השונות, והמצלמה עברה אוטומטית לפניו המיוסרות של שגריר השואה ויזל.

מושלם. מהוקצע. ארוך. מושקע. תקיף. בוטח. מייגע. וגם, בהחלט ייאמר, כמעט אפילו לא מתריס. מחניף ללא בושה לבעלי ההון וההשפעה, נזהר במידה בכבודם של היריבים המרים (בצד שמאל של האולם וגם כמובן דיירי הבית בבלוק הסמוך, בשדרות פנסילבניה). הכל, כמו השיער, העניבה והז'קט, הכל ישב בול במקום. החנופה הזולה, ההיסטוריה המעיקה, הקשר המחייב, המחויבות, ההתרברבות, הענווה המזויפת.

מושלם, אמרנו?

אבל מה בעצם היה לנו שם? אוויר חם וריחני. כלום. גורנישט. קדחת בצלחת. זה בדיוק אותו נאום שאותו רפובליקני אמריקני, שרכש אזרחות ושם אמריקניים למשעי, ולאחר מכן ויתר עליהם – מאותן סיבות אנוכיות בדיוק – נואם מדי כמה חודשים מעל לכל במה ומול כל מצלמה. הוא הגיע לחגיגה המתוזמרת בהזמנת חבריו לכיתה, בני דורו, ונתן להם את אותו שואו שהוא מעלה כבר שני עשורים ויותר, ולא שבע ממנו. באולם הפומפוזי הוא היה בבית. בקרב בני מינו. אנשי הימין האמריקני המפוטם. השמרן, הגזען בסתר. החברים הטובים שלו שמתעבים, בדיוק כמוהו, את הנשיא השחור הליברלי. את הנשיא של המיעוטים. הנשיא שמייצג את כל מה שהם לא, בלי קשר למידת כשרונו ויכולותיו שלו.

חבריו, אנשי החליפות והכסף,  המרופדים היטב, שמאמינים בכלכלה החזירית ובאידאל הנעלה של הזנחת העניים ("אם אתה עני – כנראה שלא היית מספיק טוב. זבש"ך", כדברי הבובה הרפובליקנית רומני, שהרפובליקני שלנו הריץ לנשיאות  בהוראת פטרונו, האבא והאימא של הרפובליקנים הנפוחים מעצמם). הוא הזמין את עצמו למסיבה שלהם, הם קיבלו את ההזמנה וארגנו את מסיבת הבחירות שלו על פי צרכיו (והעדות החותכת – שעת הנאום הנידחת שם והמרכזית כאן). הם שיתפו פעולה בשמחה והפכו את המסיבה שלהם למסיבה שלו. חתכו לעצמם את הביצים רק בשביל לפגוע בגופם הם. להוציא עין לנשיא שלהם. לכאורה שלהם.

ומה יצא לו מזה? זאת אומרת, חוץ מעוד טיסה מפנקת כמו שהוא אוהב ושרה אוהבת ויאיר אוהב? כולל המיטה הזוגית (שהפעם, בתמורה לשתיקה ושימוש במטוס היחיד שיכול, חברת אל על – בשכל – בנתה אותה בלי תשלום אקסטרה; ובינינו, מיליון וחצי דולר לשתי יממות – זה רע?) ומסיבת הליקוקים ההדדית עם מיטיביו היהודים בערב הקודם ושותפיו האופורטוניסטים בערב הזה?

קתרזיס של שעה? שיכרון חושים של יממה? לא הרבה יותר מזה. על נשיא ארה"ב הוא לא השפיע ולא ישפיע. האיראנים צוחקים לו בפרצוף. הדמוקרטים רותחים מזעם. ויהודי אמריקה, דמוקרטים, ליברלים ורפורמים ביסודם, לא יודעים היכן לקבור את הבושה.

והעיקר: אפס ההשפעה על הנושא עצמו. אולי יהיה הסכם, אולי יידחה. איראן תהיה מדינה גרעינית או לפחות קרובה לזה מאוד. למרות אמריקה ובלי שמץ של השפעה מצד ישראל. והיא לא תפציץ את ישראל. הוא יודע את זה ואמריקה יודעת את זה וגם האיראנים יודעים. אבל העיקר: לאיש הנפוח הזה, הנפוח מעצמו, לא הייתה ולא תהיה שום השפעה על התוצאה, לשום כיוון.

אז עם מה נשארנו? הרווח הפוליטי שבועיים לפני הבחירות? ובכן: כולנו מלחששים את זה כי אסור לפתוח פה לשטן, ומי יודע איזו עין הרע תתערב כאן – אבל הוא בצרות והליכוד בצרות צרורות והם מתחילים להריח את קו 20 המנדטים מלמטה. אתם חושבים שהנאום המצוחצח הזה לבדו יחזיר לו את ההובלה – משהו כמו חמישה מנדטים שהתאדו להם בחודשיים האחרונים? תחשבו שוב. את הסירחון שהוא והממשלה שלו וביתו ובני ובנות ביתו מפיצים סביבם כבר שנים, גם נאום חייו של המלך העירום לא יטשטש ולא יפיג.

אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: את כפיות הטובה. "ישראל תעמוד על שלה ותגן על עצמה – גם אם תישאר לבדה", הוא זעק בקול גדול אל מול האולם המריע. כן בדיוק, תגן על עצמה לבדה: בלי סיוע צבאי שנתי של 3 מיליארד דולר; בלי טייסות של F-15 ו- F-16 והלהיט החדש ה-F-35; וטילי ההגנה. וטילי התקיפה. והתחמושת. והפצצות החכמות. והווטו במועצת הביטחון. ומטריית ההגנה בפני בתי הדין הבינלאומיים. והסיוע האזרחי. והרכבת האווירית.

אנחנו מכירים אותו. את הפשפש שנתקע בלב המדבר ותופס טרמפ על גבו של פיל ענק. תראו, שח הפשפש, תראו כמה אבק אנחנו עושים.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]