שירתו של דן אלבו היא שירה לירית הגותית במובהק, שירה המשמיעה את קולו של האינדיבידואל החש וההוגה, אל מול עצמו ונבכי נפשו ואל מול העולם וסודותיו.

באחד משיריו כותב דן אלבו " — הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל פִּסּוֹת נְהָרָה דַּקּוֹת כָּל כָּךְ/ וּמְנַפְנֵף/ מוְּלךָ בְּמַאֲכֶלֶת — וְנֶעֱצָר / בְּדִיּוּק בְּרֶגַע הָאַחֲרוֹן — לִפְנֵי/ הֲנָפַת הַמַּאֲכֶלֶת" (עמ' 12). יש כאן התכתבות ברורה עם הטקסט המקראי וסיפור העקדה. אך העקדה בשיר זה אינה עומדת להיות מבוצעת על ידי אברהם ו/ או אלוהים, אלא היא מובנית א-פריורי בתוך העולם עצמו. התחושה העולה מן השיר המצמרר הזה היא של עולם מאיים מכאן ושל רגע חסד והצלה, מכאן, והדובר השירי עומד בתווך מלא ייראה, התפעמות, ורוממות רוח.

באופן זה, כל רגע, שהוא יחידת זמן בלתי מוגדרת באורכה, הופך להיות רגע לירי משמעותי ביותר המעורר את המשורר לנצור אותו ולתת לו ביטוי. זוהי פואטיקה של ליריקן מובהק, הנוטה אל ההגותי והמטפיזי, המבקש להגדיר באופן מדויק ומדוקדק ודק ומעודן ככל האפשר, את הרגש האמביוולנטי הזה של אימה וחסד כלפי העולם, המתקיים בתוך הנפש פנימה, בשקט מתוח, מלא ציפייה, אך גם צלול ומרוכז. רגע בו התודעה מתבוננת פנימה והחוצה, חוקרת גם את עצמה ברזולוציה מאוד גבוהה. רגע של הארה, המביא עמו תובנות, כגון: "וְהַתּוּגָה כְּמוֹ מִתְאַגְרֵף קוֹפֶצֶת לְמֶרְכַּז הַזִּירָה/ לְהַפִּיל אוֹתךָ לַקְּרָשִׁים" (עמ' 21) או "לָאֹשֶׁר יֵש אֵיזוֹ גַּחֲמָה לְהִתְגַּלּוֹת רַק בְּדִיעֲבַד" (עמ' 24)

כצייד או אספן של רגעים ליריים, חמקמקים ומלאי מסתורין, מנסה המשורר להגדירם באופנים שונים ומגוונים. כמו למשל בשיר הקצרצר שבעמ' 22: "עוֹד אָבוֹא/ בְּכָל דֶּרֶךְ אָבוֹא,/ אִם יְהֵא צֹרֶךְ אָעוּפָה גַּם אַחֲרֵי פַּרְפָּרִים/ וְאָבוֹא/ לְהַמְלִיךְ רֶגַע שֶׁל כְּמִיהָה,/ שֶׁמִּמֵּנּוּ לַדֶּרֶךְ לֹא תִּהְיֶה עוֹד בְּרֵרָה,/ אֶלָּא לְהַתְחיִל לָלֶכֶת." הוא מנסה לתת צורה מוחשית ומדויקת לרגע הכמיהה הערטילאי. כך נוצרים מבנים לשוניים-פואטיים שהם מופשטים וקונקרטיים בו זמנית, ויוצרים סוג מיוחד של סינסתזיות, כגון: "רֹגַע פּוֹעֵם נִתָּךְ בֵּין טִפָּה לְטִפָּה" (עמ' 8), או "שָׂמַעְתִּי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת / מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי" (עמ' 10). "רָאִיתִי אֵיךְ הַשִׂמְחָה קָמָה וּגְדֵלָה מִתּוֹךְ שָׁרָשֶׁיהָ הַקְּרוּעִים — מוּזָר הָיָה לִרְאוֹת אֵיךְ הִשְׁרִישָׁה וְעָמְקָה בַּלְבָבוֹת" (עמ'16) כאן השמחה שהיא שם עצם כללי ואפשר רק לחוש בה, מקבלת חיים עצמאיים והופכת להיות מין צמח שיש לו שרשים קרועים, כלומר, השמחה אינה שלמה, היא משתרשת בלבבות למרות ששורשיה קרועים, סובלים. שמא, בשיר המסוים הזה, יש השלכה מנפשו של המשורר אל החוגגים שראה בקורדובה?

וכראייה נוספת לאופן ראיית הרגעים, אני מביאה כאן את השיר הפותח את הספר, שיר המבשר את טיבו ומהותו של הספר כולו, ממנו נלקחה כותרת הספר, ובחכמה רבה נבחר כפתיח:

  "הָיָה זֶה רֶגַע

שֶׁלֹא הֵבַנְתִּי אֶת טִיבוֹ

אוֹר פִּזֵּר נַקְדוּדֵי זִגּוּג עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשִׁוָּה לָהּ רַכּוּת מִסְתּוֹרִית

פָסַע אֶל תּוֹךְ הַקֶּסֶם הַמֵּכִיל

אֶל הָעֲרָפֵל

אֶל הַקָּצֶה שֶׁאֵין מֵאַחֲרָיו דָּבָר

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי

אִם

רַק אוּכַל לִמְשֹׁךְ עוֹד קְצָת

           רַק עוֹד רֶגַע                                    עַד הָרֶגַע הַבָּא

הַלֵּב כְּבָר יִמְצָא אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת הַנּוֹסְעוֹת הָלְאָה

אֶל הַמִּלִּים הַנּוֹסְעוֹת הָלְאָה

הָלְאָה

פְּשׂוּקוֹת רַגְלַיִם וְשׁוֹקְקוֹת אֶל הָרֶגַע הַבָּא"

האור, שהוא שם עצם כללי ומופשט, נוגע במטפיזי, מצייר תמונה קונקרטית "מפזר ניקודי זיגוג". ניקודי זיגוג לקוחים בעצם מעולם אחר, שדות סמנטיים אחרים. זיגוג או גלזורה היא השכבה הבוהקת על רהיטים, כלי חרסינה וכד' והיא גם מצויה בעולם הקולינריה. כך האור הופך להיות למשהו מסוים, משהו שיש לו מרקם, בעל גלזורה (זיגוג) ואסוציאטיבית, אולי, גם טעם. ובהמשך, המשורר מנסה למשוך את הרגע הלירי הזה, מתוך תשוקה וצפיה אל הרגע הבא. רגע שכולו מחשבות נוסעות הלאה, יחד עם המילים הנוסעות הלאה ההופכות מיד לנשים, "פשוקות רגלים ושוקקות". כך גם "קרני זוהר" שבשיר הבא, בעמ' 8 , "אֵינָן חֲדֵלוֹת מִלְעַפְעֵף בְּרִיסֵיהֶן הָאֲרֻכִּים", יש כאן יחס חושני אל המילים ואל המחשבות שהופכות למשהו חושי, חושני, אינטימי ומבטיח עינוגים. וגם יחס של כבוד רב ואחראיות: "אֲנִי זוֹכֵר/ אֶת הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי קוֹבֵר בְּפִי/ מֵאֲחוֹרֵי הַלְּחָיַיִם/ וְאֵלֶּה שֶׁמֵּתוֹת עַל דַּל שְׂפָתַי/ בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת לִפְנֵי שֶׁפָּרְשּׂוִ כְּנָפַיִים—", עמ' 8, או בשיר שבעמ' 19 "אֲנִי— מַמְתִּין/ לְמִלָּה שֶׁחִפַּשְׂתִּי כָּל הַלַּיְלָה/ שֶׁתָּבוֹא כְּבָר/ וְתוֹפִיעַ/ כְּמוֹ נְקֻדַּת הָאוֹר הַמֻּנַּחַת עַל בְּלִימָה בְּקַו הָאֹפֶק", או "אֲנִי תּוֹלֶה מִלִּים—- עַד שֶׁיַהַפְכוּ לְחֹמֶר גֶּלֶם מְשֻבָּח לְשׁוּרָה טוֹבָה" (עמ' 20)

מה שמאפיין את הפואטיקה של דן אלבו הוא אותו חיפוש או איסוף של רגעים ליריים, שמתרחשים תוך כדי מסע החיים, תמיד בתוך הריאליה של מקומות מסוימים מאוד (ברובע הלטיני, בפסטיבל בדבלין, פריס ביום אביב, קורדובה, העיר העתיקה, בעליה לרמות נפתלי וכד'), ונסיון בלתי נלאה לתת להם ביטוי מדויק ככל האפשר גם באמצעות פירוקם לתת-רגעים בתנועה מושהית – slow motion .

השיר "חנוך"(עמ' 13) מדגים זאת נפלא

"רְאוּ

אֵיךְ דְּרִיכַת כַּף הָרֶגֶל בָּאֲדָמָה מִתְנַתֶּקֶת תֵּכֶף,

וְהַבֶּרֶךְ נִשְׁלַחַת קָדִימָה

וְהַגּוּף בִּתְנוּעַת רִחוּף אַחֲרֶיהָ מַמְשִׁיךְ לָנוּעַ

לְפָנִים לְעֵבֶר נְקֻדַּת הַמַּגָּע שֶׁל הֶעָקֵב בָּאֲדָמָה,

מִתְיַצֵּב לְשַׁבְרִיר

רֶגַע עַל קַדְמַת כַּף הָרֶגֶל

וְכַף הָרֶגֶל

מִתְנַתֶּקֶת תֵּכֶף מֵהָאֲדָמָה

כְּאִלּוּ כָּל צַעַד נִבְרָא             כְּדֵי לִבְרֹא אֶת הַצַּעַד הַבָּא

כְּאִלּוּ הָאֲדָמָה נוֹגַעַת בָּנוּ בּרִפְרוּף בְּמִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁנוּכַל לִדְמוֹת לְמַלְאָכִים

וְנוּכַל בְּבוֹא יוֹם

גַּם אָנוּ

          לַעֲלוֹת בְּסֻלָּם הַשָׁמַיְמָה."

רב השירים היותר ארוכים של דן אלבו כתובים באותה הטכניקה של רצף מושהה, של תיאור רגעים מפורקים, ממוזערים, בדומה לפרוזה של זרם התודעה, כשבניסוחיו האלגנטיים הוא חותר לדקות, עדינות, דיוק, חוזק עוצמה, כמו שעכביש טווה את קוריו.

המשורר דן אלבו מתגלה לנו, בספרו הנוכחי, בדומה לכל ספריו הקודמים, כמי שרגליו נטועות חזק בקרקע המציאות, נוגע היטב בחומרי החיים הזורמים, אך מבטו מופנה אל השמיים, שואף אל המטפיזי: ["אֲנִי מֻכְרָח לְאַלֵּף אֶת הָאֵל/ אַחֶרֶת אֵיךְ אוּכַל לְהַלֵּך לְצִדּוֹ// בְּתוֹכִי" (עמ' 28)], אל החסד הגואל, גם אם מפקפק בבואו וחי את המועקה הקיומית כי "כֵּאב נָחוּץ לִפְעָמִים כְּדֵי לִחְיוֹת/ כְּדֵי לֹא לָמוּת מִכְּאֵב אַחֵר" (עמ' 36).

זוהי שירה אוניברסאלית שאינה מדגישה שום פן לוקאלי או אתני כבעל משמעות מיוחדת בזהותו האישית של המשורר או במעגלי השתייכותו. דן אלבו מעדיף להצטייר כמשורר אוניברסלי ואף קוסמופוליטי, איש העולם הגדול, ורק לשון יצירתו, הלשון העברית, מספרת את מה שלא ספרו המלים.

שני מוטיבים מרכזיים נשזרים לאורך כל יצירתו של דן אלבו – השקט והאור. נושא שכשלעצמו ראוי לדיון ובירור במאמר מיוחד ונפרד. ארמוז רק שהשקט הזה הוא לאו דווקא השקט האובייקטיבי השורר סביב, אלא מאמץ של הדובר להרחיק את הרעש, כמו שהאור הוא המאמץ לסלק את החושך, כי רק בתנאים הללו, של נקיון, שקיפות והתבודדות אפשר ללכוד את הרגע הלירי במילים, אולי זה הקצה שאין מאחוריו דבר, אולי זה רגע ההשראה, בו "היסוד המתהווה"[1] של הנפש מתקיים באינטראקציה מושלמת עם היסוד המתמשך"[2] ומקבל ביטוי כל כך מדויק ומלא יופי ביצירתו.